 |
מחקר: לידה ראשונה פוגעת ברווחה הנפשית של הורים יותר ממוות של בן זוג, גירושים, או אבטלה | 3715 |  |
||||||
 |
|
 |
|||||||
 |
|
פרסומים אחרונים במדור "חדשות"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
"החוקרים סיימו את מחקרם בקריאה למחקר נוסף, אשר יבדוק כיצד משפיעה המדיניות הציבורית על תחושת הרווחה הנפשית של הורים חדשים". אבל חסרים נתונים רבים כדי להבין מדוע ההקשר הוא דווקא המדיניות הציבורית. מהם בעצם תנאי חופשת הלידה בגרמניה? האם יש מענקי ילודה והטבות שונות (במס או בסובסידיות) להורים? מהי האווירה הציבורית סביב לידות והורות ואיזה ציפיות היא יוצרת? האם יש שם עומס ציפיות מהורים חדשים? או לחלופין, האם משדרים שם שהחיים יימשכו כסדרם אחרי הלידה והגרמנים האומללים מופתעים לרעה? האם יש משרות אם נוחות? איזה מסגרות ממשלתיות או פרטיות יש שם, מאיזה גיל ומה איכותן? יש גם נתונים שנוגעים לפסיכולוגיה של הסוציולוגיה: באיזה גיל בממוצע התרחשה הלידה הראשונה? (כאן צריך לשאול אם ליולדת בת 20 יהיה קשה או קל יותר מאשר ליולדת בת 38). כמה שנים חיים בני הזוג יחד בממוצע לפני שהם מתחילים להגדיל את המשפחה? (גם כאן - יש לברר אם שגרת חיים משותפת של 10 שנים תהיה קשה יותר לשבירה, או שמא אחרי חצי שנה יחד והופס, כבר ילד, המשבר יהיה בלתי נמנע). וכולי. ויש ודאי עוד גורמים, שחלקם שייכים למדיניות ציבורית וחלקם לפרטים טרוטי העיניים בתוך החברה, ואולי אף אצליח לחשוב על עוד מהם מאוחר יותר. |
|
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני שותף לרתיעה האינסטינקטיבית. רק התחלתי לקרוא את המחקר המקורי. לגיל ההורים מתייחסים כבר בתקציר (אבל לא הספקתי לראות באיזו צורה. ההתייחסות שם כללית). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מנסיוני המשתנה החשוב ביותר שמשפיע באופן קיצוני על הרווחה הנפשית של ההורים הוא תופעת הגזים (קוליק [ויקיפדיה]) אם המדיניות הציבורית באמת רוצה לחסוך יגון מההורים הטריים היא צריכה לשפוך מיליארדים על מחקר ותרופה לסיוט הזה. לא ראיתי אפילו מחקר אמין אחד מה אחוז התינוקות שסובלים מזה. אצלי אחד מהשלשה קיבל את הגרסה הקלאסית מגיל שבועיים וחצי עד גיל שלשה חדשים. הרווחה הנפשית שלי צללה כמו שטוקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
What? חסר אמוטיקון מתאים כדי לבטא כהלכה את השאלה לעיל. אז נשאל באופן מנומס - על מה את מדברת? ההדיוטות ישמחו להסבר.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכוונה היא לתנוחת החזקה של התינוק שנקראת כך. השכבתו על הבטן, כשהוא על זרוע ההורה. זה אמור להרגיע את הבטן. בפועל אצלנו מה שעזר הוא רק שני דברים: א) לצאת מהבית. ב) לחכות שזה יעבור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כזה. או כזה. כזה לא עוזר. כלומר, אין לי ספק שתינוק שיתקל בו, לא יסבול יותר מבעיית גזים, אבל זו לא נראית לי השיטה הרצויה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל דבר עזר, אבל לעשר שניות ביום בלבד. גרפווטר אפילו לחצי דקה. יוצא הדופן, לא רק אצלנו אלא גם אצל לא מעט מכרים, היה לצאת לסיבוב באוטו. גם כאן אחוזי ההצלחה היו בינוניים לכל היותר, שזה אמנם הרבה יותר טוב מכל שאר הפרקטיקות, אבל במקרה של כשלון את זוכה לשמוע את הבכי מכמיר הלב באקוסטיקה יוצאת דופן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמן הנחשים הפופולרי בארץ לתופעת ה"גזים". כמו אותה אנטיביוטיקה שבלעדיה סובלים מההצטננות יומיים, אבל בשימוש נכון אתה תהיה בריא תוך 48 שעות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה קשור להנקה, או שזה קורה גם לתינוקות יונקים וגם לשותי סימילאק? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע. כל הזכרונות מהתקופה ההיא הפכו לעיסה מרוחה. אז שאלתי את אשתי. היא אמרה גם וגם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אני יכול להעיד על עיסתי גם ללא קוליק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התנאים בגרמניה: לפני חופשת הלידה: אישה בהריון מקבלת הגנה מפיטורין בלי צורך בששה חודשי העבודה שנדרשים בישראל. תנאי חופשת לידה: 12 חודשים, נדמה לי שהשכר אז הוא 70%. בני זוג יכולים לחלק את חודשי החופשה ביניהם. הרבה פעמים נהוג שאישה שיצאה לחופשת לידה תחזור למשרה חלקית. אם זאת היא יכולה לדרוש את סוג המשרה שהיה לה קודם. משרות חלקיות מכל מני סוגים קיימים בשוק הגרמני. יש מענקי ילודה. ויש קיצבת ילדים שמשולמת להורים עד הגיעם לגיל 18. יש גם מסגרות צדקה שונות שמסייעות לנזקקים עם ביגוד, ציוד ושירותים. במידה והאם סובלת מדכאון אחרי לידה, קופת החולים תספק לה מטפלת. המסגרות המטפלות הן מרשויות שונות וזה שונה ממדינה פרדראלית למשנהה. יש מטפלות לגיל הרך. יש גנונים מגיל 3 (במדינת ברלין זה בחינם). קיימת אפשרות שהילד יישאר במסגרת עד 16:00. לעובדים בשעות הלילה יש גם גן שינה מיוחד (לא בדקתי בכמה אזורים הסידור הזה זמין). יש מעבר לכך מסגרות איכותיות שבהן מעוטי יכולת משלמים פחות. לפי התרשמותי המרחב הציבורי ערוך לילדים. יש הרבה גינות ציבוריות. יש פינות משחק בהרבה בתי עסק, ולפעמים גם בייביסיטרים בפינות המשחק שמאפשרים להורים ממש להתרכז בענייניהם. יש הרבה היצע בתחום פעילות שעות הפנאי לילדים. מוזאונים מיוחדים. תערוכות. חוות. קונצרטים מיוחדים. חוגי קרקס וכן הלאה וכן הלאה. ובאופן קבוע מרימים פסטיבלים וירידים לילדים. בתחום שכירת הדירות (עדיין יש יותר שוכרים מקונים): יש משכירים שיעדיפו לא להשכיר למשפחות. על הגיל הממוצע ותקופת חיים ממוצעת לא אוכל להגיד דבר. אני חושבת שזה תלוי מעמד סוציו אקונומי, אבל תחום האקדמי ההומוגני שאני מכירה יש דוגמאות מכל הסוגים. נדמה לי שמה שאין בגרמניה וקיים בישראל זה מידת המובן מאליו באשר להבאת ילדים לעולם, או מפרספקטיבה אחרת: הלחץ החברתי לכיוון הולדת ילדים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשמע לי כמו גן עדן להורים! ___________________ משכירים שיעדיפו לא להשכיר למשפחות, זה יש גם כאן - נתקלתי בזה בפעם האחרונה שביקשתי לשכור דירה (והופתעתי לגלות שלאמר "בן-זוגי ואני והתינוקת שתיוולד לנו" כתשובה לשאלה "מי יגור בדירה" לא גורמת לכל המשכירים לשמוח). בעלת הבית הפסיכית של הדירה משמאלי (היא גם ועד-הבית הפסיכית שלנו) לא משכירה למשפחות. בפרנציפ1. היא מפחדת שישברו לה ויהרסו לה את הבית2. בשביל זה, היא משכירה ל"מבוגרים", שבתרגום לישראלית מדוברת זה "פנסיונרים שמשום מה אין להם דירה משלהם". ואז הם מתים לה באמצע החוזה. 1 לא שיש לה נסיון עתיר שנים בהשכרה למשפחות. 2 אין מה להרוס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי הרבה מאוד תלוי בנכונות של מקום העבודה לקבל את העובדה שתעבוד אצלם אמא. נראה לי שבארץ, מי ששוכר אשה, כבר מקבל על עצמו מראש את העובדה שיהיו לה (בסיכוי גדול) ילדים. זה פשוט לא חריג. ממה שהבנתי (אנקדוטות בלבד), בגרמניה הציפייה היא שאשה תעבוד או תגדל ילדים, לא אך לא שניהם יחדיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרווחה הנפשית שלי מאוד חשובה לרווחה הנפשית שלי... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה כמו הבדיחה על הפולנים שעשו מחקר שהראה שבתאונות רכבת יש הכי הרבה נפגעים בקרון האחרון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספר! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז הם הורידו אותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטמבלים יכלו להעביר את הקרון קדימה במקום לוותר עליו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, אם הם היו כל כך חכמים, הם יכלו לחסוך את כל העבודה, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי פעם שהולדת ילדים משפיעה לרעה על תחושת האושר בטווח הקצר ולטובה בטווח הארוך מתוך תחושת ההישג ומניית ''מה יש לי''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, בטווח הארוך הם עוזבים את הבית ושוב יש לך זמן לישון בלילה ולעסוק בתחביבים, לא? אז זאת לא חוכמה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ילדים, העז שאי אפשר להוציא. אני לא צריך הבעת חרטה (למרות ששמעתי גם כאלו) וגם לא תצפיות בבני גילי שבחרו במסלול הרבייה כדי ללמד אותי שילד יחריב את כל האספקטים של אורח החיים שלי, או שאין לי עניין מיוחד בגידולו (אפילו חתול זה קצת יותר מדי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון אבל במחקר שקראתי דובר בפירוש על מניית ההישגים וה''מה יש לי'' כסיבת תחושת האושר. כאלה אנחנו, תחרותיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קישור למתעניינים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ככה זה בדור שבו רוצים ילדים כחיות מחמד וחיות מחמד כילדים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן... בניגוד לדורות עברו שבהם ילדים נחשבו לחלק מהרכוש בהווה, ולפנסיה בעתיד... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וזה גרם לרעות חולות אחרות. אין צורך לחפש את מקרי הקיצון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחרי שיחות רבות עם אנשים מבוגרים עד זקנים, פגשתי הרבה מהם שמתחרטים על כך שלא הביאו עוד ילד או שניים לעולם. מעולם לא שמעתי ממישהו את החרטה ההפוכה (''חבל שהולדתי את האחרון''). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבה מעניינת ב"ישראל היום": "אני מתחרטת שאני אמא" הן באות מכל המגזרים והגילאים ולכולן דבר אחד במשותף: חרטה גדולה על שהביאו ילדים לעולם • "הכי כואב לי שאני לא יכולה להחזיר את הגלגל לאחור", אומרת תרצה (60), "עשיתי עוול נורא - לילדים שלי, לי, לחברה" • מחקר חדש חושף נשים שמתחרטות על כך שילדו |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תפקידה של העיתונות לדווח על היוצא דופן, לא על השכיח, בבחינת אדם נשך כלב, או (בציטוט ישיר מהכתבה) ב''עוף מוזר, שאיזה בורג התרופף לו בראש''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו בדיוק סוג התגובה שלא מאפשר לגיטימיות חברתית לבטא חרטה על הולדת הילדים. לכן לא ניתן להקיש על אחוז המתחרטים והמתחרטות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זה "חרטה"? איך אפשר להשוות קשיים של גרושה דתייה שצריכה לכלכל ילד בן 4 ללא תמיכה, לייאוש הניהיליסטי של סבתא בת 60? ולקשיי נטילת האחריות של בת גרושה אחרת בת 45? אני חלילה לא חולקת על התחושות והדעות שלהן, רק אומרת שגם איגוד כל אלה יחדיו הוא חלק מאג'נדה מוצהרת. בעיניי היא דוחפנית לא פחות מהאג'נדה שמעודדת ילודה בכל מחיר (גם במחיר קשיים כלכליים, טיפולים קשים וכולי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא כיוונתי לכך. כיוונתי לחברה שסיפרה לי שהקרבה לאחת מבנותיה (ההססנית, השואלת והמתקשה תמיד) מכניסה אותה למתח וכשהיא שהתה במחיצת בעלה ושני ילדיה האחרים עלתה בה המחשבה:"זו המשפחה שאני רוצה. זה היה מושלם." ולאחותי שסיפרה לי שבכל פעם שהיא נמצאת ביחידות עם בת מסויימת (ההיפרית, בעלת הפה הגדול) היא ממש חשה במתח פיזי קבוע שהיא נלחמת להסתיר אותו ממנה. יש מצבים כאלו שהחיבור לא מוצלח. שום אג'נדה רק שמותר גם לתחושות כאלו להתקיים. (כמובן שלא באוזני הילדים ואין כאן, לפחות במקרה של אחותי חרטה על הולדת הבת). ניסיון חשוך להכחיש תחושות כאלו לא יעלים אותן. מהי האג'נדה שאת סבורה שאיגוד תאורי המקרים מקדמת? שלגיטימי לחשוב היטב לפני קבלת ההחלטה אם להביא ילדים לעולם? שלגיטימי לא לרצות להביא ילדים לעולם? מה פסול בכך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגיטימי לגמרי להרגיש מצוקה שקשורה לאמהות, חוסר קירבה לילד וכולי. אני רואה מסביבי משפחות לא מעטות שבהן הקשר בין ההורים לילדיהם הבוגרים מדולדל עד לא קיים, מבחירה. אני רק אומרת: יש הבדל בין "לחשוב היטב לפני קבלת ההחלטה" (אג'נדה שהיתה מעודדת למשל הסברה ומתן מידע נוסף על הורות וילודה, בניסיון למנוע למשל הורות בגיל צעיר מאוד) לבין האזהרה החמורה "אתן עלולות להתחרט!". במקרה של הגרושות הדתיות גם אין כל לקח שניתן ללמוד מהאזהרה, שכן בזמן שהרו ללדת לא היה באופק חייהן תסריט של גירושין ונידוי מהקהילה). החרטה המדוברת עצמה היא גורם תלוי תרבות וזמן, שכן היא נובעת מהציפייה לאושר, להגשמה דרך האמהות ושאר ירקות, שצמחו בדורות האחרונים בחברה המערבית. כשציפו פחות, אולי גם הרגישו חופשי לבטא בגלוי את חוסר הכימיה עם הילד, להרחיק את הילד למוסדות שונים וכולי, או שסתם חיכו שהדבר השחור יקטוף אותו, ולא סבלו מהצורך להעמיד פנים של משפחה מאושרת. (שימי לב גם אילו נשים מרואיינות בכתבות האלה - ב-99.9% אלו יהיו סטרייטיות שילדו במסגרת נישואין, משמע "הפטריארכיה עודדה אותן ללדת". נסי לכתוב כתבה כזו על משפחות אלטרנטיביות או על זוגות גייז, ראייני רק זוג אחד שטוען שהתחרט, ספרי עד שלוש ותוכלי ליהנות מקיתונות של לבה רותחת על ראשך. בעצם אולי גם ראיון כזה יבוא בעוד שנה-שנתיים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
>>בעצם אולי גם ראיון כזה יבוא בעוד שנה-שנתיים וואלה, תפסת את הצייטגייסט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את מתעלמת במכוון מההצעה השניה לאג'נדה בתגובה שכתבו לך: "שלגיטימי לא לרצות להביא ילדים לעולם". שימי לב גם לדבריה של עורכת המחקר עצמה בכתבה המדוברת: ""לא מדובר בתעמולה נגד אימהוּת, אלא בניסיון לעורר דיון, להשהות את האוטומט. להפחית סבל. לבחון רצונות ומסוגלות ולעצור את המכבש חסר האחריות של הסביבה, שאחר כך תדרוש מהאימהוֹת הצעירות לשאת במלוא האחריות, בזמן שהיא מסירה מעצמה כל שביב של אחריות"." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כך לא אתעלם ואומר במפורש: בטח שלגיטימי לא לרצות להביא ילדים לעולם. אני גם מבינה את מקור העמדה שלה (על רקע הגישה הקיימת שגורסת שילדים מביאים אושר, תוך טשטוש הקשיים). אני קצת מרימה גבה על ההצגה של האג'נדה שלה כ"מפחיתת סבל". באותה מידה ניתן היה לצאת נגד היכרויות רומנטיות, טיולים ארוכים בעולם השלישי, ספורט אתגרי וכולי - כמו גידול ילדים, כולם עיסוקים אינטנסיביים שכרוכים בהם קשיים גדולים לצד הבטחה לסיפוק ואושר משמעותיים. למען האמת זה אחד הדברים שגורם לרוב האנשים לנהות אחריהם, תוך התעלמות מהסבל הצפוי. מה ייפול בחלקך או בחלקו של X? האם 10% סבל והשאר שמחה גדולה? או 90% סבל ולצדו סיפוק קלוש מדי פעם? את זה כבר קשה לכמת ולנבא. איך היית מתייחסת למישהו שהיה מזהיר אותך מאחד העיסוקים הללו, בנימוק של "הפחתת סבל"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הבדלים עצומים בין גידול ילדים לבין היכרויות רומנטיות, טיולים ארוכים בעולם השלישי, ספורט אתגרי וכל זה. קודם כל, האחרונים לא דורשים מראש מחוייבות ל-20+ שנים. לא כיף בטיול? חוזרים הבייתה. מעצבן בזוגיות? נפרדים. ההורות בלתי נסבלת...? אופס. שנית, הורות היא לא עוד פעילות לשעות הפנאי או עיסוק צדדי. זה הרבה יותר דומה לבחירת אפיק קריירה מאשר לטיול בחו"ל (רק משמעותי יותר), וההורות הופכת לציר המרכזי סביבו נסובים חיי ההורים למשך תקופה מאד ארוכה: החל מדילמות חינוכיות, בעיות חברתיות ובריאותיות, דרך הצורך לבדר ולהעסיק את העולל, לכלות שעות יקרות בפסטיגל, בפארק המים או בהצגות בית ספר, להתמודד עם הדאגות לטינאייג'ר, ודרך אינספור מטלות וקשקושים בירוקרטיים כמו מציאת מטפלת, בחירת גן או הסעה לסרט. ושלישית, להורות יש השפעה הרבה יותר טוטאלית על סגנון החיים והתוכן שממלא את היומיום. מדובר בשפע בלתי נדלה של פרטים קטנים עם אפקט מצטבר עצום, כמו הפקעה של המרחב הביתי לטובת הצאצאים וחוג חבריהם שמפריע לשנת הצהרים בסופ"שים ולא מאפשר להסתובב בבית לבוש רק בתחתונים כמו בין תרבות נורמלי, או הקושי שנוסף לכל מיני פעולות פשוטות כמו יציאה לחופשה או מעבר דירה. ההשפעה על החיים היא מוחלטת. כאשר מדברים על "השפעת ההורות על האושר" מדברים על הדברים האלה. על חוויית היומיום במשך 20-30 שנים, ועל חוסר הסיפוק שמתלווה לניסיונות להשיג הגשמה אישית באמצעות עזרה בהכנת שיעורי בית בגיאוגרפיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל אני מקווה שאף אחד פה לא מסיע את הילד לסרט במשך 20-30 שנים. שנית, לא התכוונתי ל"לא כייף בטיול" אלא ל"נתקעתי בג'ונגל בלי מצפן / חטפתי מלריה / התחיל טורנדו". אתה לא צריך להסביר לי מה לא נוח בהורות. אני חווה את זה יום יום. זה מתיש ומעצבן ובכל שנה שהם גדלים זה מעצבן בצורה אחרת. אם הדוגמאות מעודנות מדי בעיניך, בוא נשווה הורות ל"אספתי הביתה כלב עיוור, צמח טרופי נדיר על סף היכחדות, קבצן מבית תמחוי ושלושה צבים עם מחלות מעיים". הדוגמאות לא באו להשוות את מידת הסיכון או האי-נוחות, אלא את האופן שבו אנשים מאזנים סיכון, אי-נוחות, סבל ולעתים אף מצוקה כלכלית וחרדות קיומיות, מול *המשמעות* שהם מוצאים בפעילות הזו. רוב האנשים, כיוון שזה טבע האדם, מיישבים את הדיסוננס לבסוף בכך שהם מצהירים "ילדים זה ברכה" וסופגים את כל השאר. כוכבת טלוויזיה שילדה ארבעה ילדים בקצב מסחרר ענתה לשאלת המראיין משהו כמו "אז מה אם זו עבודה קשה, מהר מאוד הם גדלים ואז תהיה לנו משפחה גדולה ושמחה". חלק מהאנשים ממשיכים לקטר וכותבים על כך טורים וסטטוסים, אבל אם תדחק אותם לפינה יציינו שהילדים נותנים משמעות לחייהם. וחלק קטן מאוד "לא מסכים" ליישב את הדיסוננס ו"מתעקש" שההורות לא נותנת מספיק משמעות לחייו, ושהסבל עולה על המשמעות, לא רק בתקופה הראשונה הקשה אלא בכלל, ושהוא לא צופה שזה יעבור לו, אף פעם. זו הקבוצה שבה אנו עוסקים. השאלה היא כאן לא רק עד כמה ההורות (או פרנסת הילדים) קשה לאדם X, אלא גם באיזו מידה הוא "מוכן" או "מסרב" למשמע את חייו כך שהקושי יקבל צורה וכיוון לטובת יעד גדול יותר. ו/או באיזו מידה הוא מוכן להשתמש בשלל מנגנוני הגנה כמו הומור, הדחקה, שליחה לסבתא וסתם המתנה שזה יעבור. למעשה, אני חושבת עכשיו, ייתכן שככל שהילד מביא אתו בעיות גדולות יותר, למשל צרכים מיוחדים, כך ההורים מוצאים מהר את היכולת הזו בתוכם, אחרת הם אבודים לגמרי. (חייבת ללכת). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובהמשך לדבריי: כתבתי שמדובר באג'נדה מודעת - שכן הדיבור על החלטה-מרצון לא ללדת בא בניגוד לדחף אבולוציוני בסיסי. זה לא אומר שהוא לא לגיטימי. הוא פשוט חלק מאג'נדה שמנסה להראות שהאדם הוא יציר תרבות בעיקר (ופחות תלוי ביולוגיה). באג'נדה הזו הולדה אינה מביאה אתה את המישמוע האישי של הקשיים שדיברתי עליו ("זה שווה את זה", "הם יגדלו ותהיה לנו נחת מהם") וכל המישמוע הזה נראה לה יותר תלוי-תרבות ("כולם אומרים שילדים זה שמחה") ופחות מנגנון פסיכולוגי אנושי של חילוץ היופי האפשרי מתוך הקושי. מי שמתקשה במישמוע בתחום הזה מאשים את התרבות בדרך כלל (שבאמת מעודדת בחוזקה את הילודה), ומכאן בא הצורך להסביר ולקדם את הרעיון. זה לא נתפס כ"תקלת מישמוע" אלא כחשיפת ההטפה של החברה (לא שאני אומרת שזו תקלה באישיותם של אותם אנשים, אלא שפשוט מנגנון המישמוע בתחום הזה פחות חזק אצלם ממנגנונים אחרים או שהוא קורס אצלם לנוכח מידת הסבל הסובייקטיבית שהם חווים). ועכשיו באמת זזתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדחף האבולוציוני הפרה היסטורי, היה באקלים שונה מאד מהתרבות של היום. שני אספקטים נראים לי עיקריים: א. הדחף האבולוציוני מתבטא פיזית בשאיפה הביולוגית לקיים יחסי מין. מרגע שהטכנולוגיה הצליחה להפריד בין קיום היחסים לבין יצירת הדור הבא, הדחף הביולוגי הזה נותר כדחף ליחסי מין גרידא. ב. כמו שאולי הוזכר כאן, בחברות קדומות ילדים גם היו כוח כלכלי חשוב, והשתתפו בכלכלת המשפחה מגילאים שהיום היו גורמים להורים לשבת בכלא ולהיות מנודים מהחברה. ככאלה העדיפות הכלכלית למשפחה היא משמעותית מאד. היום לדעתי, וודאי עבור משפחה שמנסה להיות שיוויונית ובה גם לאם יש קריירה ושכר סביר, הפגיעה של ילדים בכלכלת המשפחה ולו מבחינת הפגיעה ביכולת ההשתכרות והקריירות של שני ההורים, לדעתי היא פגיעה ניכרת ומשמעותית. לכן גם הדחף האבולוציוני הזה כבר לא קיים / לא רלוונטי. באשר למישמוע - גם לגבי הזקנה, מי שממשמע את עצמו לראות את יתרונותיה יותר מחסרונותיה, יהנה יותר מהטרימסטר השלישי שלו. עדיין, לא תתפלאי כשתשמעי אנשים זקנים אומרים שעדיף להיות צעירים ובריאים. לא כך בנושא שעל הפרק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדחף האבולוציוני במובנו הרחב מתבטא גם בשאיפה המסורתית להקים לעצמך יורש / להמשיך את השושלת / לגדל גרסאות קטנות של עצמך (הו, התמימות). זה לא רק הקשר הפשוט בין יחסי מין לילודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל אלה נראים לי תלויי ומוגדרי תרבות בפני עצמם. יש למשל שמרגישים, שהדבר המשמעותי היחיד שיכול להישאר אחרי מותם זאת עבודה/הגות/יצירה משמעותית, למשל בתחומי האמנות/מדע/פילוסופיה/חותם תרבותי וכו'. לכל אלה, שדורשים בדרך כלל השקעת זמן ומשאבים קולוסאלית, גידול ילדים הוא בעיקר מכשול. כמובן שהיסטורית, הקונפליקט נפתר בזה שהמדען/אמן/תעשיין/יזם האגדי הקדיש את כל זמנו ומרצו כדי להשאיר חותם על העולם, ואשתו שתחיה גידלה את הילדים. דומני שלא למערך העניינים הזה את חותרת1. 1 דומני שמערך עניינים כזה היה מראש מבטל את הנושא הראשוני של המאמר - מאחר והוא מחנך חלק אחד של החברה שתפקידו רק לגדל ילדים, ופותר את הרווחה הנפשית של החלק השני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוב האנשים, כנראה, רוצים להשאיר חותם כלשהו. חלק גדול מהם עושה זאת דרך הולדת ילדים. אחרים, שיש להם מספיק כישרון / חוצפה / פרסום, שואפים לעשות זאת גם בתחום ההגות או העבודה. בכל מקרה אפשר גם להוליד וגם לכתוב יצירת מופת, לנשים זה הרבה יותר קשה אבל גם אליס מונרו היתה עקרת בית. בכל מקרה, הטענה היא לא "אל תוליד וכך יתפנה לך זמן להשלים את משימת חייך" אלא "אתה עלול להתחרט על כך שהולדת". ועוד דבר שנראה מובן מאליו ורק עכשיו אני מנסחת אותו לעצמי: המרואיינות בכתבות ההתחרטות הן כולן נשים. ואלה נשים ממעמד מסוים: -זה מעמד שהוא מספיק גבוה כדי שיתפנה בכלל לדון בשאלת הילודה המתוכננת (נשים מאוכלוסיות עניות מאוד אמנם נזרקות לרחוב עם ששת ילדיהן, אבל אין להן מספיק "כוח דיבור" או "לגיטימיות של מרחב נפשי" כדי לבטא חרטה על שהולידו אותם, או שהן לא מרשות לעצמן לדון ברגשותיהן כלפי העניין, כי הילדים הגיעו לא-מוזמנים או מכוח אמונה נגד אמצעי מניעה). -וזה מעמד מספיק נמוך כדי שלא יהיה מסוגל להוציא את כל הטיפול בילדים למיקור חוץ (לא ראיתי ראיון עם טייקונית, או אשת טייקון, עם אומנת ומבשלת ונהג, שמצטערת שהפכה לאם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן. הורות מודרנית היא מין טריק נחמד כזה שאנחנו מפעילים על מעמד הביניים כדי לאלץ אותו להמשיך ולעבוד בשבילנו (כי משכנתא, הרגל למחוייבויות שאי אפשר להתחמק מהן, חוסר יכולת לדמיין אפילו חופשה של כמה חודשים במקום אחר וכו') ולכן ברור שבני מעמד זה הם אלו שחווים את עיקר הקשיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הורים ממעמדות גבוהים תמיד הרשו לעצמם לנסוע לכל מקום ולמשך כל זמן בלי הילדים (או לשלוח את הילדים לחודשים ושנים למקום אחר). גם לפני ההורות המודרנית. עכשיו, ככל הנראה, הורים כאלה פשוט נוסעים עם הילדים והאומנת הצמודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה על הבורות אבל מהו המעמד הגבוה ("אומנת צמודה")? עשירון עליון? מאיון עליון? אלפיון עליון? מההכרות המאוד חלקית שלי את העשירון העליון, לא נתקלתי בזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני לא. הדבר הקרוב ביותר לזה דוקא פחות תלוי בעשירון: סבתא צמודה. בזה דוקא נתקלתי, לעיתים בקנאה מוסווית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעלי הון של יותר מ 10 מיליון דולר, בערך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה נשמע לי כמו אלפיון עליון, מה שאומר שזה חלק זניח מבחינה סטטיסטית של החברה המודרנית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלל וכלל לא, משום שהשפעתם על קביעת המדיניות הציבורית, על המסרים המועברים בתקשורת ועל תנאי ההעסקה פרופורציונית בערך למספר המועסקים אצלהם ולא למספרם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש בזה משהו. מזכיר לי אסוציאטיבית את מנכ''לית יאהו שחזרה לעבוד שבועיים אחרי הלידה כאילו כלום. אקט שלכאורה משדר ''שיוויון'' אבל בעצם הוא אנטי-פמיניסטי או סתם אנטי-משפחתי באופן מובהק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא מצפה כעת לתאומים (תאומות?) במזל טוב, ומודיעה ששוב תפעל אותו הדבר. אגב, מאייר היא מנכ"לית בתאגיד ענק - לכל אישה ישראלית ממוצעת (עצמאית או שכירה למיטב ידיעתי) שתצהיר שבכוונתה לפעול כך צפויה שלילה של דמי הלידה או תביעה נגד המעסיק וכדומה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת בדיוק הפואנטה. שהיא מצד אחד משדרת איזו דוגמה (גרועה לטעמי) בהיותה סוג של Role model מתוקף תפקידה, אבל מצד שני ברור שכל מי שבמעמד נמוך משלה (99.999% מבאוכלוסיה) אין לו שום סיכוי לפעול כמוה. יש בזה סוג של צביעות, של הצבת רף ציפיות שברור שלא ניתן לעמוד בו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהנחה שמאייר אמריקאית - כמדומני, אין להם שם חופשת לידה כלל. כלומר, לא כזו שקבועה בחוק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בחוק קבועה חופשה של שלושה חודשים, ללא תשלום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חזרתי לעבודה שישה שבועות אחרי הלידה, והייתי חוזרת בכיף אחרי שבועיים אם זה היה מתאפשר בישראל. כולם בעבודה מאוד התפלאו ("לא קשה לך להיפרד מהתינוקת?!) ", אבל באותו זמן היו לא מעט עובדים אחרים שנשותיהם ילדו וכולם חזרו לעבוד תוך פחות משבועיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברוכה הבאה לכותבי האייל! אין לי שום טענה מול הבחירה האישית שלך. אבל למשפט האחרון שלך בדיוק כוונה הסיומת שלי - המימוש הנלוז של פמיניזם או 'שיוויון' כ'כולם יתנהגו כמו שנהוג אצל הגברים', בשוק העבודה או בתחומים אחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הלא-מעט עובדים האחרים השאירו את נשותיהם עם התינוקות. בן-זוגך נשאר עם התינוק/ת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משפחות שמחזיקות אופר אתה מכיר? בארץ וגם באירופה, שמעתי על כמה וכמה משפחות שלקחו אותה לחופשה (לא אותה אופר, כמובן). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני לוקח את האופר לחופשה. לאישה אומר שאני בנסיעת עסקים |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני נוטה להסכים עם עומר,להשוות בין הורות לבין טיול בהודו או טיפוס הרים זה כמו להשוות שלוש שנים שירות חובה בצנחנים לסופשבוע גדנ''ע בשטח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בנוסף יש קשר הדוק בין תחושות סיפוק לגודל המאמץ (סבל) שבחרנו בו ולכן ההשוואה צריכה לכלול מודעות, אינטסביות, משך זמן ומטרות. הורה שרואה את ילדיו רק בסופישבוע אבל אכפתי קשוב ומתאמץ לחנך לאור עקרונות או מטרות חינוכיות לעומת הורה שאדיש לילדיו ונמצא איתם כל יום יפיקו סיפוק שונה מההורות. אי אפשר להעריך הורות לפי מדידת זמנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקשר לחרטה והיכולת למדוד אותה, אני חושב שיש כאן אפקט יותר עמוק מאיזה בון-טון תלוי תרבות חולף. על מנת שמישהו יתחרט על משהו, הוא צריך להשוות את המצב הקיים לעולם אחר, מדומין, שבו מהלך הדברים שונה. ובמקרה הזה כמובן - עולם שבו ילד/ילדה מסוימים שקיימים היום, לא היו קיימים. והנה שורש הענין לטעמי: בשקלול רווח/הפסד1, 'החסרה' של אדם קיים חי ונושם, מקבלת אוטומטית בתפיסה שלנו את הערך "מינוס אינסוף". התפיסה הזאת, שהיא כמובן תפיסת החיים כערך עליון ומתבטאת באמרות כמו "המאבד נפש אחת, מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא" וחברותיהן, יש בה המון יתרונות ברורים מאליהם בשמירה על חברה מתוקנת והישרדותה. זה די טריויאלי. אבל אחת ההשלכות שלה היא האפקט שהזכרתי לעיל - שמבחינה פסיכולוגית אנחנו לא מסוגלים לכלול גורם כזה בחישוב ושקלול מול גורמים אחרים. ודייק: יש הבדל משמעותי בין 'החסרת' אדם שכבר חי וקיים ונושם ומוכר לנו - שלא לומר אהוב על ידינו - היפותטית ככל שתהיה, לדיון ב'הוספת' אדם היפותטית, שאז באופן אינהרנטי מדובר ביישות ערטילאית ולא ספציפית. ואותה יישות לא מקבלת את פקטור ה'מינוס אינסוף' המוזכר. ולכן השקלול האפריורי של הולדת ילד נוסף2 - עדיין ניתן לדיון בעד ונגד רציונלי/מוסרי/כמותי/כלכלי3 כל עוד הילד הזה הוא אפשרות עתידית שאיננה קיימת כרגע, בעוד השיקול הפוסטריורי בעד ונגד קיומו של ילד שכבר נולד וקיים - הופך לחשבון אינסופים שהוא בעצם בלתי ניתן להכרעה4, או אולי מוכרע בצורה טריויאלית בגלל אותו גורם אינסופי, שמאיין כל דיון (ולו דיון בנפשו של האדם פנימה) רציונלי/מוסרי/כמותי/כלכלי3 שהוא. ובגלל זה, היכולת להביע חרטה פוסטריורית על קיומו של אדם, היא דבר מאד מאד נדיר, ונתפס כדבר שלא יעלה על הדעת. לדעתי זה הופך את השאלה "האם היית מוותר על הולדת אחד מילדיך" בדיעבד לשאלה שלמעשה איננה מוסרית/לא מוסרית, היא שאלה חסרת משמעות, והתשובה לה היא חסרת תוקף, כי אין לאדם שום יכולת להעריך איך חייו היו נראים ללא ילד קיים, ואין לו שום כלים סבירים לדון עם עצמו בשאלה הזאת באופן כמותי או רלבנטי לשום מציאות שהיא5. במערכת הרגשית שלנו, שחלק מגאוותה על היכולת לדמיין סיטואציות עתידיות/מדומינות ולבחור על פי זה דרכי פעולה אופטימליות, הנסיון לבצע סימולציה כזאת מיד נתקל באורות אדומים מהבהבים וכתובות "Wrong input, please restart the simulation with valid data", והפונקציה מיד עפה ומחזירה 'טעות'. 1 פסיכולוגי, חברתי, רגשי, רווחת נפש, באיזה רמה ומישור שנרצה. 2 או ראשון 3 כלכלת הממון, כלכלת הזמן הפנוי, כלכלת רווחת הנפש או כל סוג אחר. 4 קצת מזכיר בעיות אינסופים ממקומות אחרים - מהפרדוקס של פאסקל ועד לתעלולי רנורמליזציה בתאוריות שדות קוונטיים. 5 וזה מעבר אפילו לטענות המקובלות - כמו בספרו של דניאל גילברט להיתקל באושר שבכל מקרה היכולת שלנו לחזות אושר עתידי בסיטואציה מסוימת מוגבלת וכושלת גם במקרים פחות דרמתיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זווית מעניינת. אם כי קשה לקבוע בנחרצות שזוג עם שלושה ילדים לא יכול לזכור איך נראו חייו לפני הילד השלישי. הספר של גילברט מצוין. הוא לא מדבר דווקא על אושר אלא על קבלת החלטות מושכלת (ומסביר מדוע אנחנו כושלים בה פעם אחר פעם). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העניין הוא לא לזכור ברמה ה'אובייקטיבית'1, אלא לעשות השוואה סובייקטיבית בין התקופות, לחיוב ולשלילה. עבור חרטה צריך בעצם דרגה נוספת: שהרי גם אם כרגע קצת יותר קשה מאז, תמיד אפשר לומר ש'כרגע יש קושי, אבל זה שווה את זה' וכל שאר הקלישאות הנכונות יותר ופחות, ובכך לא להסכים לומר שההחלטה על לידתו של אותו ילד היתה טעות, והיית מעדיפה לא לעשות אותה. אי ההסכמה (או כמעט אי-היכולת לשיטתי) לעשות את הצעד מהשוואה2 לחרטה נובע מהמנגנון שהצגתי לעיל. בנוסף כבר אמרנו שהשינוי הגדול הוא בין אפס ילדים לאחד. המון פעמים שמעתי מהורים אמירות ברורות על השונות בין התקופה לפני ואחרי, ככה שאין בעיה עם ה'זכרון' כמו שאת אומרת. המכשול הוא השלב הבא אחרי הזכרון. 1 גם על זה כבר נאמר ונחקר שאחרי שנים ספורות הזכרון של החוויות שלנו שונה מאד ממה שקרה בהן באמת, וגם ממה שהרגשנו בהן. דוגמה בתרבות הפופולרית - הסרט '500 ימים עם סאמר'. 2 שגם היא כאמור כמעט בלתי ישימה פסיכולוגית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צר לי, עברו כמה שנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממצאים מרתקים שעולים מהמחקר ללא ספק, אך קשה לי להאמין שהם מדויקים. המחקרים הנוספים שיבואו בעקבותיו ודאי ישפכו קצת יותר אור בנושא. ממתין בקוצר רוח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שסביר שהמחקרים הבאים ימצאו. חוקרים ב"מדע" הפסיכולוגיה ממשיכים במורשתו של פרויד. במקרה הטוב הם מוצאים סטטיסטיקאי שיגזור מהנתונים שלהם (על 20 נחקרים) את מסקנות המחקר. במקרה הרע הם פשוט ממציאים נתונים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמדומני שפרויד לא היה בדיוק פסיכולוג אלא מטפל {בדיבור]. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרויד היה רופא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה יכול להבהיר למה קשה לך להאמין שהם מדויקים? כי נראה לך שהם שגויים, או כי הם קרובים למדי למציאות אבל יכולים להיות מדויקים יותר? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |
|
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |