(אחרי ימים אחדים) | 1610 | ||||||||||
|
(אחרי ימים אחדים) | 1610 | ||||||||||
|
פרסומים אחרונים במדור "יצירות אמנות"
|
הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
||||
|
||||
אני ודאי קובע כאן תקדים בכך שאני עצמי מגיב ראשון, ואני מקוה שאינני עובר בכך על איזה חוק או תקנה. המעוניינים לקרוא את דעתי שלי על השיר מוזמנים לבקר ב http://www.okapi.co.il/september2003/readers-m/reade... ייתכן שאי-מי ימצא גם עניין בדעותי על נחתומים ועיסותיהם באופן כללי, כאן: http://www.okapi.co.il/september2003/readers-m/reade... |
|
||||
|
||||
לא ממש... |
|
||||
|
||||
אם אתה כבר כאן, חסרה לי כקורא היכרות אינטימית יותר עם הביוגרפיה של המשורר. האם תוכל להוסיף מידע מעבר ל"יועץ בתחום המחשוב"? |
|
||||
|
||||
ביוגרפיה במובן של "גר בפתח-תקווה עם אשה ושני ילדים" לא נראית לי רלוונטית לשיר. ביוגרפיה במובן של "פרסם שירים במוסף הארץ וזכה בפרס ישראל" לא אוכל לתת כי אין כזאת (בינתיים ;-)). מה שנשאר הוא ביוגרפיה שמתייחסת לקשר בין חייו הפרטיים של המשורר לבין השיר, ועל זה אני מוכן להגיד רק שיש קשר בין _אספקטים מסויימים_ באישיות שלי ו_תקופות מסויימות_ בחיי לבין השיר. |
|
||||
|
||||
כתבת בניתוח: "דיכאון והפרעות נפשיות אחרות מובילים, הרבה פעמים, לביטול הערך העצמי, הרגשה של זיהום הסביבה, המחשבה שאין האדם ראוי להימצא במחיצת אנשים אחרים..." בסיפור שכתבה טלי וישנה הגיבורה מתמודדת עם גידול של ילד מפגר ובתוך מערכת משפחתית ותעסוקתית לא תומכות. הנה פסקה לדוגמה: "אני מגיעה באיחור. האולם כבר חשוך. אני מפלסת דרך לשורה האחורית. יש שם כיסא פנוי. אני מרגישה מיוזעת מאוד. אני דורכת על רגליים. זה גורם לי אי נעימות. הבטן שלי משמיעה קולות. גם זה גורם לי אי נעימות. האישה לידי זעה באי נוחות. זה מביך אותי. אולי רק נדמה לי שהיא זעה באי נוחות, אבל מכל מקום אני מרגישה נבוכה" תחושת אי הנוחות הזו מלווה את המספרת לכל אורך הסיפור. היא מרגישה תמיד מגושמת, מיוזעת, מסריחה, מרעישה, מפריעה. אולי זה ביטוי של דיכאון (בדיוק כמו בשיר) ולא תמונת מצב מדוייקת של הגיבורה שם. (זאת אומרת, לו מישהו אחר היה מספר את הסיפור, הגיבורה לא היתה מצטיירת באור כל כך שלילי, כפי שהיא מציגה את עצמה). |
|
||||
|
||||
ומה דעתך על המאמרים האחרים שנכתבו על השיר: המאמר של יעקב ליפשיץ והמאמר של נעמי מילר? |
|
||||
|
||||
העירו כאן, בצדק מסויים, שכמות הכובעים שאני חובש יכולה לזכות אותי בתואר "הכובען המשוגע", כך שאינני מתכוון להוסיף לכל אלה גם את הכובע של מבקר המבקרים, ולכן אענה לך בקיצור: מצאתי את שני המאמרים מעניינים מאד, והוחמאתי מהם באופן מביך למדי. הנקודה המעניינת בעיני היא ששניהם עמדו יפה על רוח השיר כפי שקיויתי שתעבור לקוראיו, ובה בעת לא התייחסו לסיבת המוות שנראתה לי ברורה וחשובה. כפי שכבר כתבתי למר וגנר, אני רואה בכך כשל שלי כמשורר, ואם הייתי כותב את השיר הזה היום הייתי ודאי משנה אותו בהתאם. |
|
||||
|
||||
לא סתם תקדים אלא ביצת תקדימים רוסית. אתה המשורר, הקורא, המבקר התאורטיקן, מעורר הויכוח והמתווכח. עלה והצלח... |
|
||||
|
||||
את השיר עצמו - לבדו - חיבבתי למדי. השכנים תוארו בעדינות צנועה, והבית השני המתאר אותם הוא היפה בשיר, קצת "חנוך לויני", אבל בחמלה. הבית השלישי והחיוך קצת מחליש את התמונה, אולי כי הוא צפוי, אולי כי את המת ההולך אל המוות בחיוך אנו כבר מכירים. דווקא המתח עם הדמות הנשית היה מרתק, ואולי היה מקום להרחיב אותו בשיר. זה מה שחשבתי כשקראתי את השיר בפעם הראשונה. ואז קראתי את פרשנות המשורר לשירו. ראשית, אני חייב לציין שהפרשנות לא תרמה לי דבר להבנת השיר, שכן רוב הכוונות המתוארות שם במפורש היו מובנות לי - בבירור או במרומז - מקריאת השיר עצמו. במקומות שבהם לא שמתי לב ל"הקשר" מקראי ("ימים אחדים") הרי שגם המשורר עצמו טוען שההקשר היה מינימלי ולא בהכרח חשוב, ואם יורשה לי להוסיף, מפוקפק למדי. אבל מה שהפריע לי יותר מכל היא הנימה של הטקסט שכתב המשורר על שירו, כאילו הוא כותב על שיר של מישהו אחר, וכאילו בפליאה על ההבנה שהוא מבין את השיר. למשל, "העמדה הלא איכפתית הזו היא עמדה אופיינית" - מנייך לנו? על "עמדה אופיינית" ניתן להצביע מתוך מכלול יצירתו של משורר, או לפחות כמה שירים, לא אחד. הכתיבה הזאת על השיר כאילו נכתב בידי אחר, מבלי להסגיר את היות המשורר והמבקר אחד, מסריחה קצת (אם יותר לי להשתמש במילה) דווקא מחוסר כנות, דווקא מניסיון של המשורר להאדיר את יצירתו ולהסביר לנו כמה טוב השיר שלו. ראו למשל "האירוניה ומשחק המלים הקטן, בצירוף הפניה לדמות נשית עלומה, מוסיפים עוד כמה קווים לתמונה שהולכת ומתבהרת, כמעט בלי מלים." או "ואז, כשאני כבר מחבב את המנוח וכמעט תוהה על עצם היות האיש החביב הזה כה אומלל ובודד בחייו, הוא מחזיר אותי באחת לעמדת הפתיחה, ופותר אגב כך את התמיהה." בבחינת "כמה יפה כותב המשורר הזה, ותראו איזה יפה הוא יודע לשזור את המסר בדבריו". צר לי, אם זאת כוונתך בנוגע להעברת המסר, אני עם אשר שכטר. יתר על כן, מאמר הביקורת הקצר הזה של המחבר על שירו גם אינו מקיים את מה שהוא טען במאמר השני, על נחתומים ועיסות בכלל. שם, אומר המחבר שבדרי ההסבר לשיר "הוא יכול להראות לי משמעויות שנסתרו ממני (בגלל קוצר ידי, בסדר, זה לא הוא אשם, אבל מה איכפת לו לעזור לי קצת?), הוא יכול להראות לי איפה טעיתי בהבנה, הוא יכול להפנות אותי למקורות השראה, להצביע בפני על ציטוטים שהשתמש בהם ושמקבלים משמעות שונה או נוספת, להסביר לי למה בחר להשתמש דווקא במילה מסוימת, או בביטוי מסוים, איך זה שירת את המטרה שלו, אילו ויתורים ופשרות ניכפו עליו במהלך היצירה, מליון דברים." בקריאה זו יש משהו שנראה מעניין, מעין הצצה אל "חדר העבודה" של המשורר, שבה הוא מספר לנו על התלבטויות, משמעויות, בחירת מלים וכד'. למעשה זה בערך מה שעושים בסדנאות כתיבה, או עם עורך ספרותי. אבל זה לא מה שעשה מר פורת במאמר הקטן שכתב כליווי לשיר. במאמרו, מר פורת לוקח עמדה של מבקר, שאינו יודע מה שהמשורר יודע, וממנה מפענח את השיר. במקום להביא לנו התלבטויות, שיקולים בבחירת מלים, או דיון בגוף ראשון בהקשר של השיר (מישהו מת בבניין שלך? הרהרת מהב יקרה אם תמות מתישהו?), הוא נוקט בגוף השלישי הנייטרלי וכותב ביקורת שניתן היה לכתוב אותה מבלי להיות המשורר עצמו. בשביל מה אני צריך את זה? במלים אחרות: יכול להיות נחמד לשמוע מהנחתום על ההתלבטויות שלו בהכנת העוגה, על הקצף המיוחד בו השתמש ואיך בחר בו. אבל ביקורת אוכל על העוגה, בסגנון "הקרם המריר משתקף במרנג החמצמץ באופן המזכיר קמעא את מסורת הבישול הפריזאית" זה לא זה. זו בדיוק אותה עדות של הנחתום על עיסתו שהיא בבחינת פסול. |
|
||||
|
||||
ראשית, אני שמח שחיבבת את השיר. אם הפרשנות לא תרמה לך דבר, אין ספק שלפחות עבורך היא היתה מיותרת. אינני יודע אם זה נכון לכל הקוראים, או אפילו לרובם, ייתכן שהשיר פשוט מדי ואינו הבחירה האידיאלית להדגים את מה שביקשתי, למרות שאם לשפוט לפי מאמרי ההערכה של מר ליפשיץ וגב' מילר וכן לפי כמה שיחות פרטיות שלי, לפחות אלמנט ההתאבדות המרומזת חמק מעיני רבים. אני רואה בכך, כמובן, חולשה של השיר. כתיבת דברי ההסבר בגוף שלישי אכן בעייתית במידת מה, והתלבטתי בשאלה הזאת בעצמי, אבל לפני שאעסוק בה אני רוצה להעיר שהמאמר והשיר פורסמו תחת שמי, כך שאינני מסכים עם המשפט "מבלי להסגיר את היות המשורר והמבקר אחד" ובעקבות כך גם דוחה את ה"סרחון" הקטן שהדבקת לי בהקשר זה. לעניין: אכן, המבקר והמשורר הם אותה יישות ביולוגית ונושאים אותה ת.ז., אבל במסגרת התרגיל הקטן שלנו הם, בעת ובעונה אחת, גם שני אנשים שונים כיוון שהם ממלאים שתי פונקציות שונות. היחס ביניהם הוא שהמבקר יודע הכל על מחבר השיר (בדומה ליחס בין שוקי המחבר לשוקי נשוא השיר) ובכך יש לו, לדעתי, יתרון על מבקרים אחרים. השווה זאת למה שקורה כרגע: אני כותב על שלוש דמויות (מבקר, מחבר, דובר) שונות ומתייחס לכולן בגוף שלישי למרות שכולן אינן אלא עבדך הנאמן – ואם יימשך הדיאלוג בינינו ייתכן שבעתיד אתייחס גם לכותב תגובה זאת, וגם הוא (אני) יהיה יישות נפרדת מבחינה מסויימת. מאחר והשיר עצמו נכתב בגוף ראשון החלטתי שמוטב להפריד בין המסביר לבין והמחבר באופן ברור במאמר ההסבר, למרות שדיבור על עצמי בגוף שלישי אכן צורם במידת מה אלא אם כן אתה כדורגלן. החלק שהפתיע אותי ביותר בתגובתך הוא ההרגשה שלך שבדברי ההסבר ניסיתי ל"האדיר" את השיר. הרושם הזה הוא, ללא ספק, פספוס גדול שלי באופן שבו כתבתי את המאמר. חשבתי שאני _מסביר_, לא התכוונתי לשבח, וכל ה"יפה" שאתה מייחס לי בתגובתך אינו בא ממני (לפחות לא במודע). נכון שהרשיתי לעצמי להתייחס בחיבה אל שוקי מהשיר, ואם תרצה הרי גם כאן מתבטאת השניוּת ביחסי הזהות-הפרדה בינו לביני שכן בגוף השיר הוא (אני) מתייחס אל עצמו בהרבה פחות חיבה, אבל זאת חיבה שמופנית אליו, לא אל השיר. מה שרציתי לעשות הוא, בפשטות, להגיד לקוראים: הנה, זה מה שניסיתי לעשות בשיר, ואתם מוזמנים להחליט אם הצלחתי או לא. אם מה שעולה הוא "תראו איזה שיר יפה כתבתי" הרי שנכשלתי: זאת בפירוש _לא_ כוונתי בנוגע להעברת המסר. אני מודה: לאחר שקראתי את ההודעה שלך חזרתי למאמר שלי, ומצאתי שאכן עולה ממנו ניחוח קל של שביעות רצון עצמית שלא שמתי לב אליו עד כה (אולי בגלל שפע הריחות החזקים יותר שהסתובבו שם ;-)). חושבני שאני יודע לזהות את מקור הריח הזה, אבל אינני מאמין שהוא מעניין במיוחד את הציבור, ואני מקבל את הערתך שהסגנון אינו אופטימלי. מכל מקום, ה"עמדה [ה]אופיינית" כוונה לשיר הזה בלבד, וגם כאן אני מסכים שהניסוח שלי לא היה ברור. לגבי ההחלק האחרון של תגובתך: כתבתי שהמשורר, תחת כובע המבקר, _יכול_ לעשות כך ואחרת, להוסיף ולהאיר ולבאר ולהסביר, אבל לא התכוונתי שהוא _צריך_ לעשות את כל הדברים האלה בכל התייחסות שלו אל יצירתו. ההבדל בין הניתוח שלו לבין זה של אחרים הוא בכך שהוא יודע בוודאות את מה שאחרים רק משערים. בשביל מה אתה צריך את זה? אני לא בטוח, כנראה _אתה_ לא, בייחוד מאחר ואמרת שההסבר לא חידש לך דבר. לאחרים, אולי מלאתי לפחות את החלק "הוא יכול להראות לי משמעויות שנסתרו ממני... הוא יכול להראות לי איפה טעיתי בהבנה...". אי אפשר להכיל את הכל במאמר אחד שגם כך יצא ארוך מהרצוי בעיני. לסיום, מה רע ב "הקרם המריר משתקף במרנג החמצמץ באופן המזכיר קמעא את מסורת הבישול הפריזאית"? יכול מישהו לענות שהמרנג הרבה יותר מדי חמוץ והמסורת הפריזאית דורשת עידון רב יותר, ומישהו אחר יכול לתמוה על כך שבעיני הקרם מריר בעוד עבורו הוא מתקתק עד בחילה, ושלישי לטעון, כמוך, שאת כל זה הוא הרגיש לבד כשטעם ולא הוספתי לו דבר. לגביו אני יכול רק להתנצל על גזילת זמנו. |
|
||||
|
||||
השיר שלך "אחרי ימים אחדים" מצא חן בעיני. אולי יהיה זה השיר העברי הראשון שהתרגשתי ממנו כל כך. זה לא בגלל נחיתוּתה של השירה העברית )חס וחלילה( אלא בגלל משהו פשוט יותר. דובר שפה כלשהי אינו יכול לעכל את המוסיקה של שפה אחרת, אינו יכול לקלוט את כל האסוציאות הנדרשות. קל וחומר אם היה בראשית דרכו להכיר את השפה ההיא. שירך יצא מכלל זה. הוא קירבני במידה מה אל שירת אלתרמן, ובעיקר "שמחת עניים". הנמענת הבלתי מזוהה, תחושת האומללות, הבדידות, ובעיקר תחושת המוות הכבד, השוחף, אם כי ההתייחסות אליו היתה משונה בשני המקרים. כאשר בחרת ללעוג למוות, להציגו במסגרת אירונית, בחר עמיתך , בן תנועת העבודה, להתיחס אליו ברצינות ולדבר בתוך זה לא עליו אלא על העוני וההשפלה. גם התקדים שעשית, להיות המשורר והמבקר בעת ובעונה אחת, שעשעני מאד, אני חושב שאתה מושפע מהדיקונסקרטוראליזם ומהמשחקים שנהג דרידה להציגם בפני קוראיו. גם לפני קריאת מאמרך המפרש את שירך מילא השיר אותי תחושות נעימות מדי. אלה תחושות שמביע אותן החיוך החיוור של מתאבדך בעודו מתחת לסדין. זה קשור לגונים. אין גונים מפורשים )אדום למשל או כחול( ואין לבן אילם שאינו יכול לדבר . יש רק גונים כהים, שאינך יכול להבחין במבט ראשון. |
|
||||
|
||||
הלינקים לא נפתחים. |
|
||||
|
||||
המגזין אוקפי נסגר לפני כמה שנים. okapi.co.il הוא כיום אתר של חברת יעוץ כלשהי. נסה את מכונת הזמן של http://archive.org . |
|
||||
|
||||
הבית השני (שיחת השכנים) מאוד הזכיר לי את "A Most Peculiar Man" של פול סיימון. |
|
||||
|
||||
לי השיר מזכיר את מותו של שמוליק צ'יזיק, התמלילן הנהדר של אריאל זילבר. השיר הזה לא נגע לי באף נים, לצערי. הייתי מורידה ממנו את הבית האחרון, שקצת "מותח" את האמירה יותר מדי. אבל יש בו שיחה פנימית שנותרת סתומה ולא מרתקת עבור הקורא. "(אילו ידעו כמה שקט)" - ולמה שאנחנו נדע? זה כנראה אומר שהדובר באמת היה מאוד שקט. ומה זה אומר על עצמו, שהוא מעיד שהוא שקט יותר מאשר אנשים ידעו? אם זו אמירה אירונית, היא נותרת לא מוסברת, כיוון שאין לי שום כלים להסיק משאר הכתוב עד כמה הכותב היה שקט באמת, ועד כמה השקט הזה היה מכוון או כפוי, נעים או קשה, וכולי. או אולי (עולה לי עכשיו) השקט מתייחס למוות, ואז הדובר אומר שהיה בבחינת מת עוד בחייו. למה? עד כמה זה קשור לשכנים, לבת הזוג המוזכרת? שאלות מעניינות על פניהן, גם הנושא שעולה מהנקודה האחרונה - אדם חי-מת, שרק ממתין למותו - יכול היה לגעת באמת. אבל אבל התשובות לשאלות ולתהיות לא נמצאות בשיר. זה כמו לקרוא דף מקרי ביומן של מישהו שלא מכירים, ולא להבין חצי ממראי המקום. |
|
||||
|
||||
גם אני איני יכול אלא להצטער על כך שלא נגעתי לך באף נים. שאלה: האם קראת את את מאמרי ההסבר/פרשנות לשיר ב"אוקפי", ואם כן, האם הם שינו משהו בהתייחסות שלך? |
|
||||
|
||||
לא, לא קראתי. לו הייתי קוראת אותם ייתכן שהייתי מבינה את השיר לעומק, או לפחות לוגית. אבל מבחינה רגשית הוא לא נגע בי. |
|
||||
|
||||
ולי השיר מזכיר את דוד אבידן (כלומר, מותו). |
|
||||
|
||||
איך בדיוק זה מזכיר לך את דוד אבידן??? |
|
||||
|
||||
צורת המוות. בשקט, לבד. |
|
||||
|
||||
לא הכרתי את השיר הזה, ואכן יש דמיון מסויים, כמעט עד רמה שגורמת לי חוסר נוחות. |
|
||||
|
||||
מעניין מאוד. בעצמי חשבתי לכתוב כזה שיר והתחרטתי. תודה. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
מצטרפת למחמאה. |
|
||||
|
||||
גם אני (תחת הכובע של קורא רגיל הפעם ;-)) |
|
||||
|
||||
בזמן האחרון אני מוצא הרבה הדים לשירים שכבר נכתבו בעבר. וההד הזה היה קלוש. |
|
||||
|
||||
אני מצרף את הלינק כאן משום שלא מצאתי דיון מתאים יותר. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
שיר חריף מאד. ולא בגלל הסרחון שהמשורר מדבר עליו. מבטא רצון להיות חשוב לזולת, שאיננו מוגשם בבדידות ובניכור שבה אנשים חיים. בן אדם מצפה שלפחות לאחר מותו יזדעזעו, יקרה משהו, יפלו השמים. יש סיפורים על אנשים שביימו את מותם, רק כדי לשמוע עד כמה הם היו חשובים למישהו. השיר הזה אומר: לא כדאי. בתור רושם רשימות בפנקסו, שהתפרנס כמה שנים מקלדנות מהירה במיוחד, תיארתי לעצמי בעיקר בעידן הפיגועים האחרון, את אלה שיגידו: כמה הוא היה מקליד מהר. |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |