 |
איך לדרג את השירים שעשו לכם את (סוף) האלף (חלק ב') | 108 |  |
||||||||
 |
|
 |
|||||||||
 |
 |
פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
כששאלו את קורט קוביין איזה שיר שכתב הוא הכי פחות אוהב הוא ציין את השיר הנ''ל, השיר בעצם יוצא נגד כל ההמנוני רוק של הנוער, ושים לב מה קרה, השיר הפך להמנון של המוני נערים ברחבי העולם. אותי זה מצחיק. |
|
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
קורט קוביין בחיים לא אמר שזה השיר שהוא הכי פחות אוהב | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן צחי, הצדק עמך. בטעות בזויה החלפתי את הדיאז במאזור (עם כי גם המאזור הוא במקומו) המשפט הנכון צריך להיות אם כן 'מפה מאזור לסול דיאז מאז'ור וחוזר חלילה. עם הגיטריסטים המאוכזבים הסליחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאחר שהשכלתי לקרוא את כל המאמר על "איך לדרג..." אני חייב למחבר שני דברים: 1. תודה. המידע בחלקו הראשון היה מעניין, ואף למדתי מספר דברים ממנו. אני משער שאני קראתי לקריטריונים הללו בשמות שונים כאשר אני דירגתי. 2. דבר תוכחה - על שום שהמחבר כופה את טעמו האישי על הקוראים במסווה של ניתוח על פי 4 קרטריונים. כביכול ללא משוא פנים. אז ככה - לדעתי ואני מדגיש ל ד ע ת י רוב השומעים/גולשים מדרגים על פי טעם אישי וטוב שכך. לגופו של עניין - המצעד לצערנו לא נותן נקודות על לחן או טקסט ואפילו הרמוניה ופשטות. אתה יודע מה? אפילו לא על מסרים וסימליות. כשאדם ממוצע מדרג שיר, הוא מדרג אותו כך שהמרכיב הסובייקטיבי הוא הקובע. התוצאה היא שאנשים שונים מדרגים שירים שונים - כך יוצא שהשיר ה'אהוב' ביותר הוא השיר שבו בחרו יותר אנשים. בכך מתבטא הטעם האישי של כל אחד מאיתנו. אם אני חושב ש"CROWDED HOUSE" הפליאו לעשות עם השיר שהזכרת בגלל שהוא פשוט שיר טוב, אדרג אותו, ולחליפין אם אמצא ש ד"ר אלבן החטיא את הטעם האישי שלי לא אדרג את השיר שלו. זהו לא מצעד שבועי ולא שנתי - לא כל לחן שעלה על שפתיי יזכה להיכנס אל רשימת השירים שלי. יש לי הרבה מה להוסיף אבל ... זה עניין לשיחה יותר מאשר להתכתבות. ניב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכתב הזה הוא כתב סובייקטיבי שמבין יותר ממך במוסיקה לדעתי טעם אישי במוסיקה הוא חסר כל משמעות במוסיקה יש עובדות ומוסכמות ואנשים שיותר מבינים ממני וממך קובעים את הדברים האלה כמו הכתב הזה שכתב את המאמר הזה הוא דיבר על מוסיקה בצורה אובייקטיבית זה שהוא הכניס את הטעם האישי שלו זה חסר משמעות בשביל הקוראים כמו שהוא כתב בעצמו בשיר השני שהוא ציין על הבלדת רוק הזאת,הוא אמר שבקרטריון הראשון היא מקבלת פלוס והוא לא סתם אומר את זה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני תוהה למה אתה טוען בכזה להט בנושא בתם זמנו ובטל קורבנו (או קוביינו, לצורך העניין) כבר כמעט שנה, אבל ניחא. את מי, לעזאזל, מעניינים כל אותם "מבינים"? למה צריך להזיז לי את הביצה השמאלית מה אומרים אלו ש"קובעים" את הדברים האלה? למה הם בכלל צריכים לקבוע משהו? זה מוזיקה, ס'אמק, לא נהלי בטיחות בצבא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה גם שישנם הרבה מבינים אחרים שעבורם המוזיקה המדוברת אינה נחשבת מוזיקה כלל אלא סוג של קקפוניה צורמנית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הגבתי מאוחר מדי כי רק לפני זמן קצר אמרו לי שהאתר הזה קיים אז ניצלתי את ההזדמנות אלה שקובעים את העובדות במוסיקה הם לא סתם אנשים שמביעים את דעתם במוסיקה,כי דעתם במוסיקה באמת לא מזיזה לי את הביצה השמאלית כמו שאתה ציינת אבל העובדות האלה במוסיקה אומרות המון המון דברים לגבי המוסיקה עצמה מוסיקה זאת אומנות,ואומנות יכולה להגיע לרמות גבוהות,שרית חדד למשל,היא רמה נמוכה של אומנות,ולא ביגלל שהיא מנגנת משהו שאני לא אוהב או ביגלל שזה לא הטעם שלי,אלא ביגלל הסיגנון שהיא מנגנת,איך שהיא מדברת,מה שהיא מקרינה וכו כל השאלות העובדתיות האלה מראים סופו של דבר ששרית חדד לדוגמא היא מוסיקה שטחית וטיפשית. ככה זה פועל וככה זה תמיד יפעל כל עוד האומנות קיימת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי הקטגוריות של עידו, אני חושב שקשה קצת לבחור את קורט קוביין כמייצג העשור האחרון במצעדים. אין להסיק מכך שאינני מעריך מוסיקלית את עבודתו - היא מעניינת, ורצוי שתמצא על מדף הת"קים של כל אדם החובב את הרוק המודרני (או הפוסט מודרניסטי, קטונתי מלהגדיר). אולם לדעתי, את שנות ה-90 ראויה לייצג להקה אחרת, שגם היא הוציאה את סינגליה ב-SUB-POP. אני מדבר על הסמשינג פמפקינס. מבחינה מוסיקלית גרידא קורט עולה על בילי. אבל אם ניקח את הלהקה שמייצגת את העשור האחרון ברוק, הרי שהפמפקינס מתאימים לכך כמו מנת יתר לג'ים מוריסון (בתקווה שתסלח לי האנלוגיה המקברית הנ"ל). שנות ה-90 אופיינו ביציאה של הרוק האלטרנטיבי ממחוזות המועדונים אל המיין-סטרים, והפמפקינס שנבלעו בחיקו החמים ניווטו את העגלה נכון. נירוונה היו הרסניים מדי, ופרל ג'ם לא חיבבו את התקשורת. אבל הפמפקינס הצטיינו בסולן שנראה לא רע ובסיסטית מסתורית, שעשו את העבודה. הם ידעו מתי לעבור מלייבל קטן לאחד מסחרי וגדול, ולהפוך לאחת מהלהקות הנמכרות ביותר. הרי המחבר בעצמו טוען שאסור לשפוט שיר במצעד אך ורק מהבחינה המוסיקלית, אלא גם להבינו בהקשר שבו הוא נתון, שהוא, כמובן הניינטיז, עם כל המשתמע מהם, כולל מיסחור. החיים לא מורכבים רק ממרד אין סופי, אלא גם מהאמרגן שבקצה המנהרה. עוד אמן שיתאים להגדרה, הוא מרלין מנסון. גם הוא משדר מרד, וניסיון ליציאה מהשגרה, תוך השענות על חשבון בנק שהולך ותופח, ושמועות על התאבדות בהלאווין 97. נכון, קשה להעריך את התרומה המוסיקלית של מנסון, וכנראה שהיא כמעט ולא קיימת - אבל כמייצג של תקופה, הוא מתאים בהחלט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה מאוד שאתה מפנים את הכללים, והפאמפקינז הם אכן להקה חביבה, אם כי אין להם שיר שעומד בשלושת הכללים האחרים כתף אל כתף יחד עם השיר המדובר לנירוואנה. מבחינת המבט על רוח הזמן, הצגת תפיסה לגיטימית בהחלט. אבל אני העדפתי להביט על הסוף של 'יש' כלומר סוף הרוק ולא להתייחס לתחילת ה'אין' או תחילתו של משהו חדש שצורתו עדיין אינני יודע. במיוחד שהרוק הוא הוא רוח הזמן של המאה ה- 20 ולא המשהו החדש הזה שהתחיל מאמצע המאה. עידו |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משהו חדש שהתחיל מאמצע המאה? אני חושב שמשהו כאן מוזר. זה הייה טייפו עצבני, או שמא ידיעותי במוסיקה מודרנית אינן כשנדמה לי? למעשה, בהנחה וניקח את הרוק האלטרנטיבי, הוא פרח לקראת סוף שנות השמונים, אל תוך הניינטיז, שם הוא הפך למסחרי. הפמפקינז, נירוונה, פרל ג'ם, סוניק יות', כולן התחילו אצל סאב-פופ ב-89'. הניינטיז הוציא אותו מהשוליים אל הקונצנזוס - אבל בוודאי שזה לא משהו חדש - שורשיו מתחילים במחתרת הקטיפה הזכורה לטוב. למעשה, הכל קשור להכל, ונקשר בסבך של סגנונות. אם כבר אתה מחפש משהו חדש, הרי שזרם האלקטרוניקה יתאים לכך (למרות שאודה ולא אבוש, שאני, באופן אישי, מתעב אותו עד מוות) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוב סליחה, בעת האחרונה אני שוגה בחוסר תשומת לב. התכוונתי לאמצע העשור. והתכוונתי להשתלטות האלקטרוניקה, אשר ממני אינני מתעלם בשום אופן, והיא אכן תופסת מקום נכבד במצעדי העשור שלי - אבל לא את ראשם. וזאת מהסיבות שהסברתי בתגובתי הקודמת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אני מודע לכך שאני כותב את התגובה שנתיים אחרי ההודעה המקורית,וכן, זו סתם הודעה קטנונית, אבל פרל ג'אם הקליטו את האלבום הראשון אצל אפיק, הלא הם סוני מיוזיק. מי שכן הקליט אצל סאב פופ היו אחד האבות של פרל ג'אם, הלא הם גרין ריבר, שבשורותיהם ניגנו סטון גוסארד וג'ף אמנט, נגני פרל ג'אם לעתיד. בנוסף, גם סאונדגארדן התחילו אצל הלייבל הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בילי קורגין הוא בהחלט בנאדם מוכשר אבל ההבדל בין נירוונה לסמשין זה שדבר ראשון,נירוונה היו פאנק,ופאנק זה תמיד משהו אמיתי לסמשין אין את הפאנק הזה,וזה מוריד אותם בדרגת הכנות,סמשין עושים בדרך כלל מוסיקה קיצ'ית מדי וזה הורס הכל בנוסף על זה כשאומרים סמשין מתכוונים רק לבילי,אי אפשר ביכלל לקרוא להם להקה,רק הוא תמיד בולט מאחרים לעומת זאת נירוונה,כמה שקורט קוביין עשה הכל שם,תמיד כל הלהקה השתתפה בהכל,אצל נירוונה זה היה הכל,זה לא היה רק קוביין הם היו שלושה שתמיד היו ביחד,כל אחד מהם היה חלק בלתי נפרד מהלהקה וכן,כל החיים זה מרד אחד גדול אפילו שזה נשמע צולע,אבל החיים מוגדרים כמרד אחד גדול ומרילין מנסון? סתם אפס שעושה הרבה פוזות בדיוק כמו המטאל ובדיוק כמו כל המצ'ואיסטים האלה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תנסה את הקלאש או את הדד בויז ...את הסטוג'יז האגדתיים...סקס פיסטולז. אני נכנעת להתעסקות טיפשית בהגדרות אבל זה כמעט כמו לאמר שסלין דיון זה לאו-פיי...אלטרנטיב רוק,אז לא - גראנג' אולי, כמו פארל ג'ם וחבריהם...דיסטורשנים , רחמים עצמיים. רוק. אבל לא פאנק |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרל ג'ם ונירוונה? אני לא חושב אם יש להקה שנירוונה מאוד שנאה חוץ ממטאליקה וגאנז אן רוזס היא פרל ג'ם קורט קוביין הדגיש תמיד שפרל ג'ם הם הארד רוק מחורבן שמוסיף לעצמו גראנג' וסותר את עצמו כולם יודעים שהארד רוק סותר פאנק לחלוטין נירוונה היתה להקת פאנק מכל הבחינות,אנטי ממסדיות,חוזק,כובד,טעינות,חדות,חוסר מלודיות,"לך להזדיין" אחד גדול על כולם סמלס לייק טין ספיריט היה הפאנק ב-ה' הידיעה וכמובן שגם גראנג',כי הרי ברור שגראנג' הוא תוצאה של פאנק אותו דבר גם לגבי אינדי סקס פיסטולס היא להקת פאנק מצוינת שלא שונה מנירוונה שההבדל היחיד ביניהם הוא אולי בגראנג' ובאינדי סקס פיסטולס עשו פאנק חלק ונירוונה שילבו את זה עם גראנג' אינדי,וזה שילוב אדיר זה השילוב הכי נכון שלהקת פאנק צריכה לעשות בניגוד לפרל ג'ם ששילבו הארד רוק עם פאנק |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה קטע להגיב על משהו שנכתב לפני איזה 5 שנים... לעניין... בואו נגדיר גראנג': גראנג', עולה לכם בראש נירוונה? פארל ג'אם? סאונדגארדן? אוקיי, נחמד... יש משהו דומה במוזיקה שהם עשו? הבדלים בלי סוף תמצאו, שונה.. פשוט שונה.... גראנג' זה לא סוג מוזיקה, משום מה החברה חושבת שנירוונה ופארל ג'אם וסאונדגארדן עושים גראנג', אבל לא!! גראנג' זה כינוי ללהקות שבאו מסייטל, וושינגטון בתחילת שנות ה-90!! כמו נירוונה, פארל ג'אם, סאונד גארדן, אליס אין צ'יינג וכו'.... עוד משהו, פארל ג'אם? פאנק? וואט דה פאק?? איך הגעתם?? שמעתם אותם? אתם בטוחים ששמעתם נכון? כי דוגמא ללהקת פאנק זה רד הוט צ'ילי פפרס, וחוץ מ"דירטי פרנק", השיר המעולה של פארל ג'אם, שיכול היה לתפוס מקום מכובד ב"בלאד שוגר סקס מג'יק" של רד הוט, הדיסק הכי טוב שלהם, חוץ מהשיר הזה, אין שום דמיון אפילו לא קטן לרד הוט!! גראנג'= כינוי ללהקות מסיאטל פארל ג'אם= רוק רוק רוק, ואחרי זה אלטרנטיב רוק |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שאתה מבלבל Pאנק וFאנק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא לא מבלבל זה דבר ראשון..... דבר שני הוא צודק לגמריי לגביי זה שהגראנג' במקור הוא כינויי ללהקות שבאו מסייטל. אבל סאונדגרדן המציאו סיגנון חדש של רוק, שלא נתנו לו שם, ולכן היום מכנים אותו גראנג'......אבל הוא צודק בכל מה שהוא אומר.... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי דעתי, הממש לא מלומדת, מוזר לבחור שיר רוק כשיר העשור כאשר האלקטרוניקה היא זו ששלתה פו (בישראל ואירופה, בארה"ב הראפ והRNB היו הרבה יותר חזקים). אפילו הרוקסטים, נגיד גרבדג' או ברי סחרוף (שבמקרה אני מאזין ל"נגיעות" כעת) התעסקו אם זה. אז אם אתם לא יכולים להתנתק לגמרה מהרוק אז תבחרו שיר של הפרוטיג'י. אבל אני מציאה את הרוקרפילר סקאנק של פאט בוי סלים. שיר חסר משמעות כמו העשור הזה שהיה במקרה הטוב בדיחה גרועה. ברצוני גם להציג את קריטריון שהנחה אותי בבחירתי של חלק ניקר מהשירים. רגש, בחרתי שירים שדיברו ללבי. שתארו את מה שעבר עלי ולא על העולם. ככה נכנסו Losing my religion , Loser ו Creep . אני גם חושב שהם שירים נהדרים אבל זה משני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינני חושב שהאלקטרוניקה סימנה את העשור. אולי את סופו. אבל האם היא הייתה /בלב/ הקונצנזוס? עד כמה שזכור לי, למעמדה הנוכחי היא הגיעה רק לקראת סוף העשור. וייתכן גם שאני סנילי :) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, ומה בכך? אז שנות ה-90 כולן היו עלייה איטית עד לקבלת המוזיקה האלקטרונית. לא שיש כל-כך הרבה מוזיקה אלקטרונית מוצלחת. לא יודע מה שיר העשור שלי, אבל יוצר העשור שלי הוא ללא ספק טרנט רזנור (ניין אינץ' ניילז), שהוציא, אגב, אלבום מופלא ממש לאחרונה. מומלץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רשימה נפלאה, אחת הטובות בעיני בתולדותיו הקצרות של האייל. כל משפט מלמיליאן. הערונת: אני מבין שהכותב נטפל לד"ר אלבן רק בגלל שהפרומו של גל"צ נטפל אליו. אבל אם בענייני קאמפ או זבל משובח עסקינן, הרי, וסליחה על הנדושות, המקרנה לוקח את Sing Halelluja בהליכה. תמצית מזוקקת וטהורה של זבל ממכר, כולל אפילו השפה והמבטא, לעומת ד"ר אלבן שמתפזר לכל הכיוונים. ואם אנו מדברים בענניני קאמפ: (אנא הפסיקו לקרוא, אני נכנס עכשיו לאזוטריקה קשה): אני פשוט חייב למחות על עוול ישן, בהחלט נשכח, אבל כבר יותר מעשור מעיק על מצפוני. במצעד שנות השמונים המיתולוגי של גל"צ, זה שהוזכר ברשימה א' בסדרה זו, נבחרה כמובן רשימת השירים הגרועים של העשור ההוא. במקום השלישי (נדמה לי) המכובד, בין Modern Talking ל"סוזאנה", ניצב לו "יקה יקה" של מורי קנטה מסנגל (נדמה לי). ובכן, לא. "יקה יקה" לא שייך לשם. הוא שיר משובח, וברצינות. נכון, זה רק דיסקו, ולא משהו אפריקאי אותנטי כמו שרבים היו אולי רוצים. אבל זה שיר מורכב פי מאות מכל שיר דיסקו מערבי, ובעצם, כנראה גם יותר מכל שיר פופ/רוק אי פעם שנהיה להיט ענק, חוץ, אולי, מהביטלס. לא את כל שירי הדיסקו אי פעם אני מכיר, אבל ברור שלשום מוזיקאי מערבי אין הכישורים של מורי קנטה. לצערי גם לי אין הכישורים אפילו לנתח אותו (כמו שעשו כאן לשיר אחר עידו וצחי ברזיק), אבל ברור שקורים שם דברים מדהימים: המקצב משתנה ללא הרף, המלדויה מתפתחת בכיוונים שמוזיקאי פופ מערביים לא חולמים עליהם, ואפילו העיבוד מסחרר (חילופי תפקיד השירה בין הסולן לקולות הנשים בשיא השיר, להישפך). מה קרה שם? נראה שבאותו קיץ (86?), ללא שום סיבה נראית לעין, השיר התחבב על מאזיניה הבזויים של רשת ג', מה שמייד שם אותו באותה קטגוריה עם שאר השלאגרים של אותה תחנה באותו קיץ: מודרן טוקינג וסוזאנה. אבל לא. הוא בסקאלה אחרת לגמרי. זהו. עכשיו קל לי יותר על הלב. סליחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למעשה, הסיבה שהשיר "יקה יקה" נתפס בציבור מאזיני גל"צ כיותר קוריוז מאשר שיר, היא מכיוון שהוא סומן ככזה ע"י - כן כן - ארז טל ואברי גלעד בתוכניתם "מה יש". בתוכנית זו נהגו לבחור מדי מספר שבועות שיר ביזארי במיוחד ולהשמיעו כמעט מדי יום ביומו (מנהג שזכה לחיקויים בתוכניות רבות נוספות, כמו למשל אצל רון לוונטל ואצל טל ברמן). לשיר שקיבל את השמעותיו הראשונות במסגרת "מה יש" היו מעט מאד סיכויים לנתץ את תדמית הקוריוז שנקשרה אליו באופן כמעט פבלובי ע"י מאזיני התוכנית, ואך טבעי הוא שהשיר ימצא את עצמו בסופו של העשור אי שם בין מודרן טוקינג לסוזאנה. ואגב, השיר שזכה באותו מצעד, אם אינני טועה, היה "החומה" של פינק פלויד שיצא בכלל בשנת 1979 ואך בטעות (?) שורבב לרשימת המועמדים. בזמנו ראיתי בזה מעין אמירה של קהל המאזינים שלדעתם לא היה בשנות השמונים אף שיר הראוי למקום הראשון, אמירה שאני באופן אישי חולק עליה לחלוטין. אסף |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלום, רציתי רק לומר להעיר הערה. עם כל הכבוד, עוד לא נולד האדם שהצליח להתעמת עם המשפט ''על טעם ועל ריח אין על מה להתווכח'', ולצאת ללא פגע. דירוגים מן הסוג הזה הם בהחלט משעשעים, חביבים ומעניינים, אבל מכאן ועד התייחסות סיסטמטית ויומרנית לעניין, הדרך היא ארוכה. ניתוח-יתר הוא אחד הדברים היותר גרועים שאנשים עושים לא אחת, וראוי לשים לב לזה. בברכה, דודי מזרחי |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
...תענוג להתווכח ושווה גם לנתח. 1) ניתוח מוזיקה הוא כמו הסיגריה שאחרי. פחות חשוב מהדבר עצמו, ובכל זאת אחד מתענוגות החיים. (לא, אישית אני לא מעשן, ובזמן האחרון גם לא כל כך...לא חשוב) 2) גם בדברים שאינם שאלה של טעם, נאמר, נסיגה מהגולן (או צמחונות) אף אחד לא מצליח לשכנע אף אחד, ובכל זאת, מנתחים ומתווכחים. 3) האם הניתוח ברשימה זו הוא ניתוח-יתר? על טעם ועל ריח אין להתווכח... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי על טעם ועל ריח אין להתווכח אבל כמו שרק משהו אחד יצר את העולם הזה ואף אחד לא יודע בוודאות מהוא כך גם במוסיקה יש רק אמת אחת זה שכל אחד בוחר לעצמו את האמת שלו במוסיקה זה לא אומר שאין אמת אחת וכשמתווכחים במוסיקה זה רק עוזר למצוא את האמת הזאת ובמוסיקה שלא כמו בדת,יש עובדות ויש מוסכמות זה שרוב האנשים בוחרים או להתעלם מהם או פשוט לא להבין אותם זה לא אומר עדיין שהם לא קיימים כשבוחרים שיר עשור צריך להסתכל ממבט אובייקטיבי בלבד שיר ששינה משהו בעשור הזה,שיר שעשה משהו שייזכר להרבה מאוד שנים שיר שהוא פצצה בפני עצמה לדור שלם smells like teen spirit הוא היחיד שעונה על הקרטריונים האלה
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה מקרי, מצחיק ותלוי אסוציאציות הטעם שלנו יכול להיות. יש כאלו שמתים על סנדוויצ'ים של גבינה מלוחה רק בגלל שזה מזכיר להם איזה ערב רומנטי... ויש כאלה שמשתגעים על "לס מואה טמה" )ויסלחו לי השכנים שלי, הם באמת לא עשו כלום( אבל אם ישאלו אותם לגבי הטעם המוזיקלי שלהם, הם יגידו, כמוני: אה... קצת נירוונה, קצת בק, וטריקי, וזאת החדשה, מה שמה, מייסי גריי... כמה כייף לאהוב את הכל יחד, ולהעריץ את בואי ועדיין לא איכפת, מה איכפת, לשמוע קיטש היסטרי. ואת כל זה אני אומר כי הטעם הרע שלי הוא שלי ורק שלי, שמעתם, גל"צ? הרשימה האקלקטית שלי תישאר אצלי בפנים ותתעדכן כל 5 דקות, אבל אני לא הולך להשתתף בפרוייקט שיעשה ממנה מצבה. כלומר, טבעי לגמרי שזה קודם דוקטור אלבן )הנוראי( ואח"כ קווין ואח"כ לולו וטייק דאט. אז מה? )כל עוד לשכנים לא איכפת( |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת, אני לא כועס כמו שזה נשמע או נקרא, יותר משועשע, פשוט שמעתי היום בבוקר שוב את ''לס מואה טמה''... | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |