 |
במהלך יום אינטנסיבי אחד, ביקרתי בשני קוטבי תרבות המזון הישראלית: במסעדת "קרן" היוקרתית, ובמסעדת "ד"ר שקשוקה" העממית.
החוויה הכפולה הותירה אותי עם טעם של עוד, עודף קלוריות ואמונה מתגברת במטבח הישראלי.
|
|
| אוכל ותיירות • אדם קלין אורון • יום א', 19/9/1999, 14:00 |
|
| |
לפני כשבוע הודיעה לי זוגתי שתחייה שברצונה לבלות "יום כיף" בתל־אביב - עיר שבה גרנו שלוש שנים, ושעזבנו לטובת ירושלים לא מזמן - הודעה שהתקבלה באהדה רבה מצידי.
ירושלים הנה ללא ספק עיר יפהפייה; מזג האוויר בה משובח ונעים; בתחום הקולינרי אין לה מה להתבייש בכלל; ועם כל זאת, תל־אביב היא לא: הכל בה מאוד כבד ורציני, אפילו הדברים הפשוטים.
בדחף של רגע, החלטנו להזמין מקום במסעדת "קרן" אשר על גבול יפו, ולבלות את שאר היום בשוק הפשפשים שבעיר.
למי שלא יודע, מסעדת "קרן" הנה מסעדת צרפתית־ישראלית בעלת וותק של כמה שנים, ונחשבת לאחת מהמסעדות היוקרתיות (והיקרות) בישראל. ארוחת ערב, עם יין וטיפ, לא תרד מארבע־מאות שקלים לסועד יחיד. למי שנפל מהכסא עכשיו, נמהר להוסיף ש"קרן" מציעה ארוחה עסקית בין השעות 12:00 ל14:30-, במחיר של 110 ש"ח - מחיר לא זול, לכל הדעות, אבל נסבל לאירועים מיוחדים. יש לציין, דרך אגב, שתקופה ארוכה היה המחיר 90 ש"ח, אבל אז חיים כהן, הבעלים והשף, העלה אותו למחיר הנוכחי בטענה שהוא רוצה לכלול כבד אווז בתפריט העסקי. יש בכך טעם לפגם, שכן כרגע התפריט העסקי כבר איננו כולל כבד־אווז, אלא כבד מולארד.
בכל מקרה, ביום קיץ בהיר ושטוף שמש, בצהרי היום, חנתה מכוניתנו בחניית חצץ ברח' אילת 12, ליד הבית המשופץ המקסים בו שוכנת המסעדה.
נכנסנו פנימה, בחיל ורעדה, ואוטומטית איבדנו את 20 הדציבלים העליונים בטווח הצלילים האפשרי שלנו: יש משהו ב"קרן" שמחייב אותך לשמור על שקט. אמהר להוסיף שיחסית למסעדה יוקרתית, המקום נעים מאוד - המלצרים אינם גאוותנים, השירות יעיל ומנומס, אין הקפדה על קוד לבוש, וברור לכל הנוגעים בדבר שבאתם לשם לאכול טוב, לא בשביל הפוזה. עם זאת, ב"קרן" אתה מרגיש כמו במקום קדוש - מקדש לאוכל, אולי.
התפריט העסקי מציע כארבע אפשרויות בחירה לשלושת חלקי הארוחה - מנה ראשונה, עיקרית וקינוח. אם תעדיף, תוכל לקחת תפריט טעימות המכיל 5 מנות, קטנות יותר, שנבחרו מראש ע"י השף, במחיר של 160 ש"ח. בכל מקרה תקבל לשולחנך סלסלת לחמניות חמות וטריות, קשות וזהובות מבחוץ, רכות וטעימות מבפנים. אין ספק שהלחמניות הטעימות שאכלתי בחיי הנן הלחמניות של "קרן". פשוט תענוג.
למנה ראשונה הזמנו קלמרי ברוטב יוגורט ושמן זית על מצע פרוסות קישוא וטרין כבד מולארד ברוטב תאנים.
למנה עיקרית הזמנו אוסו־בוקו טלה עם קוסקוס וירקות מבושלים ורביולי גבינת עיזים ברוטב עגבניות.
לקינוח הזמנו דום (כיפת) שוקולד על קרדיף (מעין אטריות מטוגנות) וסורבה לימון ובזיליקום ברוטב תאנים וקרמל.
היה מהמם.
הייחוד והיופי של המסעדה הינה הדרך בה היא משלבת תפריט צרפתי קלאסי עם חומרים מקומיים לישראל ובישול ברוח המטבחים השונים הנפוצים בישראל. לא עוד מסעדת צרפתית עם כבד אווז ופילה ברוטב שמנת ופטריות, ב"קרן" שומרים על יצירתיות גבוהה, מחליפים את התפריט תדירות, ותמיד - אבל תמיד - שומרים על רמת בישול והגשה מושלמת. כל גרגר מלח נמדד במשורה, הכל מסודר בצלחת ב־ד-י־ו-ק נכון, ושילובי הטעמים גורמים לבלוטות הטעם לפרוץ בריקודי־עם סוערים שוב ושוב. היופי בעניין הוא שזאת הפעם השלישית שאני סועד בקרן, ובכל פעם הייתה הרמה גבוהה ביותר.
לאחד הסעודה התמוטטנו על הדשא שמחוץ למסעדה, ספוגי אושר. לאחר שהתאוששנו, נסענו לשוק הפשפשים הנחמד של יפו, ושוטטנו בין הטלפונים הישנים, הריהוט העתיק, השרוואלים והשמלות, החרבות המזויפות ודוכני המזכרות. בדרכנו חזרה למכונית חלפנו על פני "ד"ר שקשוקה", המסעדה החביבה עלינו ביותר בארץ. בפרץ פתאומי של נוסטלגיה נכנסנו ולקחנו כמה ארוחות טעימות ארוזות, לסעודה בחיק המשפחה בערב.
"ד"ר שקשוקה", היושבת באחד הסמטאות ליד כיכר השעון ביפו, הנה מסעדה טריפוליטאית. ניתן להזמין מנות נפרדות מהתפריט - כמו שקשוקה, חרימה (דג ברוטב חריף, שעד שטעמתי אותו לא אהבתי דגים), מפרום (תפו"א ממולא בבשר), קוסקוס עם מרק ירקות, קישקה ממולא בבשר, קציצות סולת, ממולאים, שעועית ברטבים שונים ועוד. ניתן להזמין מהתפריט, כאמור, אבל הרבה יותר כיף פשוט להזמין תפריט טעימות - כל המטעמים שמכינים במסעדה צועדים בסך על שולחנך ולתוך קיבתך, כאשר לחימום תקבל כעשרה סלטים קרים וטעמים להחריד, וכל הזמן ימשיכו להביא לך אספקה שוטפת של לחם טרי ובצוע גס, לניגוב אינטנסיבי.
אצל הדוקטור הכל ביד רחבה - כמויות האוכל לא יאמנו, כל ארוחה מכילה כליטר שמן לפחות, והתיבול חריף וחזק. המסעדה יכולה להכיל כמאתיים איש, ובכל זאת השירות תמיד אישי וחם. בנוסף, על התענוג תשלם רק 55 ש"ח לאדם, עסקה מצוינת לכל הדעות.
כשעתיים לאחר הרכישה הגענו אל החיק הנדון, ומיהרנו לחמם את השקשוקה ולפרוס את שלל המטעמים על השולחן.
כולם, אבל כו־לם, נהנו מאוד - כולל הצמחונים, שיכלו לאכול רק מהקוסקוס (תוצרת בית, כמובן!), ממרק הירקות הנלווה אליו, ומהשקשוקה (שלא סתם נתנה את שמה ואת טעמה למסעדה). אפילו שנורא ניסינו, נשאר בערך חצי מהאוכל - הכמויות היו עצומות.
קשה לחשוב על שתי מסעדות שונות זו מזו כמו "קרן" ו"ד"ר שקשוקה" - האוכל בראשונה מאופק ושקול, בשניה - פרוע וגרגרני; הראשונה יקרה עשרות מונים מהשניה; בין המטבח הצרפתי לזה הטריפוליטאי אין הרבה מהמשותף (להוציא קוסקוס); בראשונה יש מפות כבדות וכלי כסף, בשניה נייר תעשייתי פרוש על שולחנות מתקפלים.
עם זאת, שתיהן מהוות ייצוג נאמן למטבח הישראלי הקיים כיום בארץ. שתיהן עושות שימוש בחומרים ישראליים מאוד, שתיהן הוסיפו מגע אישי למטבח ספציפי, ושתיהן מאוד, מאוד מוצלחות.
בין "ד"ר שקשוקה" לבין "קרן" קיים מרחק של שני קילומטרים ושני עולמות, אבל אם מסתכלים על הקו הקצר ביותר המחבר את השפים ואת הסועדים בשתי המסעדות, מגלים ששתיהן ישראליות מאוד, ובעצם דומות אחת לשנייה הרבה יותר משהן היו רוצות להודות.
מכל ערבוב הטעמים ועירוב הגלויות הקיים בישראל צומחות מסעדות מעניינות ומיוחדות, ויהיה טעים ונעים לעקוב אחרי המטבח הישראלי בשנים הקרובות ולגלות איזה הפתעות מכינים לנו - ולעולם - אנשים שיכולים לאכול שקשוקה חריפה כאש אצל הסבתא האחת, וגפילטע־פיש מתוק להחריד אצל השניה.
צום קל!
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש