כמה מספרי טלפון אתם זוכרים בעל-פה? | 3204 | ||||||||||||||||||||||||||||
|
כמה מספרי טלפון אתם זוכרים בעל-פה? | 3204 | ||||||||||||||||||||||||||||
|
הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
||||
|
||||
כ-11, כולם, למעט 2, טלפונים שזכרתי גם ב-96, בערך חצי בני משפחה, השאר, מספרי הטלפון של ה*הורים* של חברים שלי (נכון ל-96). |
|
||||
|
||||
היום אני זוכר פחות מ-10 מספרי טלפון. לפני עשור או שניים זה היה הרבה יותר (לפחות 20). למעשה חלק מהמספרים שאני זוכר כיום בעצם כבר לא בשימוש ע"י האנשים שהחזיקו בהם בזמנו. בימינו, עם הזכרון של הטלפון הנייד, מי בדיוק משנן מספרי טלפון? |
|
||||
|
||||
אני זוכר מספרי תעודת זהות של חלק מבני משפחתי (ושל עצמי כמובן), מספר אישי מהצבא, מספרי לוחית רישוי של כמה מכוניות שהיו בבעלותי או בבעלות ההורים שלי, מספר חשבון בנק. שנתיים-שלוש אחרי שהספקתי להשתמש ב-ICQ, עדיין זכרתי את המספר שלי. |
|
||||
|
||||
למעלה משלושים מספרים כאשר כתשעים אחוז מהם אינם בשימוש למעלה מעשור וחצי. איך אני לעזאזל נפטר מכל האינפורמציה המיותרת הזו שהתמקמה לי בסינפסות? מספרי טלפונים של חברים מהיסודי ( עשרים וחמש שנה) מהתיכון ומהצבא. וודאי הייתי יכול להיות אדם יעיל יותר אלמלא אותם 1Kb read only מיותרים |
|
||||
|
||||
סבלתי פעם מבעיה דומה, זכרתי כ-50 מספרים ואולי יותר שלא השתמשתי בהם מעל ל-10 שנים. איכשהו, עם הזמן גם הם נעלמו. יתכן שאת מקומם תפסו דברים יותר חשובים ויתכן שזה פשוט הגיל והכריזנטמות. כיום אני זוכר את כל המספרים שאני משתמש בהם ביום-יום - פחות מ-10. |
|
||||
|
||||
אני מניח שהעובדה שאין לך טלפון סלולרי משפיעה. אני זכרתי לא מעט מספרים בעל פה, עד שעברתי למכשיר נייד. מאז אני כמעט ולא זוכר מספרי טלפון חדשים. |
|
||||
|
||||
יש לי הרגשה שבמוח לזכרון טווח קצר או בינוני אין delete, רק Kill |
|
||||
|
||||
לא ברור לי למה - אבל אני ממשיך לחייג את מספרי הטלפון של החברים והמשפחה ידנית. זה אפילו היה שימושי כמה פעמים - כשלא היה עליי את הסלולר. נראה לי שככה אני משכנע את עצמי שאני לא תלוי בסלולר. |
|
||||
|
||||
מה שמשאיר יותר מקום למחשבות בטלות. |
|
||||
|
||||
בין חמישה לעשרה, אבל הסיוג של "מספרים השונים זה מזה רק בספרותיהם האחרונות" הוא מעניין. אני כנראה זוכר משהו כמו ארבעה מספרי טלפון בקיבוץ שעזבתי לפני 13 שנה (ברובם המכריע לא השתמשתי מאז, ובעצם גם כמה שנים קודם לכן), והם שונים רק בשלוש ספרות. מה שיפה כאן הוא שחלוקת המספרים הראשונה נעשתה ברצפים לפי שורות של דירות ובתים, ולכן מאותם ארבעה(?) מספרים "גרעיניים" אני יכול לשחזר מספרים רבים של דירות ימינה ושמאלה. נכון שבחלק מהמקרים אני כבר לא אזכור, או לא יהיה לי מושג, או יהיה לי מושג שגוי, בנוגע למי גר עכשיו באותה דירה. |
|
||||
|
||||
כמעט כל מספר שאני כבר הכנסתי לזיכרון שלי, נשאר בו. בשלוף אני יכול לספור 10, אבל אני זוכר יותר מה. |
|
||||
|
||||
רובם מספרי הטלפון שלי (שצריך לזכור אותם כדי להכתיב אותם לאנשים) + מס' הטלפון של ההורים שלי שלא השתנה כבר שנים. וזהו בערך. |
|
||||
|
||||
רובם מספרי טלפון שלי ושל הורים ואחים (בית, עבודה, נייד), ומספרי טלפון ישנים שכבר מזמן לא בתוקף. לפני 3 שנים עברתי לארה"ב, ואני זוכר רק שני מספרים אמריקאיים – שניהם שלי (אני אפילו לא זוכר את כל המספרים שלי). |
|
||||
|
||||
כשאני חושב על זה, פעם זכרתי יותר מספרים ממספרי טלפון. עכשיו, כשאני כבר הרבה זמן עם אותה בת זוג אפילו את זה שכחתי... |
|
||||
|
||||
כשגרתי בארה"ב, חבר שלי עמד להשתתף באיזושהי תחרות זיכרון, אולי אפילו אליפות ניו יורק או אליפות ארה"ב. היו שם כמה "מקצים", למשל זכירת רצף ספרות אקראי או שיוך שמות של אנשים לא מוכרים לתמונות שלהם, והמקצה הכי נחשב היה שינון סדר הקלפים בחפיסת קלפים מעורבבת. אם אני זוכר נכון, החבר שלי סיפר שהטכניקה שכמעט כולם משתמשים בה, לפחות בהקשר הקלפים, היא לבנות סיפור - אם למשל הקלף הראשון הוא מלך, השני 7 והשלישי נסיך, אז הסיפור יכול להתחיל במשהו כמו "מלך נלחם בשבעה נסיכים". תכננתי אז להתלוות לחבר ולסקר את הארוע בשביל האייל, אבל בסוף מסיבה כלשהו הוא לא היה יכול להשתתף. שיא העולם בשינון המספר פיי עומד על 67,890 ספרות. כבוד. |
|
||||
|
||||
הצצתי בקישור שהבאת, ונדהמתי לראות ששינון עשרים ספרות פאי מספיקים כדי להכנס לדירוג העולמי. איפה נרשמים? |
|
||||
|
||||
כנראה שכדי להיכנס לדירוג בגילי המתקדם אצטרך לשנן כמה מאות ספרות, או לפחות לשיר את פאי תוך כדי ליהטוט בשתים עשרה כדורים על חד אופן על כשנמר סנגאלי רודף אחרי. לבני השנתיים המתוקים בטח יש קשרים עם ההנהלה, או שזה סתם אפליה גילית. |
|
||||
|
||||
על פניו בתור אייל עם זכרון ממוצע מינוס, האפשרות שבן אנוש יזכור 67890 ספרות רנדומליות כמו הספרות שאחרי הנקודה בפאי - נראת לי בלתי אפשרית בעליל. האם יש הבדל נוירולוגי כלשהו בין האדם שמחזיק בשיא הזה לבין האדם הממוצע? מהו ההסבר המדעי ליכולת ההזויה הזו? |
|
||||
|
||||
(סברת-כרס:) אולי בגלל שפאי אינו בהכרח מספר נורמלי [ויקיפדיה] והספרות שלו אינן אקראיות, יותר קל לזכור אותו? |
|
||||
|
||||
השאלה האם פאי הוא מספר נורמלי היא בעיה פתוחה. בכל מקרה, קשה לי להאמין שמדובר בטכניקה שכזו. |
|
||||
|
||||
אם היית רוצה "לחשב" את הספרות של פאי, מה האלגוריתם הפשוט ביותר שקיים? כמה זמן ייקח לאדם מיומן לחשב כל ספרה? האם הקושי בחישוב הולך וגדל? |
|
||||
|
||||
כמו שהוזכר כבר מעלה, הטכניקה שבדרך כלל משתמשים בה היא מיפוי סימנים אבסטרקטיים (כמו ספרות) לעצמים שיש להם ייצוג ויזואלי. אני יודע שמקצוענים משתמשים בשיטות ייצוג שממפות מספרים בעלי 3 ספרות, כך למשל 345 זה, למשל, סוס, ו-637 יכול להיות כדור פורח. ייתכן שיחידי סגולה ממפים מספרים בעלי ארבע ספרות (זאת בסה"כ סוג של שפה, ואם מתאמנים על זה מספיק, זה נראה לי אפשרי). כעת עליך לזכור "סיפור" שיש בו כ-15 אלף מילים. אני מכיר אנשים ששיננו על-פה פואמות ושירים באורך מצטבר של אותו סדר הגודל של מילים (אולי אף יותר – ומדובר באנשים "רגילים", לא אשפי זיכרון). אז נכון, אין כאן חריזה, ולא סיפור "קוהרנטי". אבל לכל הפחות נראה שזאת "הוכחת היתכנות". :) |
|
||||
|
||||
חןחן על התשובה המחכימה. גם הטכניקה המתוחכמת ביותר נראת לי בלתי אפשרית ליישום במספר כה עצום של ספרות, אבל ייתכן שאני לא מעריך נכונה את חוסר-החיים של אותו שיאן וכמות האימונים וההשקעה שלו. למרבה הצער, כנראה אשכח את כל הסיפור בקרוב. |
|
||||
|
||||
חן חן גם ממני על התשובה. אני בדרך כלל זוכר מספרי טלפון לפי ה''טקסט'' - פשוט זוכר את רצף ההגאים, כגון ''ארבע שתיים שש אחת ארבע ארבע''. אני יודע שיש כאלה שזוכרים לפי המראה הוויזואלי של רצף הספרות, כאלה שזוכרים לפי הצורה של הגרף העולה ויורד שמתאר את ערכי הספרות, וכאלה שזוכרים לפי המסלול של האצבעות על מקלדת הטלפון (ואז לפעמים מתקשים להיזכר במספר בלי טלפון לידם). מעניין אם ההבדלים בנטיות האלה נובעים מהבדל מהותי, שאולי אפילו אפשר להצביע עליו היום, במוח. |
|
||||
|
||||
ההבדל הוא במוח, אין ספק, ואני חושבת שאפשר להצביע עליו. גם אני, כמוך כנראה, זוכרת לפי המנגינה של הטקסט, וזו צורת זכרון חלשה יותר. אשפי הזכרון שזוכרים סדרה ארוכה של מספרים או מילים או חפצים מציירים להם סיפור מנטלי בדמיון. למשל, הם מדמיינים את הרחוב המוביל לביתם כשבכל מיני פינות במסלול מונחים החפצים או המספרים שברצונם לשנן. כדי להשתמש בשיטה זו נחוץ כוח דמיון ויזואלי. אני מתקשה ליצור תמונה דמיונית ולחרוט אותה בזכרון, ההרגשה היא של משהו רופף, אם אני מצליחה לראות את הקומקום שהצבתי ליד השער ואחר כך את האייפוד בתוך הקן שעל העץ, השנקל שהיה מתחת לפנס שעברתי כבר מתחיל להתפוגג. בעת כתיבה זה נחרט יותר, אבל כשיש ליצור את התמונה המנטלית במהירות תוך כדי שמוקראת רשימת החפצים, זה קשה. יש אנשים שיש להם כשרון לזה. לפעמים גם כוח הדמיון הויזואלי שלי משתחרר מאסוריו. מתי? כשאני חולמת נים ולא נים. אז כוח הדמיון שלי מדהים אותי, אני רואה תמונות מוחשיות יש מאיין, אני אפילו ממציאה פרצופים שלא ראיתי מעודי, ואני תוהה איפה הסתתר הכוח הזה ומהו הדבר שבלם אותו. נדמה לי שהאונה השמאלית השכלתנית, היא שבלמה אותו. נדמה לי גם שזה סודם של סמי הזיה כמו ל.ס.ד שמסופר שהם משחררים את כוח היצירה. |
|
||||
|
||||
אצלי זו מוסיקה. ואני מדבר על יצירות מקוריות (אני מקווה...) לתזמורת, אם כי רק של כמה דקות, עם התפקידים של כל כלי הנגינה. אבל בשנה האחרונה זה כבר לא קורה לי. איפה משיגים מרשם לקבלת ל.ס.ד? |
|
||||
|
||||
זה ברצינות? ניסית לשים טייפ מתחת לכרית ולתעד מיד את הקטע המוסיקלי? יצא משהו קוהרנטי? הא, מרשם לל.ס.ד., איפה משיגים מרשם למריחואנה! |
|
||||
|
||||
חשבתי על כך, מאחר וזה היה נשאר עמי גם לשעה קלה לאחר ההתעוררות, אבל הבנתי שהמשך התהליך (כתיבת תוים, גיוס נגנים) ידרוש ממני הקדשת זמן שאין לי אז הסתפקתי בהתענגות על מה שזכרתי, עד שזה נשכח. |
|
||||
|
||||
גם אצלי זה מוזיקה, אבל זה קורה לעתים מאד נדירות - בערך פעם-פעמיים בשנה - ותמיד באותן דקות דמדומים לפני שאני נרדם לגמרי. זכורים לי במיוחד קטע סווינג סוחף בביצוע ביג-בנד שלם וקטע קאנטרי (WTF?!), שניהם מקוריים לחלוטין, כמובן. |
|
||||
|
||||
יש לי שאלה אל מחברי המנגינות בהקיץ או בחלום, משהו שאף פעם לא שאלתי איש. בעבר (ופה ושם, פעם בכמה שנים גם היום) הלחנתי כל מיני דברים, לא יצירות סימפוניות כמו אפופידס אלא שירים. הלחנתי תוך כדי שירה (עם מילים חסרות פשר, רק כדי שיצטרפו למנגינה), ובכל פעם שהמנגינה היתה מינורית היו עולות דמעות בעיניי. אלה לא היו דמעות של עצב! אני בטוחה בזה, זו היתה תגובה פיזיולוגית למשהו שאינני יודעת מה הוא, למנגינה, להתרגשות כי היא יפה, לזה שהיא שלי ושהיא מתחברת בזה הרגע ושצריך להמשיך אותה ואולי לא אצליח כי אינני יודעת מה התו הבא - בקיצור אין לי מושג מה זה, אבל אני בטוחה שזה לא קרה לי בלבד, זה היה כל כך מחווט שאין לי ספק שעוד אנשים מכירים את זה. אבל אף פעם לא שאלתי איש עד היום, נשמע למישהו מוכר? |
|
||||
|
||||
מצטער, לא נשמע לי מוכר, לא מהנסיון הפרטי שלי ולא מסיפורים של אחרים. |
|
||||
|
||||
מה שיובל אמר. יש אפשרות שאת מיוחדת (: אני מושפע ממוסיקה באופן משמעותי, עד כדי שמחה רבה, או לחילופין, עצב עמוק ואפילו כמה דמעות, אבל אלו דמעות סטנדרטיות של עצב. |
|
||||
|
||||
כן, אפשרות זו נראית לי מאד. ברם נמתין לחוות דעת נוספות. יש לציין: נדמה לי שהשירה חשובה כאן, אם ההלחנה היא רק בנגינה ללא שירה זה משהו אחר. |
|
||||
|
||||
דמעות מיופי של מוזיקה הן אצלי עניין שגרתי לחלוטין. והן דמעות של רגש מתפרץ שמונע בידי תחושת יופי, ולא מקושרות אצלי לשמחה או לעצב. |
|
||||
|
||||
גם אצלי. בנוסף, כשעלילה של סיפור נסגרת בצורה מאוד יפה, וזה קורה לי בעיקר בסרטים אבל בהחלט גם בספרים, יש לי את אותן דמעות-יופי בדיוק. זה קורה בסופים שמחים אפילו קצת יותר מאשר בסופים עצובים. |
|
||||
|
||||
גם. |
|
||||
|
||||
יש טכניקות להגיע בצורה מודעת למצב הזה (http://en.wikipedia.org/wiki/Alpha_wave), אבל זה דורש אימון. |
|
||||
|
||||
תכירו את "bluejay", שסובל מבעייה נוירולוגית דומה, אך עם סימפטומים חמורים בהרבה (: זו גם אולי עוד דוגמא למניע האמנותי הלא תקשורתי שמודגש בדיון 3279 - הצורך לתת צורה לדבר המפעם בלב היוצר וזועק לצאת החוצה (עוד דוגמאות: הנוסע השמיני, לידה). |
|
||||
|
||||
אני קורא עכשיו את הספר musicophilia של אוליבר סאקס, שכדרכם של הספרים של אוליבר סאקס, גדוש בתיאורים של הפרעות נוירולוגיות ביזאריות, אבל הפעם כולן קשורות במוזיקה. יש בספר פרק שלם בשם "הזיות מוזיקליות", שממנו למדתי שאתה ואני לא יחידים - יש עוד אנשים שבראש שלהם מתנגנות יצירות באופן ספונטני, ובפירוט מלא. אבל יש גם הבדלים בין המקרים שמתוארים בספר לבין מה שאני מכיר על עצמי: בכמעט כל המקרים שסאקס מדווח עליהם מדובר באנשים מבוגרים מאד (שבעים ומעלה) שאיבדו חלקים ניכרים מיכולת השמיעה שלהם מסיבה זו או אחרת, והשירים שמתנגנים להם בראש - נון-סטופ, דרך אגב, ובצורה שמטריפה חלק מהם - הם שירים מוכרים שהם התוודעו להם בילדות המאד מוקדמת. מה אני אגיד לך, יצאנו בזול... |
|
||||
|
||||
הרשת הציבורית PBS שידרה בסדרת NOVA סרט דוקומנטרי בשם Musical Minds המבוסס על הספר של סאקס. מומלץ. |
|
||||
|
||||
היי יובל, יש לי אליך (וגם לזמי אם הוא קורא) שאלה קצת משונה שנובעת מחוסר שמיעה מוסיקלית. יש תוכנית ילדים נהדרת ב BBC שנקראת הטוויניז, ויש להם צליל מיוחד ויפה מאד. אני מנסה להבין מה הם שרים, נשמע לי שהם שרים את אותה מנגינה בשני קולות, חלק שר גבוה יותר וחלק נמוך יותר אבל לא בהפרש של אוקטבה. זה נכון? מה ההפרש? דוגמה 1 דוגמה 2 |
|
||||
|
||||
למיטב שמיעתי יש שם יותר משני קולות, אז אי אפשר לדבר על ''הפרש''. |
|
||||
|
||||
שיחקתי עם זה היום והגעתי למסקנה שיש שם הפרש קבוע של טרצה קטנה ואולי עוד קול בהפרש של טרצה גדולה. ככה זה נשמע בשלושה קולות (סליחה, הקול שלי לא בנוי לגבוה, וסליחה מדורון, רק מחזירה חובות) |
|
||||
|
||||
לא עברו אלא כמאתיים עמודים בספר, והגעתי לפרק "חלומות מוזיקליים", שמסתבר שהוא הפרק הרלוונטי. אז על-פי סאקס, לא מעט אנשים שומעים מוזיקה, בצלילות מרשימה, ברגעים שלפני ההירדמות (למדתי גם מילה חדשה: Hypnagogia [Wikipedia]), וכמה מהמלחינים הגדולים - ביניהם ואגנר, סטרווינסקי וראוול - "קיבלו" חלקים מהיצירות שלהם ברגעים האלה, או ממש בזמן החלום. התפלאתי שסאקס לא הזכיר את הסיפור המפורסם של מבנה הטבלה המחזורית, שנגלה למנדלייב בחלום. להפתעתי, גיליתי עכשיו אחרי בדיקה קצרה שהסיפור נחשב כיום למפוקפק למדי. לפחות הסיפור על מציאת מבנה מולקולת הבנזן (החלום של קקולה על הנחש שאוכל את זנבו שלו) מחזיק מעמד. |
|
||||
|
||||
The fact that the boundary complex every polytope is shellable was assumed in 19th century proofs of Euler’s theorem in high dimension but it was first proved by Bruggesser and Mani in 1970. Peter Mani once told me that he found a crucial ingredient of the proof in a dream. (מקור)
|
|
||||
|
||||
ולהבדיל, פול מקרטני תמיד טען שהוא התעורר משינה עם המנגינה של yesterday. |
|
||||
|
||||
מסכן. כל בוקר? |
|
||||
|
||||
עלי לציין, בלי קשר להרגלי השינה של סר פול זצוק"ל, שמאז שהתחלתי להשתמש בשרותי ההשכמה האלו http://www.thinkgeek.com/homeoffice/aef3/ ההתעוררות קלה לי הרבה יותר. |
|
||||
|
||||
לו זה רק היה מגיע עם סקונס וקפה למיטה. |
|
||||
|
||||
או עם פריי. ולורי. |
|
||||
|
||||
הסרטון האחרון של וריטסיום (12:32) מספר איך רעיון שנגלה בחלום למהנדס אמריקאי בשם דייוויד פרקינסון, הפך למערכת אלקטרו-מכנית ששיפרה משמעותית את הדיוק של תותחי הנ"מ האמריקאיים במלחמת העולם השנייה. עוד פרטים כאן. |
|
||||
|
||||
אני זוכר מספר מצומצם מאוד של מספרים, וגם אותם אני זוכר רק בשפה אחת - כשאני צריך לתת למישהו את מספר הטלפון שלי בעברית, אני צריך להגיד אותו לעצמי באנגלית, ורק אחרי זה אני מסוגל לתרגם אותו לעברית. ולהפך - מספרים שאני זוכר בעברית קשה לי יותר לאחזר אותם באנגלית בלי לעבור דרך השפה השניה. גם ברגע שאני זוכר מספר כלשהו בצורה מסויימת (למשל, חלוקה לזוגות) קשה לי מאוד לזהות את המספר הזה אם מקריאים אותו בחלוקה אחרת (ספרות בודדות, לדוגמא). מזכיר לי סיפור של פיינמן, שסיפר איך הוא וחברים שלו גילו שהם מסוגלים לספור בקצב אחיד גם תוך כדי פעילויות אחרות, אבל לכל אחד היה סוג של פעילות שהוא לא יכול היה להתמיד בספירה בזמן ביצועה - וזאת בהתאם לטכניקת הספירה שכל אחד השתמש בה. אחד ''קרא'' את המספרים, אז היה קשה לו לקרוא אבל לא לדבר, ואחד ''שמע'' אותם, אז היה קל לו לקרוא אבל לא להקשיב, וכן הלאה. |
|
||||
|
||||
גם אני נתקל בדיוק בשתי הבעיות שהזכרת - קשה לי לאחזר מספרים בשפה אחרת מזו ש"שייכת" למספר, וקשה לי עם "פיסוק" שונה של מספר שאני מכיר (25-28-95, מספר הטלפון של חבר שלי מביה"ס היסודי, נשמע לי שונה לגמרי מ-252-895). לא שחשבתי על זה עד שקראתי את התגובה שלך, אבל זה לגמרי מסתדר לי עם מה שכתבתי קודם, שאני זוכר מספרים לפי רצפי ההגאים שמייצגים אותם. |
|
||||
|
||||
סבתא שלי, ששפת האם שלה היתה אנגלית, אך היא שלטה בעברית מצוין, היתה סופרת תמיד באנגלית (כילדים, זה הצחיק אותנו במיוחד כשהיינו משחקים איתה במשחקי לוח, והיא היתה מסיעה את החייל שלה על הלוח ומונה בפאתוס את מספר הצעדים שהוא מתקדם, באנגלית כמובן). גם מספרי טלפון היא היתה קודם מלמלמת לעצמה באנגלית, ואז חוזרת עליהם בעברית לאט, ובקושי מסוים. מעניין למה זה קורה דוקא במספרים. לא היתה לה בעיה אף פעם ''לתרגם סימולטנית'' מתכונים למשל, או דברים אחרים בעלי אופי ''רשימתי''. |
|
||||
|
||||
לקישון יש איזו הומורסקה שנסובה סביב זה שהוא מסוגל לבצע פעולות חילוק רק בהונגרית. ויש כמובן גם את "חולם בספרדית" של שלמה יידוב, שזכה לפרודיה העצמית "סופר בפולנית" ב"זהו זה" (הגיטריסט הוא יידוב בעצמו). |
|
||||
|
||||
איזה יופי! לא הכרתי אני מציעה להעניק לך את אות אביר היו-טיוב. הקטעים שאתה מקשר משם מופלאים אחד אחד (ובמקום הראשון תגובה 556652, הקישור השני). |
|
||||
|
||||
How I want a drink, alcoholic of course, after the heavy lectures involving quantum mechanics. All of thy geometry, Herr Planck, is fairly hard.
|
|
||||
|
||||
מעולה. לא הכרתי את זה (או את דומיו). מה שכן, זה קצת בזבזני. |
|
||||
|
||||
אני מופתע מתוצאות הסקר. האם באמת כמעט 40 אחוז מבאי האייל זוכרים פחות מ-5 מספרי טלפון? קשה לי להאמין שזה באמת המצב. הסלולרים ניוונו לנו את הזיכרון עד כדי כך? |
|
||||
|
||||
אני מופתע מכך ש-55 איש הם כמעט 40 אחוז מבאי האייל. |
|
||||
|
||||
מופתע כי ציפית ש-55 איש יהיו יותר מ-40 אחוז, או פחות? |
|
||||
|
||||
ידעתי שתסבך אותי עם מתמטיקה. הרבה פחות. |
|
||||
|
||||
אל תשכח שלא כל באי האייל טורחים לענות על הסקר. המסקנה המתבקשת היא שדרוש סקר: "האם אתה נוהג לענות על הסקרים באייל?" |
|
||||
|
||||
לא שכחתי. גם אני לא נוהג לענות לסקרים. בגלל זה הפליא אותי שכתבת שלפי תוצאות הסקר, "כמעט 40 אחוז מבאי האייל...". |
|
||||
|
||||
אבל אולי שכחת שאתה מדבר עם סטטיסטיקאי - צריך עקרונית להתייחס לתוצאות הסקר כאל תוצאות מדגם, שמייצג את האוכלוסיה הכללית של באי האייל. עד כמה המדגם באמת מייצג? לא יודע, אבל גם עם כל ההטיות שאני יכול לחשוב עליהן, התוצאות מפתיעות בעיני. אפרופו סטטיסטיקה, כשבחרתי את התשובות האפשריות לסקר, ניסיתי ליצור אותן כך שהתוצאות יתפלגו בכמעין פעמון יפה (שמרכזו היה אמור להיות ב"בין חמישה לעשרה" או ב"בין אחד עשר לעשרים"), אבל בגלל הפיספוס שלי קיבלנו צורה אחרת. |
|
||||
|
||||
אכן לא חשבתי שאתה מדבר על ייצוג. אני אשתדל לזכור להבא. |
|
||||
|
||||
' לא הצצבעתי בשני הסקרים הקודמים. בזה כן (עד 5 מספרים. שניים סלולאריים שלי, ואחד בזקי מבית הוריי לשעבר). להערכתי תעבורת הקוראים כאן באייל היא משו סביב כמה מאות. פחות מארבע ספרות. |
|
||||
|
||||
למה זה מעיד על ניוון של הזיכרון? אולי פשוט מנצלים אותו לדברים חשובים יותר (כמו הספרות של פאי). (השאלה רצינית דווקא). |
|
||||
|
||||
"ניוון" היא באמת מילה לא הכי מוצלחת. הייתי אולי צריך לכתוב "הסלולרים הפכו אותנו עצלנים עד כדי כך?". פעם זכרתי הרבה מעל 50 מספרים, והיום, בספירה מחמירה, אני זוכר רק 18 (ואולי בעצם עוד כמה בודדים, שאני לא זוכר שאני זוכר). סיבה אחת לירידה היא שאני היום בקשר יום-יומי עם פחות אנשים מכפי שהייתי פעם, אבל ללא ספק, גם לעצלות יש חלק - אני פשוט לא עושה את המאמץ המנטלי הקטן של לנסות לזכור את המספר, כי הוא כל כך זמין בטלפון הנייד שנמצא עלי כל הזמן. במחשבה נוספת, הסלולריים אשמים בירידה גם בשל עוד סיבה: פעם הייתי מחייג בפועל את המספר המלא בכל פעם שרציתי להתקשר (בין אם זכרתי אותו בע"פ ובין אם נעזרתי ברישום כלשהו), דבר שעזר לשנן אותו; עם הסלולרי, אני לרוב מקליד את המספר המלא רק פעם אחת, כשאני מזין אותו לזיכרון, ולפעמים אפילו לא מקליד אותו בכלל כי זה מספר ששמרתי אחרי שהוא חוייג אלי. |
|
||||
|
||||
מצד שני, היום אתה בטח זוכר הרבה יותר ססמאות מפעם... |
|
||||
|
||||
ההתייחסות הערכית פה בדיון ("עצלנים") מצחיקה אותי מאוד. אני יכול לחשוב על הרבה סיבות טובות יותר להתאונן על רפיסותו של הדור הצעיר, לפני שתוקפים אותו על חוסר־המוכנות שלו להשקיע את זמנו ותשומת־ליבו בשינון עשרות מספרים חסרי־משמעות-לחלוטין שכבר אין בהם תועלת. |
|
||||
|
||||
אכן, אין מה להצטער על התפוגגות מספרי הטלפון מן הזיכרון האנושי. זו מגבלה טכנולוגית, שמלווה אותנו כמאה שנה, מאז ביטול המרכזניות האנושיות. בעתיד הקרוב, ובמקצת גם היום, נחזור לניתוב קולי או על-פי שם מוקלד. שימוש בספרות חסרות משמעות כדי לתקשר עם בן דודך, יהיה מוזר כמו ניסיון לכתוב תגובות בשרת 64.34.165.209. |
|
||||
|
||||
חכה, חכה ל־IPv6. ניתוב קולי לא נשמע לי רעיון מוצלח. זה פשוט איטי. אבל לצערי אני לא רואה את מספרי הטלפון נעלמים ב־20 השנים הקרובות. המגבלה הטכנולוגית הבסיסית היא שיש טלפון עם מקשי ספרות בלבד בכל בית. המגבלה הזו עדיין איתנו. אני עדיין לא יכול לפרסם בתור כתובת לקשר קולי משהו שמקביל לכתובת הדואר האלקטרוני שלי (למרות שהטכנולוגיה לכך קיימת), בין השאר משום שאי־אפשר להקליד אותה. גם בטלפונים סלולריים רבים וגם בטלפוני IP שולחניים רבים יש להלכה את האפשרות לשלוח כתובת שכוללת אותיות1, אבל בפועל המקלדת כוללת רק ספרות, ולכן זה מה שנוח ל"חייג". גם כאן, פיתחו את האמצעי לקשר בין מספרים ל"כתובות VoIP": ENUM [Wikipedia]. הרעיון הבסיסי הוא שיש שרת שממפה מספר טלפון לכתובת IP. בדומה לכך ששרת DNS ממפה שם לכתובת IP. למעשה, יש כאן שימוש מתחכם במנגנון ה־DNS הקיים. בשביל שזה יעבוד, מרכזיות צריכות לתמוך בזה. 1 וזה יכול לגרום צרות אם מניחים שזה לא יקרה: http://downloads.asterisk.org/pub/security/AST-2010-... - עוד סוג של הזרקת קוד, למי שזה אומר לו משהו. לאחרים: עוד סוג של קשקושים שהמחשב מתייחס אליהם ברצינות. |
|
||||
|
||||
העניין הוא לא ''הדור הצעיר לא זוכר מספרי טלפון בע''פ'', זה סימפטום. התופעה היא, שהדור הצעיר לא נדרש ללמוד כלום בע''פ, כי הכל זמין במרחק נגיעה מהגוגל שבנייד, ואומנות שינון דברים רבים בעל פה עלולה להעלם מהעולם. |
|
||||
|
||||
מדוע? שינון וזכירה בעל פה הם תרגולי מוח שיכולים להיות מהנים וגם להביא תועלת בטווח הרחוק (למשל בהפחתת הסיכון לאלצהיימר). |
|
||||
|
||||
אוף, שוב לא הייתי ברור מספיק, ואולי גם "עצלנים" היא לא מילה מוצלחת. לא התכוונתי להעביר שום ביקורת ערכית ובטח שלא לתקוף את הדור הצעיר. כתבתי במפורש ש"הסלולרים הפכו אותנו עצלנים", והדגמתי על עצמי (כבר לא צעיר) איך אני זוכר היום פחות מספרים משזכרתי פעם, באשמת הסלולרי. אני זוכר מספרי טלפון - אז והיום - לא בגלל שהשקעתי זמן ותשומת-לב בשינון שלהם, אלא בגלל שחייגתי אותם מספיק פעמים עד שהם נחרתו בזיכרון. |
|
||||
|
||||
נו - מישהו (מממ... בן 35-35) לא זוכר את המספר המיטולוגי של זהו זה? |
|
||||
|
||||
עוד טלפון מיתולוגי |
|
||||
|
||||
פסלתי את זה לפי סעיף ''פרסומות'', בהנחה שלכך כיוון המשורר. מדובר על מספרים שבתקופה מסוימת התקשורת פימפמה אותם. |
|
||||
|
||||
עכשיו אני נזכר היטב, עם המנגינה והקול של הזמרת, בזמריר שביקש ממני לצלצל שש אחת אחת אפס אפס אחת, אבל כבר אין לי מושג לאן הייתי מגיע... |
|
||||
|
||||
הורס חידת טריוויה פוטנציאלית: ספרה מופיעה שלוש פעמים במספר טלפון, פעם מלעיל ופעמיים מלרע. |
|
||||
|
||||
מעולה. אף פעם לא שמתי לב. |
|
||||
|
||||
כן, גם לי אין מושג. ובפינת החידה הקלה־מודולו־זיופים־בנגינה: מה המספר הזה ומה המספר הזה? |
|
||||
|
||||
השני זכור לי במעומעם (וגם דומה ל''קול אורלוגין'') אבל לא יותר מזה. |
|
||||
|
||||
אני חושב שהמספר השני נגמר ''שתים שתים''. |
|
||||
|
||||
אולי משהו כמו 383322. אבל מצד שני אולי לא. אגב,כתובת האינטרנט של "לוח העיר" מבוססת על 6382020 |
|
||||
|
||||
אכן 383322 |
|
||||
|
||||
ושל מה הטלפון? לוח דחף כמו שאמרו כאן? |
|
||||
|
||||
אלמוני מקורי, אתה מהדיון ההוא? במוחי החלוד מתחבר הטלפון הזה ל"לוח העיר, כך סוגרים עניין בגוש דן". |
|
||||
|
||||
כן, מהדיון ההוא. וכן, נשמע שאתה אכן צודק1. 1כאן יש גם כמה חברה שמסכימים איתך (שגם הקדימו את הוגי הסקר שבו אנחנו מתדיינים בכמה שנים טובות) |
|
||||
|
||||
הזיכרון של אחד מאיתנו מתעתע בו, או שהם שינו מנגינה. אני זוכר באותו מקצב שלך, אבל סול, רה-מי, סול-רה, מי-סול-רה-סול, פה#-סול. |
|
||||
|
||||
בעצם, יש לי מושג, אבל בודאות של משהו כמו שלושים אחוז: לוח דחף. |
|
||||
|
||||
טוב, אז טיפסתי על הסולם הלא נכון ותועתעתי ב-3 תווים. אבל אני לא לגמרי משוכנע במי-סול-רה שלך. |
|
||||
|
||||
בצירוף מקרים אומלל הסלולרי שלי שבק חיים הבוקר1. חברה חיכתה לי אז רציתי לבקש מעובר אורח שיחה קצרה-קצרה2 כדי להודיע שאתעכב. זכרתי רק את ארבע הספרות הראשונות של המספר שלה. "לא נורא!" חשבתי לעצמי, "אתקשר לחברה משותפת!" מה חבל שמהמספר שלה לא זכרתי אפילו ספרה אחת. קיללתי את האייל והלכתי הביתה. 1תקרית עגומה שכוללת ביצה. 2בתקווה שזה לא ישמע כמו "סליחה, יש לך שקל? אני צריכה להגיע לבאר שבע" |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |