בתשובה לעומר, 27/08/15 22:25
 |
|
 |
||
|
||||
 |
קודם כל אני מקווה שאף אחד פה לא מסיע את הילד לסרט במשך 20-30 שנים. שנית, לא התכוונתי ל"לא כייף בטיול" אלא ל"נתקעתי בג'ונגל בלי מצפן / חטפתי מלריה / התחיל טורנדו". אתה לא צריך להסביר לי מה לא נוח בהורות. אני חווה את זה יום יום. זה מתיש ומעצבן ובכל שנה שהם גדלים זה מעצבן בצורה אחרת. אם הדוגמאות מעודנות מדי בעיניך, בוא נשווה הורות ל"אספתי הביתה כלב עיוור, צמח טרופי נדיר על סף היכחדות, קבצן מבית תמחוי ושלושה צבים עם מחלות מעיים". הדוגמאות לא באו להשוות את מידת הסיכון או האי-נוחות, אלא את האופן שבו אנשים מאזנים סיכון, אי-נוחות, סבל ולעתים אף מצוקה כלכלית וחרדות קיומיות, מול *המשמעות* שהם מוצאים בפעילות הזו. רוב האנשים, כיוון שזה טבע האדם, מיישבים את הדיסוננס לבסוף בכך שהם מצהירים "ילדים זה ברכה" וסופגים את כל השאר. כוכבת טלוויזיה שילדה ארבעה ילדים בקצב מסחרר ענתה לשאלת המראיין משהו כמו "אז מה אם זו עבודה קשה, מהר מאוד הם גדלים ואז תהיה לנו משפחה גדולה ושמחה". חלק מהאנשים ממשיכים לקטר וכותבים על כך טורים וסטטוסים, אבל אם תדחק אותם לפינה יציינו שהילדים נותנים משמעות לחייהם. וחלק קטן מאוד "לא מסכים" ליישב את הדיסוננס ו"מתעקש" שההורות לא נותנת מספיק משמעות לחייו, ושהסבל עולה על המשמעות, לא רק בתקופה הראשונה הקשה אלא בכלל, ושהוא לא צופה שזה יעבור לו, אף פעם. זו הקבוצה שבה אנו עוסקים. השאלה היא כאן לא רק עד כמה ההורות (או פרנסת הילדים) קשה לאדם X, אלא גם באיזו מידה הוא "מוכן" או "מסרב" למשמע את חייו כך שהקושי יקבל צורה וכיוון לטובת יעד גדול יותר. ו/או באיזו מידה הוא מוכן להשתמש בשלל מנגנוני הגנה כמו הומור, הדחקה, שליחה לסבתא וסתם המתנה שזה יעבור. למעשה, אני חושבת עכשיו, ייתכן שככל שהילד מביא אתו בעיות גדולות יותר, למשל צרכים מיוחדים, כך ההורים מוצאים מהר את היכולת הזו בתוכם, אחרת הם אבודים לגמרי. (חייבת ללכת). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ובהמשך לדבריי: כתבתי שמדובר באג'נדה מודעת - שכן הדיבור על החלטה-מרצון לא ללדת בא בניגוד לדחף אבולוציוני בסיסי. זה לא אומר שהוא לא לגיטימי. הוא פשוט חלק מאג'נדה שמנסה להראות שהאדם הוא יציר תרבות בעיקר (ופחות תלוי ביולוגיה). באג'נדה הזו הולדה אינה מביאה אתה את המישמוע האישי של הקשיים שדיברתי עליו ("זה שווה את זה", "הם יגדלו ותהיה לנו נחת מהם") וכל המישמוע הזה נראה לה יותר תלוי-תרבות ("כולם אומרים שילדים זה שמחה") ופחות מנגנון פסיכולוגי אנושי של חילוץ היופי האפשרי מתוך הקושי. מי שמתקשה במישמוע בתחום הזה מאשים את התרבות בדרך כלל (שבאמת מעודדת בחוזקה את הילודה), ומכאן בא הצורך להסביר ולקדם את הרעיון. זה לא נתפס כ"תקלת מישמוע" אלא כחשיפת ההטפה של החברה (לא שאני אומרת שזו תקלה באישיותם של אותם אנשים, אלא שפשוט מנגנון המישמוע בתחום הזה פחות חזק אצלם ממנגנונים אחרים או שהוא קורס אצלם לנוכח מידת הסבל הסובייקטיבית שהם חווים). ועכשיו באמת זזתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדחף האבולוציוני הפרה היסטורי, היה באקלים שונה מאד מהתרבות של היום. שני אספקטים נראים לי עיקריים: א. הדחף האבולוציוני מתבטא פיזית בשאיפה הביולוגית לקיים יחסי מין. מרגע שהטכנולוגיה הצליחה להפריד בין קיום היחסים לבין יצירת הדור הבא, הדחף הביולוגי הזה נותר כדחף ליחסי מין גרידא. ב. כמו שאולי הוזכר כאן, בחברות קדומות ילדים גם היו כוח כלכלי חשוב, והשתתפו בכלכלת המשפחה מגילאים שהיום היו גורמים להורים לשבת בכלא ולהיות מנודים מהחברה. ככאלה העדיפות הכלכלית למשפחה היא משמעותית מאד. היום לדעתי, וודאי עבור משפחה שמנסה להיות שיוויונית ובה גם לאם יש קריירה ושכר סביר, הפגיעה של ילדים בכלכלת המשפחה ולו מבחינת הפגיעה ביכולת ההשתכרות והקריירות של שני ההורים, לדעתי היא פגיעה ניכרת ומשמעותית. לכן גם הדחף האבולוציוני הזה כבר לא קיים / לא רלוונטי. באשר למישמוע - גם לגבי הזקנה, מי שממשמע את עצמו לראות את יתרונותיה יותר מחסרונותיה, יהנה יותר מהטרימסטר השלישי שלו. עדיין, לא תתפלאי כשתשמעי אנשים זקנים אומרים שעדיף להיות צעירים ובריאים. לא כך בנושא שעל הפרק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדחף האבולוציוני במובנו הרחב מתבטא גם בשאיפה המסורתית להקים לעצמך יורש / להמשיך את השושלת / לגדל גרסאות קטנות של עצמך (הו, התמימות). זה לא רק הקשר הפשוט בין יחסי מין לילודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל אלה נראים לי תלויי ומוגדרי תרבות בפני עצמם. יש למשל שמרגישים, שהדבר המשמעותי היחיד שיכול להישאר אחרי מותם זאת עבודה/הגות/יצירה משמעותית, למשל בתחומי האמנות/מדע/פילוסופיה/חותם תרבותי וכו'. לכל אלה, שדורשים בדרך כלל השקעת זמן ומשאבים קולוסאלית, גידול ילדים הוא בעיקר מכשול. כמובן שהיסטורית, הקונפליקט נפתר בזה שהמדען/אמן/תעשיין/יזם האגדי הקדיש את כל זמנו ומרצו כדי להשאיר חותם על העולם, ואשתו שתחיה גידלה את הילדים. דומני שלא למערך העניינים הזה את חותרת1. 1 דומני שמערך עניינים כזה היה מראש מבטל את הנושא הראשוני של המאמר - מאחר והוא מחנך חלק אחד של החברה שתפקידו רק לגדל ילדים, ופותר את הרווחה הנפשית של החלק השני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוב האנשים, כנראה, רוצים להשאיר חותם כלשהו. חלק גדול מהם עושה זאת דרך הולדת ילדים. אחרים, שיש להם מספיק כישרון / חוצפה / פרסום, שואפים לעשות זאת גם בתחום ההגות או העבודה. בכל מקרה אפשר גם להוליד וגם לכתוב יצירת מופת, לנשים זה הרבה יותר קשה אבל גם אליס מונרו היתה עקרת בית. בכל מקרה, הטענה היא לא "אל תוליד וכך יתפנה לך זמן להשלים את משימת חייך" אלא "אתה עלול להתחרט על כך שהולדת". ועוד דבר שנראה מובן מאליו ורק עכשיו אני מנסחת אותו לעצמי: המרואיינות בכתבות ההתחרטות הן כולן נשים. ואלה נשים ממעמד מסוים: -זה מעמד שהוא מספיק גבוה כדי שיתפנה בכלל לדון בשאלת הילודה המתוכננת (נשים מאוכלוסיות עניות מאוד אמנם נזרקות לרחוב עם ששת ילדיהן, אבל אין להן מספיק "כוח דיבור" או "לגיטימיות של מרחב נפשי" כדי לבטא חרטה על שהולידו אותם, או שהן לא מרשות לעצמן לדון ברגשותיהן כלפי העניין, כי הילדים הגיעו לא-מוזמנים או מכוח אמונה נגד אמצעי מניעה). -וזה מעמד מספיק נמוך כדי שלא יהיה מסוגל להוציא את כל הטיפול בילדים למיקור חוץ (לא ראיתי ראיון עם טייקונית, או אשת טייקון, עם אומנת ומבשלת ונהג, שמצטערת שהפכה לאם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן. הורות מודרנית היא מין טריק נחמד כזה שאנחנו מפעילים על מעמד הביניים כדי לאלץ אותו להמשיך ולעבוד בשבילנו (כי משכנתא, הרגל למחוייבויות שאי אפשר להתחמק מהן, חוסר יכולת לדמיין אפילו חופשה של כמה חודשים במקום אחר וכו') ולכן ברור שבני מעמד זה הם אלו שחווים את עיקר הקשיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הורים ממעמדות גבוהים תמיד הרשו לעצמם לנסוע לכל מקום ולמשך כל זמן בלי הילדים (או לשלוח את הילדים לחודשים ושנים למקום אחר). גם לפני ההורות המודרנית. עכשיו, ככל הנראה, הורים כאלה פשוט נוסעים עם הילדים והאומנת הצמודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה על הבורות אבל מהו המעמד הגבוה ("אומנת צמודה")? עשירון עליון? מאיון עליון? אלפיון עליון? מההכרות המאוד חלקית שלי את העשירון העליון, לא נתקלתי בזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני לא. הדבר הקרוב ביותר לזה דוקא פחות תלוי בעשירון: סבתא צמודה. בזה דוקא נתקלתי, לעיתים בקנאה מוסווית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעלי הון של יותר מ 10 מיליון דולר, בערך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה נשמע לי כמו אלפיון עליון, מה שאומר שזה חלק זניח מבחינה סטטיסטית של החברה המודרנית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלל וכלל לא, משום שהשפעתם על קביעת המדיניות הציבורית, על המסרים המועברים בתקשורת ועל תנאי ההעסקה פרופורציונית בערך למספר המועסקים אצלהם ולא למספרם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש בזה משהו. מזכיר לי אסוציאטיבית את מנכ''לית יאהו שחזרה לעבוד שבועיים אחרי הלידה כאילו כלום. אקט שלכאורה משדר ''שיוויון'' אבל בעצם הוא אנטי-פמיניסטי או סתם אנטי-משפחתי באופן מובהק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא מצפה כעת לתאומים (תאומות?) במזל טוב, ומודיעה ששוב תפעל אותו הדבר. אגב, מאייר היא מנכ"לית בתאגיד ענק - לכל אישה ישראלית ממוצעת (עצמאית או שכירה למיטב ידיעתי) שתצהיר שבכוונתה לפעול כך צפויה שלילה של דמי הלידה או תביעה נגד המעסיק וכדומה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת בדיוק הפואנטה. שהיא מצד אחד משדרת איזו דוגמה (גרועה לטעמי) בהיותה סוג של Role model מתוקף תפקידה, אבל מצד שני ברור שכל מי שבמעמד נמוך משלה (99.999% מבאוכלוסיה) אין לו שום סיכוי לפעול כמוה. יש בזה סוג של צביעות, של הצבת רף ציפיות שברור שלא ניתן לעמוד בו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהנחה שמאייר אמריקאית - כמדומני, אין להם שם חופשת לידה כלל. כלומר, לא כזו שקבועה בחוק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בחוק קבועה חופשה של שלושה חודשים, ללא תשלום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חזרתי לעבודה שישה שבועות אחרי הלידה, והייתי חוזרת בכיף אחרי שבועיים אם זה היה מתאפשר בישראל. כולם בעבודה מאוד התפלאו ("לא קשה לך להיפרד מהתינוקת?!) ", אבל באותו זמן היו לא מעט עובדים אחרים שנשותיהם ילדו וכולם חזרו לעבוד תוך פחות משבועיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברוכה הבאה לכותבי האייל! אין לי שום טענה מול הבחירה האישית שלך. אבל למשפט האחרון שלך בדיוק כוונה הסיומת שלי - המימוש הנלוז של פמיניזם או 'שיוויון' כ'כולם יתנהגו כמו שנהוג אצל הגברים', בשוק העבודה או בתחומים אחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הלא-מעט עובדים האחרים השאירו את נשותיהם עם התינוקות. בן-זוגך נשאר עם התינוק/ת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משפחות שמחזיקות אופר אתה מכיר? בארץ וגם באירופה, שמעתי על כמה וכמה משפחות שלקחו אותה לחופשה (לא אותה אופר, כמובן). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני לוקח את האופר לחופשה. לאישה אומר שאני בנסיעת עסקים |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |