 |
השיר שלך "אחרי ימים אחדים" מצא חן בעיני. אולי יהיה זה השיר העברי הראשון שהתרגשתי ממנו כל כך. זה לא בגלל נחיתוּתה של השירה העברית )חס וחלילה( אלא בגלל משהו פשוט יותר. דובר שפה כלשהי אינו יכול לעכל את המוסיקה של שפה אחרת, אינו יכול לקלוט את כל האסוציאות הנדרשות. קל וחומר אם היה בראשית דרכו להכיר את השפה ההיא. שירך יצא מכלל זה. הוא קירבני במידה מה אל שירת אלתרמן, ובעיקר "שמחת עניים". הנמענת הבלתי מזוהה, תחושת האומללות, הבדידות, ובעיקר תחושת המוות הכבד, השוחף, אם כי ההתייחסות אליו היתה משונה בשני המקרים. כאשר בחרת ללעוג למוות, להציגו במסגרת אירונית, בחר עמיתך , בן תנועת העבודה, להתיחס אליו ברצינות ולדבר בתוך זה לא עליו אלא על העוני וההשפלה. גם התקדים שעשית, להיות המשורר והמבקר בעת ובעונה אחת, שעשעני מאד, אני חושב שאתה מושפע מהדיקונסקרטוראליזם ומהמשחקים שנהג דרידה להציגם בפני קוראיו. גם לפני קריאת מאמרך המפרש את שירך מילא השיר אותי תחושות נעימות מדי. אלה תחושות שמביע אותן החיוך החיוור של מתאבדך בעודו מתחת לסדין. זה קשור לגונים. אין גונים מפורשים )אדום למשל או כחול( ואין לבן אילם שאינו יכול לדבר . יש רק גונים כהים, שאינך יכול להבחין במבט ראשון.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש