16.03.2001
יום שישי ואני נוסע ללקסינגטון, פרבר של בוסטון, על מנת לבקר את טוני, בן דודו של אבי, אדם באמצע שנות השישים לחייו. הנסיעה מ- NYC Penn Station ל- Route 128, שם הוא אוסף אותי, אורכת כארבע וחצי שעות. ככל שמצפינים הופכים עקבות הסערה שהתחוללה כאן לפני שבוע וחצי, בימי הגעתי, לברורים יותר, וכשאני מגיע ללקסינגטון השלג צבור בערמות שגובהן חצי מטר. הרכבת חולפת על פני אינספור בתים וכפרים, כולם נראים נטושים. נסיעה של שעות ב-Mtrak לא הניבה צל אדם בזוית העין. כאן המכוניות ריקות, הרחובות רפאים, הבתים חלולים. אחרי ניו־יורק, המטרופוליס ההומה, הריקנות הזו מכה אותך בהלם.
טוני חי עם סברה, גויה שהתגיירה. לפני ארוחת הערב עורכת סברה קבלת שבת קונסרבטיבית, ואני, החילוני, חובש כיפה. איני בטוח איזהו הרגע הנכון לגלות את ראשי וליתר בטחון אני מתעטף בחסדי הכיפה עד סוף הארוחה, מוצא בה גג ומקלט.
סברה, כך מתברר, כותבת למחייתה ומתפרנסת ממאמרים שהיא כותבת מעת לעת לניו־יורק טיימס ולבוסטון גלוב. אני שמח ומאושר על הגניאולוגיה הספרותית הזאת - הקלושה והעקיפה אך עם זאת הכל כך לא צפויה ולכן מבורכת. הם שואלים אותי מה חשבתי על ארה"ב עד עכשיו. אני מקדים ומסייג את דברי באומרי שעד כה ראיתי כמעט אך ורק את ניו־יורק. אבל אז, בניגוד לטקט הראוי אולי, אני מציין שלטעמי לפחות, היא דומה יותר מדי לסרט או פרסומת.
17.03.2001
גבעת הקונקורד בלקסינגטון היא המקום בו נורתה הירייה הראשונה של מלחמת העצמאות האמריקאית. מעניין לראות איך צמחה האומה האמריקאית מתוך מרד כלכלי על מיסים. המיתוס שעל ברכיו מחונכים הילדים האמריקאים במוזיאון אוניית התה הבוסטונית (The Beaver) הוא: "לא נשלם מסים". על הרקע הזה ניתן להבין מחדש כמה טראומטי היה השקר של ג'ורג בוש בבחירות 88. מבחינה מסויימת ניתן לומר כי העלאת המיסים של בוש הייתה פגיעה בסלע קיומו של העם האמריקני.
לצד האנדרטות המרשימות של גבעת קונקורד שוכן גלמוד ונשכח קבר החיילים האנגלים שנהרגו בקרב הראשון ההוא. שמותיהם חסרים ודגלי פלסטיק בריטיים זעירים מקיפים את קברם כלעג לרש. הכיתוב: "קבר החיילים האנגלים". הם נקברו כאן אנונימיים הרחק ממולדתם - האויב.
כאן ליד גבעת קונקורד, על גדות הנהר קונקורד גר הסופר האמריקאי המפורסם נתניאל הותורן. לקסינגטון וסביבותיה מלאות באגדות ספרותיות ואני מספיק גם לבקר בחטף את בית אמילי דיקינסון, בית לואיזה לואיס אלקוט ואפילו את בית הקברות המפורסם של סליפי הולו.
כשבנו בהארווארד את האנדרטה לזכרו של ג'ון הארווארד כבר לא נודע איך הוא נראה, אז כמו לישו המציאו לו גוף ופנים פיקטיביים. (צילומים מאת המחבר).
18.03.2001
כאן בארה"ב אני לומד על המורשת שלי יותר משלמדתי בארץ כל ימי חיי. קרקע נשמתי בשלה סוף סוף להתחיל ולקלוט וטוני מרעיף עלי אינספור סיפורים על הדורות הקודמים של משפחתנו ושל משפחתו הפרטית. סוף סוף אני לומד על גורלם של שני אחיו של סבי שנספו בשואה, ותמה כיצד לא נודעו לי הדברים עד היום.
"אין לשכוח את המורשת" הוא לקח שעל כל דור ללומדו מחדש, ואם נשכח רק פעם אחת עלולה היא להישכח לדורות. לפתע, אני שנשבעתי בעבר להשכיח את כל מורשתי, נתפס בהיסטריה לבולמוס היסטורי וגנאולוגי. אני רוצה לשמוע את כל הסיפורים ומורט את שערותיי למחשבה שעתידם של כל הסיפורים האלו שבעל פה, מילים בחלל האוויר, תלוי בזיכרוני הרעוע. אני זועם על אבי שזרק את כתביה ומכתביה של סבתי בחושבו שאיש לא יתעניין בהם ואם יתעניין לא יבין את הגרמנית או את הכתב. אני מבקש מטוני למצוא לי כמה שיותר מסמכים על משפחתי. ביום ראשון בבוקר הוא מניח בידי חוברת שדפיה מצהיבים. על הכריכה מופיעות המילים:
"A letter to Michael from his Uncle Martin"
ולאחריהן בתחתית הדף נדפס:
D'ou Venons-nous?
Que sommes-nous?
Ou Allons-nous?
(Paul Gaugin)
"מאיפה באנו?
מי אנו?
לאן אנו הולכים?"
דמעות התרגשות עולות בעיני שעה שאני מבין הכל בשלמות ובבת אחת. אני מבין הכל כי גם אני כתבתי פעם בפרץ פתאומי ורגשני מכתב לאחייני הקטן ביום בו נולד. והמחשבה על הזכות שנפלה לידי לקרוא מכתב שכתב קרוב משפחה אחר ב-24 באוקטובר 1958, יום הולדתו של מייק, בנו של טוני, לפני יותר מארבעים שנה, מעלה בי צמרמורת.
בלילה אני נכנס למיטה והחוברת בת עשרות הדפים בידי.
"A short introduction is in Place: I am (or was) your grandfather's older brother, born (in 1898) and brought up - as you most likely know - in Frankfort-am-Main in Germany, who as newly-wed with his young bride Gustel, nee Schreiber, was the first of the Salomon-Cohn clan to come this country, in that peaceful year of 1926. For no particular ulterior reason, except perhaps one, to manifest a complete break with the bonds that were forced upon me by blind obedience to an old and at least - as it seemed to me - partially outdated, though not meaningless, tradition."
מילים פותחות אלו, צנועות אך מושלמות, שובות מייד את לבי ולמרות העובדה שדוד מרטין בא מצידה השני של המשפחה, אני חש מיד בקשר רעיוני, רוחני והיסטורי ישיר בין דוד מרטין לביני. הוא עזב את גרמניה ב- 1926, אני אחזור אליה בעוד שבועות אחדים.
אני שוקע בתיאור קורות משפחת סלומון־כהן בפרנקפוט מתחילת המאה ה-19 ואילך. עם הקריאה וחלוף הלילה מתגבשת בי ההכרה כי עלי מוטלת המשימה הכבדה לתור בדבקות, לחפש בדקדקנות ולכתוב מחדש ובפירוט ודיוק רב ככל האפשר את קורותיה ומוצאה של משפחתי וגרורותיה במהלך הדורות.
19.03.2001
במקלחת הבוקר אני מבין. כעסי על שכתביה של סבתי הושלכו ואבדו נעוץ בפחדי שבעתיד ישליכו ילדי את כתבי.
מדוע אנחנו הישראלים חשים את הצורך החזק הזה לצאת לעולם הגדול? אולי משום שאנחנו קטנים כל כך?
איך אפשר להכיר מקום? לחוות מקום? שאלה זו מטרידה אותי בנסיעה חזרה ברכבת, שהרי שאיפתו התמידית של התייר היא להכיר את המקום, לחוות אותו ולחשוף את פנימיותו. ופנימיות מסתתרת זו של מקומות או גם של פעולות היא חמקמקה עד כדי ייאוש.
בודריאר מהלל את הנסיעה בכביש המהיר האמריקאי ולטענתו הוא לומד ממנה יותר משניתן ללמוד על אמריקה בכל מכוני האקדמיה ומחקריה. אני נוסע בכבישים וברכבת ומרגיש כאילו אני מוקף באשליה חסרת ממשות. הרצון לצאת החוצה מהרכבת לגעת באובייקטים שמחוץ לקרון ולאשר את קיומם: לטפוף בצעדי על השלג, לגעת בעץ, להכנס לחנות, לשוחח עם אדם - מובן כרצון לחוות אותם, אולם גם הוא אשליה. היציאה החוצה תבטל את הקיום האידאי של הדברים ותהפוך אותם לעוד התגלמות מגושמת וחסרת משמעות של אידאה.
"אתה חייב לראות את Macy's" אומרים לך בהגיעך לניו־יורק. חנות ענק זו בנויה 5 קומות שכל אחת מהן מזכירה את קניון איילון בשטחה ומכילה אינסוף בגדים ואביזרי טיפוח.
איך ניתן לחוות את מייסיז? האם ניתן בכלל לחוות את מייסיז? אפילו שיטוט מרופרף בין השורות יארך שעות ארוכות. אני נכנס לחנות, חוזה בשפע ומוותר מראש על הניסיון.
נדמה שרק אם אכנס לכל בית, אחיה בתוכו, אכיר כל אדם ברחוב, אדע את מחשבותיו של כל ראש, אסע בכל דרך, אבקר בכל חדר, אתאהב בכל שדה ואשחה בכל נהר יתאפשר לי לומר בלב שלם: "הייתי שם".
אצל התייר בן זמננו ההיות־שם (DaSein) הוא התחושה הנעדרת. התחושה התמידית היא של האי־היות־שם (DaNichtSein).
20.3.2001
ביקור באמפייר סטייט בילדינג. האמריקאים מעלים את המסחור לדרגות חדשות.
ה-Sky Ride מבטיח חוויה מלהיבה לכל המשפחה של טיסה בשמי ניו־יורק. בתור הארוך לכרטיסים למגדל התצפית אתה מוקף בטלוויזיות המשבחות את ה-Sky Ride. ראש העיר ג'וליאיני מהלל אותה כתוספת חשובה לניו־יורק ולמגוונה התרבותי והחוויתי. אף שהטיסה נראית כמו בילוי לילדים משפיעות עלי עשרות הטלוויזיות הצבעוניות. בתחילת התור אני ממאן אף להעלות על דעתי קניית כרטיס - בסופו אני רוכש כרטיס עליה למעבורת הבדיונית ב-9 דולר. מתברר שהטיסה בת 20 הדקות היא תרמית. 10 הדקות הראשונות עוברות עלינו בחדר המתנה בו אנחנו שומעים בדיחות שחוקות על ניו־יורק וצופים בפרסומות נוספות ל-Sky Ride.
ה- Sky Ride עצמו, מסע של 8 דקות בשמי ניו־יורק, מתברר כדומה יותר למסע בקולנוע בעל מסך 180 מעלות בלונה־פארק. רוב זמן הטיסה מבוזבז על ניסיונות התחמקות ממשאיות ורק חלק זעיר ממנו מוקדש למעוף בשמי ניו־יורק מעל לבניינים השונים.
ביציאה קוראים לנו קולות שונים שלא נשכח לבקר בחנות המזכרות, אבל זה לא נחוץ, לא נותרה לנו ברירה: הדרך החוצה עוברת דרך אינספור דוכנים מפותלים שכאילו תוכננו להוות מבוך צרכני ללא דלת או שלט יציאה. ערפדות נוסח ניו־יורק.
עברנו דירה לווסט אנד אבניו על רחוב 94, קומה 16 ומשקיפים על ההאדסון. בעל הבניין ישראלי לשעבר.
21.03.2001
ג'ורג' הוא כושי רזה ולא מגולח בגיל העמידה שעומד בכובע מצחיה ובבגדים בלויים בפינת מדיסון אבניו ורח' 87. זו הפינה החביבה עליו. הוא מנגן על חליל פלסטיק בצבע בז' מהסוג שיש לכל ילד ומזכיר בנגינתו הפרועה את הנגן האגדי סם ריוורס (אותו זכיתי לראות מופיע בהמשך אותו ערב). נתתי לו דולר והוא מיד הפסיק לנגן והתחיל לדבר איתי. כשמדי פעם עוברת איזה אמא לבנה וסנובית עם הבת הבלונדית שלה הוא שב לנגן ולעשות פרצופים מצחיקים. האמהות מפנות את הראש והילדות מסתכלות עליו בתמיהה וצוחקות.
"The smiles from the little ones. They make it all worthwhile,"
הוא אומר. אנחנו מדברים כמה דקות עד שנזכר לפתע שהוא מוכרח ללכת לטיפול בבית חולים (הוא חולה סוכרת, סיפר לי) ואנחנו נפרדים. אלא שפתאום, שכחתי למה, אני מחליט להסתובב ולחזור אליו. אני רץ במדיסון אבניו, שועט בין כל האמהות הסנוביות והילדות הבלונדיות ומוצא אותו מתהלך לאיטו בדד על רחוב 93.
"I have such a bad smell. I can't get over it. And they sent me to this psychiatrist but I can't get over my bad smell"
הוא אומר. שאלתי אותו איפה מטפלים בו כי אני יודע שביטוח בריאות הוא נושא כאוב בארה"ב. "I go to Mount Sinai Hospital", הוא אומר.
"It's a Jewish hospital. They treat me good. I pay when I can, and when I don't have the money they also treat me."
אחרי כן סיפר הרבה שקרים, או מה שנשמע בדיעבד כשקרים. אמר שהוא מתופף ושניגן עם כל הגדולים. אמר שהיה חבר של בוב מרלי, אבל שכל החבר'ה היו צוחקים תמיד על המוזיקה הגרועה של בוב. לקח אותי לווסט סנטרל פארק על רחוב 103 והבטיח להראות לי את Strawberry Fields. כשהגענו ניבט אלי השלט North Meadow וכשציינתי זאת גמגם ואמר שביום השנה להרצחו של לנון לפני שנתיים הרסו את Straweberry fields. זה שקר, כמובן.
"Yes", אמר, "Strawberry fields are gone forever", ולא יכולתי שלא לחוש בסמליות מסוימת באמירה זו.
בסוף החל להתלונן שחסר לו כסף לחזור ל-Shelter בברוקלין, אז נתתי לו עוד דולר וכשנפרדנו הרגשתי גרוע.
22.03.2001
סערה בניו־יורק. האנשים מחוץ לחלון נאבקים ברוח, בגשמים, ובשמיים האפורים, חושבים על הכסף הגדול, על צרות ועל מאבקי היום יום. אנחנו, בסלון דירתנו החמימה בקומה ה-16 במרכז מנהטן, שרועים מסטולים בנעלי בית על מזרון, מדרגים בעזרת עט ונייר את להקות הפופ־רוק הגדולות של כל הזמנים.
23.03.2001
ניו־יורק יהודית מתחילתה ועד סופה. החל בבית הכנסת היהודי במדיסון על רחוב 87, המשך בבעלי הבניינים היהודים של שני הבניינים שגרתי בהם, המשך בשירותי ההובלה של משה וכלה בציורי שאגאל העצומים התלויים בשערי המטרופוליטן אופרה.
24.03.2001
פרגמנט דמיוני 2
פסל דוקרני יצוק עופרת נבנה לזכרו של ג'ון לנון במרכז Straweberry Fields של סנטרל פארק. למגינת ליבם של המנציחים, מנציח הפסל את לנון בדיוק כפי שהיה: חייל אימפריאליסטי, מושחת ודורסני של התרבות המערבית, יצואן של אידיאל שלום מלוקק מחופש לנער אנגלי תמים.
תמונה דמיונית: ביתו הישן של ג'ון לנון במרכז מנהטן.
25.03.2001
כאן אדם לאדם אינו זאב. כאן אדם לאדם צב. כל אחד בשריון שלו, בקונכייה שלו, בבית שלו, בחלום שלו. וחוסר הקשר בין אנוש לאנוש הופך לבולט עוד יותר ברכבת.
יש כאן כאלה ששומעים מוזיקה, יש כאלה שקוראים ספר, יש כאלה שישנים, יש כאלה שמהרהרים, יש כאלה שסתם בוהים אבל איש אינו שם לב לזולתו. אתה יכול לסקור באיטיות ובביטחון את פני כולם, הם לא ישימו לב.
אי אפשר לעשות כאן למישהו פרצוף מצחיק כי הוא לא רואה אותך. הוא בחלום שלו, הוא לא יתייחס אליך. אם אתה רוצה משהו ממישהו אתה חייב להגיד לו לפחות פעמים "Excuse me"עד שישגיח בך, עד שיתעורר מהחלום, מהסרט שלו. כאילו הפרעת לו באמצע הסרט.
הוא עונה לך במהירות, ממש משלח אותך, כמטפל בבעיה שצצה לפתע וחוזר בלהיטות לחלומו, החלום הבלתי נגמר.
26.03.2001
פתח תקווה על גדות ההאדסון / עידו הרטוגזון
יושב לו המשורר על גדות נהר ההאדסון
על מה הוא חושב?
על הארובות הגבוהות באוויר?
לא ולא ילדוני יקירי!
יושב לו המשורר על גדות נהר ההאדסון
על מה הוא חולם?
על כסף, ממון וכבוד מלכים?
לא ולא ילדוני מחמלי!
יושב לו המשורר על גדות נהר ההאדסון
את מה הוא רואה?
גורדי שחקים מרתיעי עננים?
לא ולא, אלו סתם קשקושים!
יושב לו המשורר על גדות נהר ההאדסון
למי כלתה נפשו ברגע ההוא?
לאהובתו המחכה לו שם בחדרו?
לא ולא, בשום אופן ולא!
כי יושב לו המשורר על נהר ההאדסון
וחושב על עיר ילדותו במזרח
וחולם על כיכר העירייה הישן
ורואה את מגדל השעון הנאצל־נאמן
ומתגעגע לליל נעורים שם נשכח.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש