השעיר לעזאזל 2373
על משמעות הביטוי ''שעיר לעזאזל'' במקור, ועל משמעותו בשימוש הנרחב שנעשה בו בשפה המודרנית.
עז
(צילום אילוסטרציה: ג'ון דוֹבִי, תחת רשיון CC Attribution Share-Alike 2.0)
מהו שעיר, מהו העזאזל ומה פירוש המילה החידתית הזאת, הנפוצה בעברית מודרנית בעיקר בביטוי "לך לעזאזל"? על שאלות אלה אנסה להשיב במאמר זה.

המילים "שעיר" ו"עזאזל" מופיעות בסמיכות בתיאור הפולחן התנ"כי המופיע בספר ויקרא, פרק ד': "ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת... ונתן על(יהם) גורלות, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל". מפולחן זה נלקח הביטוי לראשונה, אף על פי שכפי הנראה, הפולחן קדום בהרבה לתקופת התנ"ך. השעיר לאלוהים הוא קרבן חטאת, והשעיר לעזאזל "יעמד חי לפני ה' לכפר עליו לשלח אותו לעזאזל המדברה... וסמך ידיו על ראש השעיר החי והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ונתן אותם על ראש השעיר ושילח ביד איש עתי המדברה, ונשא השעיר עליו את כל עוונותם אל ארץ גזרה ושילח את השעיר במדבר." ה"שעיר לעזאזל", אם כן, הוא כפרת העם המסלק את עוונותיו, על ידי כך שהשעיר נושא אותן על עצמו ולוקח אותן עימו למקום אחר.

אחת השאלות הנשאלות היא, למה דווקא "שעיר" ומהו השעיר הזה? אפשר להסביר זאת כך: השעיר הוא הזכר בעזים, ידוע גם בשמו תיש, או צפיר עזים, ומופיע בתנ"ך גם בצורה נדירה של נקבה. שמה של העז, שהוא שם המין הביולוגי, נגזר מהשורש עזז, שמשמעותו קשורה, כפי הנראה, בתעוזתה של בהמה זו בטיפוס על הרים ומצוקים; ואולי גם במשמעות של כוח, הנדרש גם הוא לשם כך. היעל ההררי הוא אחד מקרוביה של העז הביתית.

אבל גם משמעות המלה "עזאזל" נעוצה כפי הנראה בשם העז, ובניתוח המלה אפשר לבנות את הביטוי כ-"עז + אזל" אותו אפשר להבין בארמית כ"העז הלך". ביטוי זה קשור ישירות בעובדת "הליכתו" של השעיר אל המדבר. ואולי העזאזל הוא המקום שאליו "הולך העז" כאשר הוא משולח המדברה; משמעות זו מתקשרת ישירות לקללה המודרנית.

בחינת קורות סמליותה ופולחניה של העז תוכל להסביר את מקורו של המנהג התנ"כי המוזר הזה. העז הפראית, שהיתה נפוצה ביותר מהודו ועד אגן הים התיכון, היתה כנראה הבהמה הראשונה שבויתה, לפני כ-‏9,000 שנה. היא שימשה את האדם למאכלי בשר וחלב, לבוש, ושימושים אחרים בעצמות ובקרניים. ככזאת, חשיבותה היתה מרובה ביותר בתקופה הניאוליתית, ובעלי־חיים ששיחקו תפקיד חשוב בחייהם של בני האדם לקחו גם חלק נכבד במיתוסים ובפולחנים הקדומים.

העזים מצויות עד היום בהרי אגן הים התיכון, ובמיתולוגיה היוונית והרומית היו קשורות באלות ואלים כמו אתנה וארטמיס, דיוניסוס וזאוס, וקופידון הרומי; לדעת פרייזר, כפי שנכתב בספרו "ענף הזהב", העז היתה בעל־החיים הראשון ששימש כרוח־הדגן. העז מופיעה במיתוסים של מרדוך השומרי וניית הצפון־אפריקאית, של האל הנורדי תור, אל־האש ההודי הקדום אגני והרוח הסינית יאנג־צ'ינג, והיא תופסת מקום גם במיתולוגיה המונגולית. באגדות עם רוסיות נודעו רוחות היער כבעלות דמות אדם עם קרניים, אוזניים ורגליים של עזים.

תיאור רוחות היער הרוסיות מזכיר את הסאטירים היווניים, ואת אל היער פאן, שגם לו היתה דמות אדם עם קרניים, אוזניים ורגליים של תיש. האל פאן נחשב לאחד מבני־לווייתו של דיוניסוס, שהופיע לעתים בדמות של גדי; עליו נאמר, שבישול הגדי בחלב אמו היה פולחנו של דיוניסוס הגדי שהועלה קרבן עונתי לאמו, האלה בדמות עז. קרבן כזה התבצע בשבטים שהעריצו את האלה־האם כעז, ואצלם הועלה ראש השבט כקרבן שנתי בדמות תיש בפולחן פוריות.

האל פאן מלמד את דפניס, בנו של הרמס, לחלל

האל פאן מלמד את דפניס, בנו של הרמס, לחלל (פסל שנמצא בהריסות פומפיי, כיום במוזיאון הארכאולוגי של נאפולי)



בדתות הפגאניות הקדומות היתה נהוגה הריגת האל, או ראש השבט המייצג אותו, על כך מסכימים כיום החוקרים. המטרה העיקרית היתה פוריות, אך נוספה לכך מטרה נוספת: השימוש בקרבן כשעיר לעזאזל. התפתחות הרעיון היתה כזאת, אולי: מאחר שהאל מומת בין כה וכה, אפשר גם להעמיס עליו את כל צרות השבט – את חטאיהם של בני השבט כלפי האלוהות, ואת העונשים שהם עלולים לסבול בגללם – ולסלקן מקרבו אל אותו מקום שלשם הולך הקרבן, לפחות למשך השנה הנוכחית, עד הקרבן הבא בשנה הבאה. נראה שזוהי גם דעתו של פרייזר, האומר באותו מקום: "בשימוש באלוהות כשעיר לעזאזל יש צירוף של שני מנהגים שפעם היו נפרדים זה מזה: מצד אחד נהוג להרוג את האל בדמות אדם או בעל־חיים כדי לשחרר את חיי האלוהות מהזדקנות והחלשה. מצד שני היה נהוג לסלק מהשבט את החטאים והסבל פעם בשנה. כך הוטלו על האל המומת כל הצרות כדי שיישא אותם עמו אל העולם הלא־נודע שמעבר לקבר."

האל הידוע ביותר, שעם מותו כקרבן נשא על גבו את כל הצרות של מאמיניו – את החטאים, את העונש ואת הסבל – הוא ישו הנוצרי, אבל התפתחויות שונות של הדת הנוצרית יצרה כפילות של דמותו של השעיר לעזאזל. ראשיתה של הכפילות הזאת נובעת מכפילות האלוהות, שהתפתחה מדמויות הטוב/רע של אל האור ואל החושך של הפרסים. ישו, שדמותו התפתחה מזו של אל האור הטוב, שימש כשעיר לעזאזל בכך שנשא אתו אל מותו את כל הצרות של עמו, תפישה שהתפתחה מתפקידו של השעיר־לעזאזל המקורי. עם זאת, ישו מוכר ונתפש כ"שה תמים" (אותו אפשר לכנות "הקרבן הנצחי"), בעוד שדמות התיש הועברה בנצרות דווקא לשטן, ל"צד האחר" (סיטרא אחרא), הרע, של האלוהות. דמותו של השטן מיוצגת בין השאר בעזרת כוכב הפוך (פנטגרם), בו שני הקודקודים הבולטים מעלה מייצגים קרני תיש. כינוייו השונים של הסמל הזה קשורים כמעט תמיד בעז, ולעתים הוא נקרא פשוט בשם "השעיר לעזאזל". יש כאן, אם כן, שתי משמעויות ברורות ומנוגדות לביטוי הזה: האחת היא של האל הרע הנושא על גבו את צרות עמו ולוקח אותן עמו ל"עזאזל", הוא הגיהנום, מקום מגוריו; האחרת היא של האל הקרבן, המשמש כפרה לעמו ונושא על גבו את צרותיו כשהוא נשלח ל"עזאזל" בעל כורחו. תוצאת כל הגישות הללו למושג השעיר לעזאזל היא המשמעות של העברת האשמה ובריחה מאחריות על חטאים, פעולה של טיהור החטאים, חיסול העבר ותוצאותיו על ידי העברתם למקום או לאדם אחר, או שחרור הקהילה מהם.

אבל המנהג של שליחת השעיר לעזאזל עבר התפתחות נוספת, בכיוון שונה מזה. עם התקדמות התרבות האנושית, נוצרה התנגדות להמתת ראש השבט מדי שנה, וכהונתו הוארכה לכמה שנים. אך מאחר שקרבן הפוריות וסילוק צרות השבט היו חייבים להמשיך ולהתבצע בכל שנה, הוחלף ראש השבט באדם שהועלה קרבן במקומו; אדם זה היה "שעיר לעזאזל" מסוג חדש, לא כפרת השבט כפי שהיה ראש השבט עצמו, אלא כפרתו של כפרת השבט. אצל הקלטים של תקופת הברונזה המאוחרת היה "שעיר לעזאזל" מסוג זה מזוהה עם "השוטה" המיתולוגי שאת חגו חגגו בתקופת האביב; על שמו נקרא יום האחד באפריל "יום השוטה", הנחוג במתיחות שונות עד היום הזה. מקורה של המתיחה הוא בהכתרת ה"שוטה" כמלך ליום אחד, והעלתו לקרבן למחרת היום – מעשה שבלי ספק היה מתיחה נפלאה מאין כמוה.

סיפורה של המתיחה הזאת, שבה מומלך ה"שוטה" בעונת האביב לתקופה קצרת ימים כדי שבתור השעיר לעזאזל יוכל לייצג בכבוד את ראש השבט בטרם יועלה קרבן, מופיע בצורה יפה בספרו המודרני של הסופר הפיני מיקה ואלטארי, "שאנהת המצרי". המצרי, המגורש מארצו, מתגלגל לבבל ושם הוא נופל קרבן לאותו מנהג, המכונה שם "יום־מלך־השווא". וכך הוא מספר: "בטרם אצא אמר המלך והוא צוחק לנפשו, 'הנהרות עלו על גדותיהם והאביב הנה בא, ועל כן בחרו הכוהנים את היום השלושה־עשר כעת חיה ליום חג־האביב ויום־מלך־השווא'." את משמעות צחוקו של המלך מגלה שאנהת מאוחר יותר; למזלו, מצליח המצרי להימלט מגורל הקרבן מאחר שנועדו לו עוד הרפתקאות נוספות בספר.

מצבו של אדם, הממלא את מקומו של אדם אחר כקרבן, שימש נושא מעניין בסיפורת המודרנית, ושני ספרים ידועים עוסקים בו. האחד הוא ספרו של צ'רלס דיקנס "שתי ערים", שבו שני אנשים הדומים להפליא זה לזה מתאהבים בנערה אחת, כפי שמקובל במיתוס (ראו גם "על יריבות, אהבה ושלטון"). אחד הגברים הוא אנגלי שיכור, האחר הוא אציל צרפתי, והימים הם ימי המהפכה הצרפתית. כדי לצאת לעזרת אהובתו, עושה האנגלי את המחווה המיוחדת שבה הוא מסגיר את עצמו לצרפתים במקום יריבו, משמש לו שעיר לעזאזל ועולה לגיליוטינה במקומו.

ייתכן שעל סמך ספרו של דיקנס כתבה דפנה די־מוריה את ספרה "השעיר לעזאזל", מאחר שגם בו מתייצבים זה נגד זה אנגלי פשוט ואציל צרפתי, הדומים ביותר זה לזה בהופעתם החיצונית. אבל התפתחות הסיפור פה שונה מאשר אצל דיקנס. האציל הצרפתי הוא אדם מושחת, המפיל בפח את האנגלי הפשוט ועושה אותו לשעיר לעזאזל האחראי על כל חובותיו הכספיים והחברתיים. הסוף טוב יותר מאשר אצל דיקנס, מאחר שהאנגלי מגלה את התחבולה ומצליח להוציא את עצמו מהבור שכרה לו האציל הצרפתי.



התפתחות נוספת של הביטוי הביאה להרחבת משמעותו מעבר לשימוש באדם יחיד כשעיר לעזאזל. דוגמה לכך מופיעה ב"שם הוורד", ספרו של אומברטו אקו, אבל אפשר להשליך אותה על מצבה של האנושות כולה. מסופר שם על נערה המנוצלת בידי הנזירים ליחסי מין, אותם היא מקיימת כדי להרוויח לחם צר לעצמה ולבני משפחתה. כאשר היא נתפשת בידי איש האינקוויזיציה בחברתו של אחד הנזירים, הוא יוצא בנזיפה – ואילו היא מועלית על המוקד כמכשפה שפיתתה אותו. הנער המספר, אדסו, התאהב בנערה לאחר ששכב אתה פעם אחת; מדריכו של אדסו, ויליאם מבסקרוויל, מסביר לו כי הנערה היא מכשפה, מאחר שהצליחה לפתות ביופיה את הנזיר וגם את אדסו עצמו. אך אדסו מתעקש כי ויליאם יודע שהנערה איננה מכשפה, ועליה לכפר במותה על חטאיהם של הנזירים, מאחר שהיא איכרה פשוטה וחסרת חשיבות. "נעלה מכל ספק היה שהנערה עמדה להישרף, והיא כיפרה על המוקד גם את החטא שחטאתי אני עמה..." מסכם אדסו את המקרה.

קטע זה בספרו של אקו מבטא את עמדת החברה כלפי אנשים מסוימים בה שאינם רצוים לה מסיבות שונות ומשונות. בתקופות שונות בהיסטוריה האנושית היו אלו נשים שהתמרדו נגד הסדר הקיים שבו אין להן מקום בחברה הגברית, וניסו ליצור לעצמן מעמד משלהן. נשים כאלו נקראו בשם "מכשפות", והועלו על המוקד כדי לכפר על כל מיני חטאים, פשעים או סבל של אויביהן – לעתים גברים בעלי מקצועות מתחרים, ולעתים נשים שהשלימו עם החיים הבזוים שהחברה הגברית יצרה עבורן, אבל נטרו טינה לאלו שהצליחו להשתחרר מהם. קבוצה נוספת שהיוותה שעיר לעזאזל היתה כמובן היהודים בכל הדורות. הם שילמו בחייהם כאשר הם שרדו מגפות בזכות נקיונם הפולחני, בעוד הנוצרים התגוללו בלכלוך; ובגלל הצלחתם המסחרית ולעתים גם החברתית בעוד שקבוצות חשובות בחברה, כמו האצילים או האיכרים, התגאו בבורותם המזהירה.

בדומה לכך שימשו זרים שונים בכל התקופות, עד ימינו, כשעירים לעזאזל על חטאיהם ופשעיהם של התושבים המקומיים; ונדמה כי על־ידי קרבן זה חושבים המקומיים להיטיב את מצבם או למרק את מצפונם. ובעוד שהמשמעות החברתית המקורית של מנהג השעיר לעזאזל היתה משמעות מיטיבה, הרי שמשמעות מודרנית זו היא הרסנית ורחוקה מאוד ממטרת המנהג הקדום.
קישורים
המשמעות המיתולוגית של עזים
בעזרת כוכב הפוך – "החותם של בפומט", מאמר על צורת הפנטגרם
אל היער פאן
על יריבות, אהבה ושלטון – מאמרה של טלה בר באתר "וויקה ישראל"
השעיר לעזאזל בחגי יוון העתיקה
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "דת והעידן החדש"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

312269
"הריגת האל, או ראש השבט המייצג אותו, למטרות פוריות, היא כיום מנהג מוסכם בחקר הדתות הפגאניות הקדומות."
הייתי אומרת שהמשפט הזה טעון תיקון. מה דעתכם על, "בחקר הדתות הפגניות הקדומות מוסכם היום שהריגת האל, או ראש השבט המייצג אותו, הייתה מנהג שנועד למטרות פוריות"?
אני משערת 312278
שהניסוח שלך טוב יותר.
הכל ספקולציה 457974
כל המאמר הוא ספקולציה, מי שיקרא את מפרשי התורה, יראה שלא כל כך פשוט לצוות על מצווה משונה כזו שנראת כעבודה זרה, ובכל אופן אם היא קיימת בתורה כנראה שיש לה משמעות הרבה יותר עמוקה ממה שמופיע במאמר(עיינו בוקיפדיה בערך המתאים)
תמונת 312277
"השעיר והנימפה דפנה" - אני מתנצלת בשם עורך המאמר: אין ספק שהדמות המצורפת לשעיר איננה הנימפה דפנה, מטעמים בולטים ביותר.
וואלה 312319
ל''דפנה'' יש שטרונגול - היא בעצם גבר-גבר.
דפני/ה 312335
בניגוד לאופיה הנקבי מאוד במיתולוגיה היוונית.
דפניס 312346
אכן, זו טעות שלי. מדובר בדפניס, בנו של הרמס: http://en.wikipedia.org/wiki/Daphnis
הטעות תוקנה. מה שחבל זה שבמקור מי שערך את המאמר והוסיף את התמונה כתב את השם דפניס, ואני, כשהגהתי אותו, קילקלתי ל"הנימפה דפנה".
דפניס 312347
הסיפור הקטן הזה קצת הפתיע אותי. האם אין שגרה של תקשורת בין המערכת לבין כותב המאמר במשך התהליכים שעובר המאמר עד לפרסומו? והאם אין, ממש על סף הפרסום - אישור של כל הגורמים (כותב ומערכת) לצורתו הסופית - עריכה, הגהה, קישורים, תמונות וכולי?
דפניס 312350
לא כל כותב מבקש לעיין במאמר לפני פרסומו. בכל מקרה, הדיון הזה לא קשור לנושא המאמר ואם הוא חשוב לך, אתה מוזמן להעביר אותו לדואר אלקטרוני או לדיון 1013.
אהם 312279
כמה הערות:

מוזכרים כאן אזכורים של העז בתור חיה פראית במיתולוגיה היוונית, אולם הם רק חלק משפע אזכורי חיות פראיות. לדוגמה, אתנה קשורה דווקא לינשופים ‏1 ואילו דיוניסוס הוא יבוא מאוחר למיתולוגיה היוונית ‏2. את מוזמנת להביא קישורים שיבססו את טענותיך.

למעשה עד לזמן הריגת ישו לא הבאת דוגמה להריגת אל. הריגת המשיח של הנוצרים הקדומים (בשלב ראשון הוא היה רק משיח. האלהתו היתה קצת יותר מאוחרת) היתה בעיה חמורה שחייבה את אותם חסידים קיצוניים ללהטוטנות אידאולוגית מרשימה כדי להישמר באמונתם. יותר מ־1500 שנים מאוחר יותר, גם חסידי שבתאי צבי גילו גמישות דומה.

2 אל תרקי במקורו, לפחות לפי http://en.wikipedia.org/wiki/Dionysos
אהם 312280
ו500 שנה מאוחר יותר, חסידי הרבי מלובביץ' מגלים גמישות דומה.
אין קשר 312473
יסוד היהדות הוא בקיומו של אל אחד שהוא אל-עולם, מה שעושה הפלג המכונה המשיחי (הרי כל היהדות היא משיחית ‏1) בחסידות חב"ד הוא להאמין שהרבי הוא המשיח (שזה אומר אדם רגיל לחלוטין ‏2) והוא לא באמת מת. הדבר דומה למעשה של חסידי הרבי נחמן מברסלב (שאכן נקראים ביידיש "דער טויטער חסדים" החסידים המתים) שלא מינו אדמו"ר תחתיו.
הבעיה היא הפוכה מהבעיה אצל הנוצרים, אלו נאלצו להסביר את מותו של הגואל בעוד אילו נאלצים רק להסביר איך הדבר מתיישב עם העדר שינוי סדרי עולם (גם כן מוסבר בקישור בסעיף ו).

1 - http://kodesh.mikranet.org.il/i/e511.htm סעיף ב.
2 - סעיפים ח ו- ט.
לא. 754442
לרוב, במקרא, יהוה הוא אל מלחמה מקומי (שהגיע ממדיין) ובטח שלא אל-עולם מופשט.
וברוב המקרא מכירים באלים האחרים, רק שהשבט המדובר מעדיף את יהוה.
לא. 754449
מסכים בהחלט עם המשפט השני. אבל: במקרא: במקור יהוה הוא אל סער (כמו בעל או הדד) – כלומר, האל שאחראי להוריד גשמים, ושולט גם ברוחות, בעננים ובברקים, ובמקום אחד או שניים אפילו שם נרדף לבעל. בהמשך (וגם זה מתבטא במקומות שונים במקרא) הוא הפך לאל אוניברסלי: האל היחיד שאחראי על הכל.

דוגמה טובה לשני התפקידים היא סיפור יציאת מצרים. הסיפור שמופיע בספר שמות י״ד מורכב משני סיפורים שונים. הקדום הוא עם אל הסער והמאוחר הוא עם האל האוניברסלי (שיכול גם לשלוט ישירות במים. בעל לא יכול לשלוט במים: המים הם תחומו של ים)

האם היה ליהוה גלגול קודם? לא לגמרי מן הנמנע. אבל לא ידוע לי על כך שזה משתקף בסיפורי התנך. כמוכן: מדיין היא קבוצה שקיומה מוכר רק מסיפורי התנך.
משמיעת ערוץ ''באים אל הפרופסורים'' 754563
במקור היו מספר אלים שבי ישראל עבדו (בני ישראל חלקם לא ירדו למצריים אלא חי
חיו בשומרון). אחד האלים שבני ישראל עבדו היה ''אל'' או ''יעקבאל'' (השם השני מתועד במימצאים חוץ מזה שיש מימצא בתנך טוב שינוי הדם מיעקב לישראל).

אל מתחרה ליעקבאל נעבד באדום ונקרא יהוה. יש תיעוד להליך בתנ''ך בשירה שמספרת על ''בוא למלוכה'' של את יהווה משעיר. בכלל, בסיפורי האבות מערבבים הליכים היסטורים ודתיים עם שמות דמויות מיתולוגיות או מקומות, הקשר בין יהווה מארץ שעיר לעישב אחי יעקב די בולט.
אהם 314263
מגן ה"אייגיס" של אתיני היה עשוי מעור של עז. גרייבס מקשר את שמה, לפי כתבי אפלטון, עם האלה הלובית ניית, שהעז היתה מקודשת לה (מיתוסים יווניים I, מס' 8).
על הקשר בין דיוניסוס ופולחן העז כותב גרייבס ב"האלה הלבנה", עמ' 209 בעברית, "דיוניסוס-העז, או האל פאן, היה אלוהות רבת כוח בארץ ישראל..." וכן הלאה.
אהם 315297
מדובר שוב, על מקורות מאוחרים וגם על מקריות. באותה מידה היית יכולה להצמיד כלב, חתול, פרה וסוס לחצי מאלי האולימפוס.
אהם 315342
אין כאן מקריות בשום פנים ואופן - כמו בכל מקרה של הערצת חיה מסויימת. העז היתה נערצת כדמות אם באגן הים התיכון כי שם היתה נפוצה ביותר ושם גם בויתה ראשונה מכל בהמות הבית. הכלב היה נערץ לא כדמות אם אלא כנציג השאול, והחתול ידוע בדמות אלוהית במצרים העתיקה, בדמות אלה חתולה. הפרה היתה, כמו העז, דמות אימהית בסיסית ברוב הארצות ששם נפוצה, אך בעיקר באלה הנמצאות מצפון לאגן הים התיכון, בכל אירופה ועד המזרח הרחוק. הסוס היה נערץ במיוחד אצל העמים הנוודים שהיה חלק בלתי נפרד מהתרבות הפיזית שלהם. כל החיות והבהמות האלו היו קשורות קשר הדוק ביותר לחייו של האדם, וזו הסיבה לייחודן המשתנה בתרבויות השונות. ושוב - אין כאן שום מקריות ולא יכולה להיות, כפי שיידע כל מי שמתמצא באנתרופולוגיה, ובוודאי שהבסיס ליידע הזה אינו בא ממקורות מאוחרים אלא מהמקורות הקדומים ביותר של התרבות האנושית (ואין לו שום קשר לאלי האולימפוס המאוחרים, אמנם).
אהם 315397
אם אינני טועה, הסוס הגיע לחלק ניכר מהעמים הנוודים :בעיקר באיזורנו, למשל) בשלב מאוחר מאוד, לא?
אהם 315535
למה אתה קורא שלב מאוחר? אני בטוחה שבמרכז אסיה ואולי גם באזור מונגוליה הוא קודם כול היה נפוץ בבר לפני אלפי שנים, והאדם הראשון שהגיע לשם - לפני עשרים או שלושים אלף שנה - בוודאי הכיר את הסוס הפראי (הוא מופיע בציורי מערות מספרד ודרום צרפת מלפני 15 ו-‏20 אלף שנה - בקושי אפשר לקרוא לזה מאוחר. אשר לתקופת ביותו, זו חלה אולי לפני כ-ארבעת עד חמשת אלפי שנה, אבל אני לא בטוחה בתאריך הזה.
אהם 315687
בסיפור על המריבה בין אתנה לבין פוסידון על העיר אתונה פוסידון מביא כמתנה סוס. מרכבות עם סוסים נזכרות במקורות מצריים ומסופוטמיים קדומים למדי: http://en.wikipedia.org/wiki/Chariot#Ancient_Near_Ea...

אגב, זאוס מופיע בדמויות של מגוון חיות, במקרים רבים כתחפושות.
אהם 315692
תודה. אולי הגיע הזמן שאפסיק את תגובותיי לתקופת התרעננות. אני מתחילה לפלוט שטויות בקצב.
אולי את יודעת 319083
איפה אפשר למצוא עדות ראשונה לרכיבה על גב סוס?
אהם 315723
אלא אם ''אזורנו'' זה האמריקות
אהם 315725
מה, זה לא?
מנהיגים מודרניים כשעירים לעזאזל 312397
נדמה לי שקיימת תופעה של יחוס ''חטאים'' של עמים המשתתפים במלחמות למנהיגיהם. גם אם יש אחריות אמיתית למנהיג, יש כאן גם צורך פוליטי. ההשלכה של פשעי המלחמה על המנהיג בלבד, מאפשרת התפייסות עם עמו לאחר סיום הקרבות וסילוק המנהיג.

בעת האחרונה כאילו לא מנהלים יותר מלחמות נגד עמים, אלא מנסים לשחרר אותם ממנהיגים בלתי רצויים. (מילוסוביץ, סדאם חוסיין או ערפאת.) סילוק הרשע מטהר את עמו.
עמים שלמים כשעירים לעזאזל 312563
לא רק זה, אלא שלעתים אנשים רבים מטילים את האשמה על עמים שלמים, בכדי להרגיש בסדר עם עצמם במקום לנסות לפתור את בעיותיהם: הנאצים, למשל, שהאשימו את היהודים בכל צרות העולם, או מלחמות אזרחים שונות (כשהסיסמה המובילה היא "הם אשמים בכל צרותינו").

אם לחשוב על הדבר היטב, אפשר לראות שהרבה מלחמות החלו בגלל ייחוס תכונות שטניות לאויב והאשמתו בכל הצרות. זוהי, אגב, אחת הסיבות לטרור המוסלמי ("הכופרים פוגעים בכולנו" וכו') ולמלחמות דת שונות.

אגב, הביטוי הזה מופיע בהקשרו בספר בראשית, סיפורי יוסף: כשאחיו של יוסף מכרו אותו לעבדות, הם שחטו "שעיר עזים" ולכלכו את כותונת הפסים של יוסף בדמו של התיש. זו הייתה דרכם להתנער מחטאיהם ומאשמתם, ולהעבירם לתיש ולדמו.
גם לתגובתו של יעקב לגבי מצבו של יוסף, "חיה רעה אכלתהו" ישנה משמעות סמלית בסיפור זה.
עמים שלמים כשעירים לעזאזל 313185
אבל כאן לא היתה שום משמעות פולחנית: כאן היה בסה"כ ביום רצח. דווקא שחיטת העז ושימוש בדמה הם חלק מהחטא ולא חלק מאיזושהי כפרה. המשמעות של "שעיר" בתור קורבן מאוחרת הרבה יותר.

מבחינת יעקב יוסף "נטרף".
עמים שלמים כשעירים לעזאזל 314264
כל קרבן פולחני שהשתמשו בו למטרות פוליטיות הפך בדרך זו לרצח. (אני מתייחסת לרעיון הזה בספרי ''מיכל - בת המלך'', ולמעשיו הפוליטיים במכוון של דוד המלך).
מנהיגים מודרניים כשעירים לעזאזל 315536
אכן, בהתאם למיתוס ולפולחן הקדום, תפקידם של מנהיגים הוא להיות שעירים לעזאזל של עמיהם, לשאת על גבם את כל צרותיהם ואת כל חטאיהם, ועל ידי חיסולם לטהר את העם.
312415
רציתי להגיב פה על דבריו של סניגורו של אבי ביבר, אותו חייל ש(לכאורה) סירב פקודה וקרא קריאה...
אותו עורך דין אמר: "לא נתנו לי סיכוי הוגן לאסוף עדויות, להביא עדים ולעיין בחומר החקירה. למעשה נשללו מאבי אפשרות להתגונן בצורה הוגנת, והכול ***כדי לעשות משפט פיקטיבי עם שיקולים זרים ותקשורתיים***".
הדגש שלי, לא במקור.

הנה (לכאורה) מקרה קלאסי של שעיר לעזאל, מול העיניים.
רצוני לציין, אין הכונה פה להביע דעה פוליטית,
או דעה אשר נוטה לכאן או לכאן, אלא רק לציין עובדות.

עבודה נוספת היא שהעיתונים נהגו בהגינות באובייקטיביות, למשל הביאו תגובות הצדדים ושמרו על איזון.

טוב... זהו.
המשך יום מהנה.
אבי רביב 312520
אמר "אני מסרב פקודה" לפני המצלמות. איזה עוד ראיות מבקש העו"ד?
אבי רביב 312573
הוא מחפש את ההקלטה שהתחילה קודם, ושבה אמר רביב ''אף פעם לא שמעתם אותי אומר... שאני מסרב פקודה''.
אבי רביב 312634
סליחה, נדמה לי ששמו ביבר, לא רביב, ואת ההקלטה עם המלים "כן, אני מסרב פקודה" בתשובה לשאלת העיתונאי "אתה מסרב פקודה?" שמעתי וראיתי בעצמי.
אבי רביב 312639
נכון מאוד, השם הוא ביבר.
ולתגובתי הקודמת קוראים אירוניה.
אבי רביב 312767
אני פונה לכל האיילים שמוצאים את עצמם נאלצים להסביר שהתגובה היתה באירוניה - אולי תנסו בלי לכמה זמן? (תגובה זו נכתבת ללא שמץ של אירוניה).
אבי רביב 312775
מדוע בעצם?
תגובה לתגובה 312864
אתה מתכתב עם עצמך? בשביל מה זה טוב?
תגובה לתגובה 312913
הפתעת אותי. את לא יודעת ש"האייל האלמוני" איננו ניק של אדם אחד - אלא ברירת מחדל של חוסר ניק? יש כמה וכמה אנשים המופיעים בשם זה, כך שאני אינני מתכתבת עם עצמי כלל ועיקר.:)
תגובה לתגובה 312924
ורק כדי להבהיר: http://www.haayal.co.il/help , שאלה 23
הערה מצד שלישי 312972
אני מביאה כאן בשמה של הכותבת, דליה אפרת, את מכתבה בקשר ל''שעיר לעזאזל'' כפי ששלחה לי. אני מקווה שהוא יהווה נקודת מוצא מעניינת לדיון (יותר מהפרטים הטכניים שהועלו עד עכשיו).

טלה שלום שוב. ובכן קראתי את מאמרך על השעיר לעזאזל. רציתי להוסיף לך מה ששמעתי בקורס קצר על הדתות, שכלל גם הרצאה על הדתיות באפריקה. שם, מתאנים לאשה שהיא חריגה בחברה - לא נשואה, זקנה או כדומה, ואם קרה לחברה איזה דבר לא טוב, למשל בצורת,מאשימים אותה בכך, רוצחים אותה ופותחים את בטנה, ומוציאים את המעיים, בטענה שאלו הם נחש שמסוכן לחברה. האו''ם, והחברות המערביות, כנראה לא עושים דבר כדי למגר את מנהג השנאה הזה, ועלי לציין שגם החוקרים היודעים עליו, כמו למשל המרצה שלנו שהיא ראש החוג ללימודי אפריקה באוניברסיטת ת''א, לא מנסים לנקוף אצבע. המטומטמת הזאת אפילו רואה את כל המנהגים האפריקניים בחיוב, ומדחיקה את רגשות הזוועה לנוכח מנהג השנאה האמור.
אני רוצה גם לציין שבחברת היהודים המזרחיים משתדלים גברים וגם נשים להטיל כל אשמה על האשה, אני עצמי הייתי עדה כמה פעמים לענין הזה. אצלם, תמיד האשה אשמה, והגבר אין להאשימו בכלום. כן, עדיין יש לנו, לשכבה היותר נאורה בחברה הישראלית, הרבה מה לעשות ולחנך שכבות נרחבות שבאו ממקומות נחשלים.
מעניין אם ההיסטוריה של שנאת נשים באירופה יש לה הדים בחברות האלו עדיין כיום.
להשתמע
דליה
הערה מצד שלישי 312983
המכתב שהבאת מפתיע אותי: ובעיקר, הוא מעורר כמה סימני שאלה - באלה דתות מדובר? באלו ארצות? האם הדברים אכן מתרחשים בימינו ממש? באלה מימדים? את יודעת אולי היכן אפשר לברר זאת?
(וכן יש להודות שתוכניותיה החינוכיות של הכותבת נגועות ביותר משמץ של התנשאות לא מלבבת.)
לגבי שנאת הנשים באירופה - ודאי שציד המכשפות היה ביטויה הבוטה ביותר, ורק לא מכבר התברר לי שבמסגרת זו הועלו למוקד מיליונים(!) של נשים, שכל חטאן, כפי הנראה, הייתה אכן חריגות מסוימת לתקופתן - רווקות, גידול עשבי מרפא, מחשבה יצירתית/שונה וכדו'. מדכא מאוד, אבל זה בכל זאת עבר - תודה לאל. לא שאירופה של היום - והמערב בכלל - חופשיים משנאת נשים בכלל, אבל יש התקדמות מסויימת...
הערה מצד שלישי 313171
מאחר שלא השתתפתי באותו הקורס אני לא יודעת בדיוק, אבל נדמה לי שהכוונה לתקופה העכשווית. ''התנשאות לא מלבבת'' אינה מכחישה את עצם העניין, וזה מה שחשוב.
הערה מצד שלישי 313316
לא, אינני מכחישה שום דבר - אין לי די ידע בנושא. ''התנשאות לא מלבבת'' מתייחסת לתוכניות של הגב' אפרת ''ללמד את השכבות הנחשלות''. לגבי הארץ, לפחות, אני מקווה שהיא לא טוענת שהמנהגים שסיפרה עליהם מתקיימים כאן.
הערה מצד שלישי 313515
מנהגים רבים שמשפילים נשים קיימים בחברות החרדיות בארץ, לאו דווקא בין היהודים המזרחיים.
הערה מצד שלישי 313519
אין ספק שיש כאלה, אם כי הם אינם, אני מקווה, מרחיקי לכת עד כדי רצח. רצח נשים היום בארץ נעשה באופן ''אינדיווידואליסטי'' יותר.
משהו טכני בכל זאת 313046
האם דליה אפרת הסכימה / יודעת שהבאת את מכתבה כלשונו ברשת? לו רצתה, היא יכלה הרי לפרסם אותו באייל בעצמה, ובכל זאת בחרה לשלוח לך את המכתב במייל פרטי.
משהו טכני בכל זאת 313172
כן, היא יודעת והסכימה. את הסיבה שבעצמה אינה משתתפת בדיון אני מסבירה בהצטנעות מסויימת. אני מכירה אותה רק מהתכתבות בדוא"ל, ומהאתר "מגע נשים", אליו אני מציעה לכל הנשים כאן להתחבר, רק כדי להיוודע אליו.
משהו טכני בכל זאת (כה''ב) 313409
סליחה על הנוקדנות: hunter כותבים עם u.
משהו טכני בכל זאת (כה''ב) 313516
אתה צודק, כמובן, והשגיאה היא לא שלי אלא של עורכות האתר.
די לרדיפת הפרופסורים לספרות 315262
כיהודי מזרחי (ואולי אני קצת נחשל-נכשל גם בנושאים הנוגעים להבנת הנקרא) אבקש מהכותבת המכובדת להבהיר לי באיזה אופן בדיוק משתדל אני להטיל אשמה לכל דבר רע הקורה בביתי על רעייתי שתחיה. אבקש גם לדעת האם המחקר שעשתה הכותבת המכובדת בנושא עומד באמות המידה המחקריות הדרושות לשם הטלת כתם שכזה בציבור שלם ובי אישית.

זה זמן רב ביותר שלא שמעתי (ולו מטעמי PC) גם את הניגוד הישיר בין היותם של אנשים "מזרחיים" לבין השתייכות "לשכבה היותר נאורה בחברה הישראלית".

יותר מכל דבר אחר בתגובתה מצביעה הכותבת על צרות אופקיה וגזענותה לא רק כלפי תושבי אפריקה, אלא גם כלפי אחיה היושבים בישראל.

איני בא להכחיש כי קיימות תופעות של ניצול האשה גם בקרב אנשים המגדירים עצמם כיהודים מזרחים - אבל האם תופעות כאלו לא קיימות בקרב אלו המגדירים עצמם "אשכנזים".

האם העובדה כי פרופ' לספרות הכה את אשתו מאפשרת לי לכתוב במצפון נקי על משקל הכתוב לעיל כי: "אני רוצה גם לציין שבחברת הפרופסורים לספרות משתדלים גברים וגם נשים להטיל כל אשמה על האשה, אני עצמי הייתי עדה כמה פעמים לענין הזה. אצלם, תמיד האשה אשמה, והגבר אין להאשימו בכלום. כן, עדיין יש לנו, לשכבה היותר נאורה בחברה הישראלית, הרבה מה לעשות ולחנך שכבות נרחבות שבאו ממקומות נחשלים.

די לרדיפת הפרופסורים לספרות
די לרדיפת הפרופסורים לספרות 315263
המדובר היה בפרופסור לפילוסופיה.
וחוץ מזה אתה צודק בכל מלה.
די לרדיפת הפרופסורים לספרות 315340
אני רוצה לציין שכבר הסתייגתי מההערה של כותבת המכתב על ''יהודים מזרחיים'', ואסכים שבעניין ניצול נשים אין הבדל בין לאום, גזע ודת, מעמד חברתי או מוצא אתני כלשהו. החברה הישראלית בכללותה מקבלת כמובן מאליו את ניצול הנשים בשוק העבודה והמשכורות, ובפוליטיקה, כאילו זה מצב טבעי שאין להימנע ממנו, והגיע הזמן לחשוב על המצב כזה כדי להביא לתיקונו.
די לרדיפת הפרופסורים לספרות 315373
כן, טוב, לא התייחסתי לדברייך שלך אלא לאלה של הגב' אפרת.
ובעניין מצב הנשים כפי שציינת, נראה לי שחושבים עליו (בעיקר חושבות, כמובן) - אבל הפתרון פשוט טרם נמצא, ונראה שהדרך לשם ארוכה ומלאת מהמורות.:)
היא דווקא כן יודעת 313169
זה היה באירוניה
ZOO ארצנו 313496
כגן חיות היינו. לביבר נדמינו. דזשונגל של ממש.
עזאזל הוא שד 313008
המלים "גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל" נשמעו לי כאילו מדובר כאן על שני אלוהימים, יהוה, ועזאזל- שהוא אולי כוח אפל כלשהו. גיגול מהיר גילה לי שאכן יש פירוש כזה, שעזאזל הוא אל אחר, או שד מדברי-http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/acharey/abi.html

ואגב, אם קוראים בתשומת לב את הפרק (ויקרא ט"ז) רואים שהשעיר לעזאזל דווקא בר מזל יחסית לשעיר שמוקרב לה'. כי את השעיר לה' שוחטים בו במקום, ואילו את השעיר לעזאזל משלחים בעצם לחופשי. [למדבר אומנם, אבל עזים די טובות בהשרדות, ושעיר חכם יכול להתעלם מהיחס המעליב של העם הנוירוטי ההוא, ולשרוד במדבר בכיף.]
עזאזל הוא שד 313305
לא ממש מדובר בגורל טוב כי השעיר שהולך למדבר מגיע עד קיצו של צוק ומשם מושלך למטה עד שכל אבריו מתפרקים (כמו שמתארת את זה הגמרא).
מעניין אגב שזה לא עלה עדיין אבל בעצם השעיר שהולך לעזאזל ביום כיפור (וזה מקור המנהג ביהדות) נחשב לקורבן לשטן - כך לפחות טוען אבן עזרא במקום.
עזאזל הוא שד 313536
זה בהחלט עלה במאמר, בהתייחסותי לאתר שלהלן:
על הכוכב המחומש ההפוך ששני קצותיו העליונים מסמלים את קרני העז/תיש של השטן.
עזאזל הוא שד 313605
כאמור, כך היה בימי בית שני, ועל כך מתבססים גם הפרשנים המאוחרים. פחות ברור מה היה בדיוק אופי הטקס בימי בית ראשון. קבצי החוקים של ספר ''ויקרא'' משקפים בערך ככל הנראה את חוקי בית המקדש של סוף בית ראשון.
עזאזל הוא שד 314268
לדעתי, הפולחנים שהתבצעו בתקופת בית ראשון בתחילתה, אם באמת נבנה במאה העשירית בערך, היו בעיקרם וברובם פולחנים פגאניים עם עבודת עשתורת ובעל, ורעיון השעיר לעזאזל (המופיע לפי פרייזר כפגאני גמור) היה בוודאי חלק מאותם פולחנים.
עזאזל הוא שד 384769
אל תשכח שגם את דרדורו של השעיר לתהום ניתן לייצג כעבודה לאל הרע. וכראיה: "בראשית ברא אלוהים.... והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני ת-ה-ו-ם..."
ובמקביל:"...ורוח אלוהים מרחפת על פני המים..."

אכן ישות רעה המקבילה לאל הטוב. המקרא לא חיכה עד ספר איוב כדי להזכיר את מר שטן. הוא מוזכר בעקיפין כבר בבריאת העולם ובפרשת השעיר לעזאזל..

השאלה המתבקשת היא האם משה אכן האמין בקיום אל רע?
עזאזל הוא שד 384954
כפי שאני רואה את הבעיה בכל הדיונים האלה היא שהם הולכים קדימה, לזמנים מאוחרים יותר מהכתוב, ולפרשנויות מאוחרות יותר, בעוד שאני הולכת אחורה, לזמנים קדומים יותר ולהתבססות הכתוב על מנהגים קדומים שאינם נזכרים בתורה, אבל ידועים ממחקרים חיצוניים. הדת הקלאסית המחלקת את היישות האלוהית לטוב ורע היא הפרסית, שהתבססה על חלוקה בין הורמיז, יסוד האור והטוב, ואחרימון, יסוד החושך והרע. אין לי כמעט ספק שההקבלה אלוהים/עזאזל, או שטן, מתבססת על השיטה הפרסית הזאת, שתקופתה מקבילה בערך לזו של התקופה המאוחרת של בית ראשון. בכל אופן, המנהג הוא פגאני בבסיסו, והרעיון שהבהמה המושלכת לתהום לוקחת על עצמה את החטאים והעונשים של כל העם נזכר בספרו של פרייזר "ענף הזהב" כרעיון קדום מאוד, ובמקור אין לו שום קשר ליהדות.
כיוון נוסף ביהדות 319860
כל מושג הקרבנות ביהדות הוא בעייתי.
הכפרה מצד אחד היא עניין אישי, התנהגותי, אם אתה רוצה לזכות בכפרה עליך להיטיב את מעשיך ולהביע חרטה על העבר וגם קבלה לעתיד של התנהגות נקיה מאותו החטא.
כאן מצויה התמצית של מושג החזרה בתשובה.
אמנם ישנם כמה סייגים נוספים- אם פגעת באדם אתה צריך לקבל את מחילתו, אם גנבת אתה צריך להשיב. והקשה מכולם- עליך להיות שוב באותה הסיטואציה (פיזית ונפשית) ולא לפול באותה העבירה.

מה המקום של הקרבן בכלל, ושל השעיר בפרט (לשעיר המדובר ישנו "אח" שעולה למזבח 'גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל')?
כאן רבה המבוכה, כיצד יכולה חיה להוסיף לתהליך הנפשי שעובר המכפר?
הבעיה גדלה עוד יותר אם נוסיף את הניגודיות שבין היהדות לנצרות, שכן לראשונה הרי יש איסור הגשמה מפורש של האל 'אין לו דמות הגוף ואין לו גוף', ואם כן, מה תועיל לו חתיכת בשר?

כאן אנו מוצאים שתי גישות עיקריות בפרשנות חז"ל-
הראשונה של הרמב"ם, שאומר שכל עניין הקרבנות הוא אך ורק עניין מתודי שנועד לעזור לבני ישראל להתגבר על הפיתוי הפאגני. אילמלי היה כל העולם האלילי עולם של קרבנות, הרי שלא היה צורך בקרבן יהודי! מכאן גם השלכה לתפיסתו את חידוש הקרבנות- בעולם לא פאגני אין מקום לקרבנות.

הגישה השניה היא גישתו של הרמב"ן, שסובר שאי אפשר להסתפק במתודיקה כאשר מדובר במצוות האל (ואכן כל מי שיתבונן בפסוקי התורה יראה שמוקדש בהם מקום נרחב לתורת הקרבנות), ועל כן הוא סובר שיש כאן עניין מיתי עקרוני בכך שאתה מבין שהפגם של החטא היה צריך לגרום לך את המוות, אמנם בזכות התשובה אתה יכול לתקן, אך החטא הוא מציאות אובייקטיבית של חסרון שצריכה לגבות את המחיר שלה. את המחיר הזה אתה משלם באמצעות העלאת הקרבן (שהוא ממונך) לאלוהים. אתה חווה את החסרון, את ההעדר, שנגרם כתוצאה מהחטא שלך באמצעות ממונך שמועלה על המוקד.
אחת המשמעויות של תפיסה זו היא כמובן במה שאי אפשר להקריב קרבן בלא התשובה הנפשית, שכן אין לך זכות להמיר את חובך בממון אם לא תיקנת את מעשיך.
וכמובן גם שגם בעתיד בבניין בית המקדש על פי תפיסת הרמב"ן תחודש עבודת הקרבנות.
'' שעיר לעזאזל '' 343691
שעיר לעזאזל

בעקבות בקשת הסליחה של האפיפיור יוחנן פאולוס בשנת 2000 נערכה במרכז דיוניסיה – בוילה פיקולומיני שברומא ועידה שדנה בנושא הסליחה, בה לקחו חלק אנשי דת פוליטיקה ותרבות משלושת הדתות המונותאיסטיות מארה"ב , אירופה והמזרח התיכון.
מכיוון שלקחנו חלק באירוע זה נתבקשנו ע"י המארגנים להציע פרויקט בנושא.
בשל היותנו אמנים יהודיים חפשנו במקורות ובחרנו לעסוק בפולחן הכפרה העתיק " שעיר לעזאזל" המתואר בספר ויקרא פרק ט'ז.
בזמן שהותנו ברומא בין ראש השנה ליום הכיפורים בעשרת ימי התשובה, בנינו מיצב מחומרים שנימצאו ברחוב, הפסל דמוי שעיר מכוסה בדפי היסטוריה בשפות שונות המתארים פשעי אנושות לאורך ההיסטוריה וממוסמר כדרך הוודו.
פסל זה מוצב בווילה פיקולומיני ברומא.
בדיסלדורף ניבנה מיצב "שעיר לעזאזל " נוסף שהוצג לראשונה במפגש ראשוני שקיימה הקהילה היהודית עם הכנסייה הקתולית בעיר קרפלד בגרמניה, משם הועבר השעיר למיסת חג המולד בכנסיה קתולית נוספת בקרפלד לדיון בנושא הווידוי והחרטה ומשם לכנסיה פרוטסטנטית בקארסט בגרמניה.
דרך ובאמצעות מיצב השעיר לעזאזל מעלים ראשי הקהילות הנוצריות לדיון את נושא ההקרבה , כפרה וטיהור בקהילה.
בסוף שנה זו 2004 יועבר השעיר לתצוגה ודיונים במרכז נוצרי יהודי בדיסלדורף.
בקיץ זה יצרנו מיצב " שעיר לעזאזל " בישראל שהוצג בתערוכה בבית אהרון שלוש בנוה צדק ת"א
לקראת יום כיפור הוצג השעיר בתערוכה " כפרה " במרכז לאמנות ומסחר קסטרא בחיפה.
בחדשים נובמבר, דצמבר 2005 תוצג תערוכה בשם " אמן" בדיסלדורף-גרמניה כשהשעיר לעזאזל הוא הנושא המרכזי בתערוכה בה ידונו על קרוב היחסים בין הקהילה הנוצרית לקהילה היהודית.
המיצב "שעיר לעזאזל "יוצג במספר כנסיות קתוליות,פרוטסטנתיות ובקילה היהודית בדיסלדורף-גרמניה.

נחמה לבנדל - נדב בלוך
'' שעיר לעזאזל '' 343724
עבודה מרשימה ביותר - הרעיון והביצוע גם יחד.
'' שעיר לעזאזל '' 359526
נו באמת....

א) אישית מיצגים עושים לי עווית קלה בצוואר וגורמים לחפש מהר יותר את המקום הקרוב עם הקפה הטוב. מיצג על שעירות לעזזאל יישאר פלצני כל עוד ליוצרים אין ממש מושג על מה הם מדברים ופחות מכך לצופים.

ב) לגבי העבודה. יש הרבה ניתוח, הרבה מידע ומהרבה עובדות...רק מה שחסר היא ההבנה המקשרת בינהם.

השאלה המהותית ביותר בסיסית ופשוטה

- מדוע טקס העברת "משהו שלילי" לגורם אחר בצורה זו או אחרת היה נפוץ בין כל התרבויות שאנחנו מכירים ?
הייתי בעזעאל כפי שמתוארת בערפול בתנ"ך, גבעה מדברית שיש עוד אלפים כמוה, אך ממוקמת בירידה מההר אל המדבר.

מהמקום שבו חיו אנשים למקום שהיווה איום ורתיעה מהלא ידוע - מהשדים והרוחות ושאר ייצורים הלתי נראים שהאנשים באותה תקופה האמינו בהם.
אבל מדוע האנשים יצרו את המנהג הזה ?
לכולם היו עיזים ?
לכולם היה ברור שזה לא עוזר והחליטו להמשיך כי "ככה עושים" ?!

ועכשיו, לפני שניפול לתוך הטיעון המדעי והביקרותי "שהתרבות האנושית היתה צריכה למצוא פיתרון כמו שאלת הקיום ..."

למרות שהמחקר נותן סקירה יפה לגבי מה שידוע לנו, עדיין אי אפשר לטעון שאנחנו יודעים משהו לגבי עניין שבו אין לנו צל של מושג לגבי כמות הממצאים שלא העלינו בחכותינו.
(ראה נאום ראמספלד)

אפשר מבחינתי לשים במאמר סימן שאלה ענק במקום סימן הקריאה שאומר :

אין לנו מושג מדוע עשו את זה אבל הדברים הבאים מעניינים ...אולי אתם ילדים תמצאו את יעזי ?
'' שעיר לעזאזל '' 364230
העברת אשמה על האחר הייתה קיימת עם בטכסים או בלעדיהם ותמשיך להתקיים
ולהיות פתרון בחברה האנושית.
גם חוואווה משתמש בטכניקת האשמה וממשיך ללגום את הקפה כדי להקל על העווית בצוואר.
המייצבים אמורים לעורר את המחשבה ואת הדיון ובזה עינינם
ותודה לך חוואווה על ההשתתפות ולקיחת חלק בטכס החברתי, בהעברת אשמה בסגנון המיוחד שלך.
אני מסכים איתך לגבי סימן השאלה ?

מקורות ממסכת 'יומא' 709101
ובנוסף -
'תנא דבי ר' ישמעאל - עזאזל שמכפר על מעשה עוזא ועזאל [תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף סז, עמוד ב].
ומסביר רש"י [פרשן התלמוד] כי הם 'מלאכי חבלה שירדו לארץ בימי נעמה אחות תובל קין, ועליהם נאמר "וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם [כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ]" כלומר על העריות מכפר'

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים