מה כל כך רוחני במכות? 3051
טאי־צ'י איננו סתם אוסף של תנועות מסוגננות. זוהי אמנות לחימה עתיקה ומורכבת שיש לה היבטים לחימתיים, פילוסופיים ובריאותיים. מה מביא אנשים רבים כל כך להקדיש בכל יום לפחות שעה מזמנם לביצוע אותן תנועות?
קבוצת אנשים מתרגלת טאי־צ'י. צילום באדיבות maviloca
כשהגעתי לסין בפעם הראשונה, לפני כאחת עשרה שנים, אחד הדברים שהותירו עלי רושם חזק במיוחד היה המראה של מתרגלי הטאי־צ'י: מדי בוקר, בין השעות שש לשמונה, היו הפארקים והגנים הציבוריים מתמלאים בהמוני אדם בגילאים שונים המתנועעים באיטיות, שקועים איש־איש בתוך עולמו הפנימי. קשה היה שלא להתרשם מן התנועות האיטיות והמסוגננות, מהדיוק ומהריכוז שהפגינו המוני המתרגלים. מצד שני, קשה היה שלא לתהות: למה הם עושים את זה? מה מביא אנשים רבים כל כך, באחת המדינות הלחוצות ביותר בעולם, להקדיש בכל יום לפחות שעה מזמנם לביצוע של תנועות איטיות ומסוגננות; תנועות שהנן אולי בעלות ערך אסתטי, אך חסרות משמעות מכל בחינה אחרת?

כמובן שעד מהרה נמצא מי שהתנדב להסביר לי שלא מדובר כאן בתנועות חסרות משמעות; הטאי־צ'י, או טאי־צ'י־צ'ואן בשמה המלא, הוא ידע לומר, איננה סתם אוסף של תנועות מסוגננות. מדובר באמנות לחימה עתיקה ומורכבת שיש לה היבטים לחימתיים, פילוסופיים ובריאותיים. אותו אדם אף ידע להסביר שמתרגלי הטאי־צ'י עוסקים באמנותם בכדי לפתח לא רק את בריאותם ואת יכולת הלחימה שלהם אלא גם את אישיותם, את החשיבה האסטרטגית שלהם ואת יכולתם להתמודד עם מצבים שונים.

אבל הדברים עדיין לא היו ברורים: ראשית, מה הקשר בין כל אותן תנועות איטיות ומסוגננות לבין לחימה? ויותר מזה, מה מביא אנשים שאינם מתאבקים או לוחמים מקצועיים, להקדיש כל כך הרבה זמן ומשאבים לתרגולה של איזושהי אמנות לחימה אזוטרית?

גם הדיבורים על הפן הפילוסופי או הרוחני של הטאי־צ'י ועל אמנות לחימה ככלי לפיתוח האישיות והחשיבה האסטרטגית, נשמעו מעט מוזרים, בלשון המעטה. אחרי הכול, מה בדיוק הקשר שבין פילוסופיה להחלפת מהלומות? מה יכול להיות כל כך רוחני במכות? במרבית הקטטות הרי מנצח מי שהוא גדול יותר, חזק יותר ואגרסיבי יותר. התפקיד שממלאים רמת האישיות, המחשבה המעמיקה או התבונה האסטרטגית במצבים כאלו הוא לרוב זניח למדי. כל מי שמפקפק בכך מוזמן לערוך תרגיל מחשבתי קצר ולנסות לדמיין כיצד תסתיים קטטה בין אלברט איינשטיין ומייק טייסון.

יתכן והתהיות הללו היו בין הגורמים שהביאו אותי בסופו של דבר להחליט להתנסות מכלי ראשון באותה אמנות לחימה מוזרה. במאמר זה ברצוני לפרוש כמה מן התשובות שקיבלתי לשאלות הללו, במהלך השנים שבהן עסקתי בטאי־צ'י. כמובן שכל האמור לעיל לא מבטא בהכרח את מהותו של הטאי־צ'י, אלא לכל היותר, רק את זווית הראיה האישית שלי.

המסורת מייחסת את המצאת הטאי־צ'י לחכם טאואיסטי מתבודד בשם צ'אנג סן־פנג, שחי כנראה במאה השלוש־עשרה והתפרסם ביכולת הלחימה המופלאה כמו גם בכוחותיו העל־טבעיים. חוקרים ביקורתיים יותר ממקמים את ראשיתו של הטאי־צ'י ככל הנראה אי־שם בסביבות המאה השבע־עשרה. על פי חוקרים אלה הוא נוצר כתוצאה מן השילוב בין מגוון של טכניקות לחימה צבאיות או צבאיות־למחצה שהתפתחו במהלך השנים לבין שורה ארוכה של תרגילי נשימה, התעמלות ובריאות שנפוצו בכל רחבי סין ונודעו בכינוי יאנג־שאנג (אמנות החיים) או צ'י־קונג. הטאי־צ'י אם כן הינה במהותה טכניקת לחימה בעלת מאפיינים בריאותיים, מנטאליים ופילוסופיים ייחודיים. ההגדרה המקובלת לטאי־צ'י הינה: "אמנות לחימה פנימית רכה". אנסה להסביר בקצרה את משמעותה של ההגדרה הזאת.

בעולם אמנויות הלחימה מקובל בדרך כלל להבחין בין שיטות קשות לעומת שיטות רכות. שיטות קשות הינן כאלו העושות שימוש בכוח או במהירות. הן מבוססות על חתירה למגע, על התנגשות עם היריב ועל הפעלת עוצמה מהירה וממוקדת. שיטות רכות לעומת זאת מעדיפות בדרך כלל גישה עקיפה בהפעלת הכוח; בשיטות כאלו הדגש הוא יותר על טכניקה, עורמה והשתלבות בתנועת התוקף, ולא על הפעלת כוח ממוקד. בשיטות מהסוג הזה יעדיפו, על פי רוב, את השימוש בכוחו של היריב ולא את ההתנגשות הישירה איתו.

הבחנה נוספת המקובלת בעולמן של אמנויות הלחימה הינה זו שבין שיטות חיצוניות לשיטות פנימיות. שיטות חיצוניות הן כאלו שבהן העוצמה מתבססת על כוח השרירים ועל שימוש בטכניקה עדיפה. בשיטות שכאלה האימון נועד בעיקר כדי לבנות את מסת השריר וכדי לרכוש שליטה בטכניקה. בשיטות הפנימיות, לעומת זאת, העוצמה היא פנימית. היא נובעת משימוש נכון בנשימה, מן הריכוז המנטאלי וכן מהפעלת הגוף כולו כיחידה אחת, בהתאם לעקרונות רפואיים כאלה או אחרים. בשיטות שכאלה האימון נועד, מלבד לצורך רכישת שליטה בטכניקה ובתנועה, גם לשם הפעלה נכונה של מערכות הגוף ולשם בנייתה של אותה עוצמה פנימית שאינה מבוססת על שרירים.

לענייננו, חשובה במיוחד החלוקה השלישית, זו שבין שיטות לחימה לבין אמנויות לחימה. במונח "שיטות לחימה" הכוונה לכל אותן שיטות או טכניקות שמטרתן היא בראש ובראשונה לחימה נטו; שיטות שנועדו לספק לאדם המתאמן בהן כלים להגנה עצמית או להכשיר אותו להתמודד עם מצבים אלימים. במקרים שכאלו, לבזבז זמן על טכניקות שאינן יעילות בקרב ממשי, כמו גם כאלו שדורשות שנים ארוכות של לימוד, יהיה חסר טעם. בשיטות כאלו הדגש יהיה על השגת יעילות קרבית מקסימלית בזמן הכשרה מינימלי. אולם, כאשר אנו לא מדברים על שיטת לחימה אלא על אמנות לחימה, המצב הוא שונה.

ידי מתרגלת טאי־צ'י. צילום באדיבות Diana bella


באמנויות אלו המטרה הראשונית היא שיפור וטיפוח עצמי – הן ברמה הגופנית, הן ברמה הנפשית והן ברמה המחשבתית. הלחימה עצמה מהווה רק מטרה משנית או רק אמצעי עזר, בדרך לאותה מטרה ראשונית של בניית האדם. ניתן לומר אפוא שאמנויות הלחימה השונות נבדלות זו מזו על פי הפילוסופיה העומדת בבסיסן, וכן על פי האופן שבה הן תופשות את הדרך הנכונה לשיפורו של האדם.

למה הכוונה? כיצד ניתן לשפר את האדם באמצעות לחימה? איזו פילוסופיה עמוקה יכולה להסתתר מאחורי אגרופים ובעיטות? כדי להבין זאת ננסה לחזור מעט אחורה, ולהבין את משמעותה של הפילוסופיה או החוכמה בהקשר הסיני שלה.

בסין הקדומה, המונחים שבהם השתמשו בכדי לתאר את ההוגים הגדולים, היו 'החכם' (zi), או 'איש המעלה' (junzi). בניגוד למדען או לפילוסוף המערבי, הרי שהחכם הסיני לא בהכרח נתפש ככזה המצטיין בידע התיאורטי שלו. החכם, על פי התפיסה הסינית המסורתית, הינו זה שיודע כיצד לחיות נכון. הוא זה שמצויד בגישה הנכונה לחיים; החכם, או איש המעלה, הינו זה שבכל הנסיבות האפשריות תמיד ינהג באופן מושלם. ניתן לומר אם כן שהפילוסופיה במובנה הסיני הנה בראש ובראשונה 'חוכמת החיים': החוכמה כיצד להתנהל בעולם, כיצד להתייחס אל עצמנו וכיצד להתייחס אל המציאות הסובבת אותנו. וכך, הקונפוציאניזם הציב את האידיאל של האדם המקפיד לשמור על מידת האנושיות ועל היחס הנכון לעצמו, למשפחתו ולסביבה; הטאואיזם העמיד את האידיאל של האדם המתנהל בספונטניות מוחלטת ומשתלב תמיד עם מהלכם של החיים; והבודהיזם הסיני – ובעיקר אסכולת הצ'אן - הציב את האידיאל של אדם המצוי תמיד במצב של ערנות מלאה ונוכח באופן מלא בכל מעשה, בכל רגע ובכל חוויה. בכל התפישות הללו, הדגש איננו על ידע כלשהו, אלא בעיקר על תכונות אופי מסוימות שעל האדם להטמיע בתוכו. כל האסכולות הללו דורשות מן האדם לסגל לעצמו יחס כלשהו אל עצמו ואל העולם שסביבו. הרעיונות שעמדו בבסיסן של כל האסכולות הללו תמיד היו רעיונות מעשיים, כאלה הניתנים לבחינה וליישום בעולם החיצוני. כמו כן, על פי רוב הן האמינו שהדרך לרכוש את אותן תכונות אופי ולהטמיע אותן אינה רק באמצעות לימוד עיוני אלא בעיקר בדרך של תרגול מעשי, ממושך ויומיומי.

אם נחזור לענייננו, אזי אפשר לומר שאותם עקרונות של הטמעת צורות חשיבה מסוימות, של סיגול יחס נכון למציאות, של תרגול מעשי בלתי פוסק ושל בחינה מתמדת של העקרונות על פי יכולת היישום שלהם בעולם המעשי, הם גם אלו שעומדים בבסיסן של רבות מאומנויות הלחימה הסיניות המסורתיות, ובבסיסו של הטאי־צ'י צ'ואן בפרט.

אפשר להדגים זאת באמצעות התבוננות בדרך התרגול המקובלת באמנויות אלו. במרבית אמנויות הלחימה הקלאסיות התרגול הוא בעל אופי דואליסטי: מצד אחד תרגול איטי, מדוקדק ובעל אופי מדיטטיבי של סדרה קבועה של תנועות – ומאידך תרגול חופשי יותר, אל מול יריב או בן־זוג; התפישה שעומדת מאחורי אופי התרגול הזה הנה שכל חלק אמור לבנות את משנהו. התרגול האיטי והמדויק של סדרת התנועות אמור לבנות את גופו של המתרגל ולהטמיע בתוכו עקרונות שמאוחר יותר ישמשו אותו אל מול בן הזוג. העבודה מול בן הזוג אמורה לשמש כמעין מעבדה, שבאמצעותה יוכל המתרגל לבחון את טיבו של התרגול האישי שלו ולבדוק האם אכן הצליח להטמיע בגופו ובתודעתו את העקרונות הנכונים, ובאיזו מידה. אבל כאמור, הדברים לא אמורים להישאר רק ברמה הפיזית. כדי להבין זאת עלינו להתבונן לרגע בשתיים מתפישות היסוד המשותפות לרבות מאמנויות הלחימה הקלאסיות: הראשונה היא תפיסת הקרב כמטאפורה לחיים, השנייה היא התפיסה ההוליסטית של הקיום האנושי בעולם. התפישה הראשונה משמעה כי הקיום האנושי בכללותו נתפש כסוג של התמודדות בלתי פוסקת נגד שורה של כוחות חיצוניים המופעלים על האדם בכל רגע ורגע. לאורך כל חייו נדרש האדם להתמודד עם הסביבה, עם האנשים שאיתם הוא בא במגע, עם הנסיבות שבהן הוא נמצא וכדומה. אדם לא נבון, גורסות התפישות הללו, עלול להתנגש ללא הרף עם סביבתו ועם הכוחות שפועלים עליו, עד שיכלה את כוחותיו. לחלופין, אדם כזה עלול להירתע מהתמודדות ולאמץ מדיניות של נסיגה בלא תנאי, בכל מצב של עימות. לעומת זאת, אדם חכם – אדם שהוא 'אמן־חיים' אמיתי - יידע כיצד להתמודד עם הכוחות שמפעילים עליו החיים. אמן שכזה יידע תמיד כיצד להשתלב עם הכוחות שפועלים עליו וכיצד לנצל כל מצב אפשרי לטובתו.

דבר זה מביא אותנו לרעיון השני המשותף לרבות מאמנויות הלחימה, וזו התפישה האחדותית של הקיום האנושי. הן הרובד הפיזי, הן הרובד הנפשי והן זה המחשבתי נתפשים, בהתאם להסתכלות זו, כהיבטים שונים של אותו הדבר. אותם עקרונות שמנחים את תנועתו הפיזית של האדם הם גם אלו שצריכים להנחות את תנועתו הנפשית; אותם עקרונות שמשמשים לוחם להתגבר על יריב עדיף ממנו, הם גם אלו שיכולים לשמש אותו להתגבר על מצבים קשים בחיים. מן התפיסה האחדותית הזו נובעת האמונה כי אם אדם כלשהו הנו בעל אישיות מרשימה – 'איש המעלה', אם להשתמש במינוח הקונפוציאני – הרי שהדבר צריך לבוא לידי ביטוי בכל מה שהוא עושה. אם מאן־דהו הוא אמן לחימה אמיתי, הרי שעליו להיות אמן גם בכל יתר תחומי החיים.

מסקנה אחת שעולה מכאן הנה שככל שהאדם ילטש את יכולותיו באמנות הלחימה – כלומר ככל שהוא יצליח לסגל לעצמו את עקרונות ההתמודדות הנכונה עד לרמה כזאת שהוא יפעל על פיהם באופן ספונטני והם יהפכו להיות לו למעין טבע שני – כך גם תשתפר רמת האישיות שלו וכך גם ישתפרו יכולותיו בכל יתר התחומים. מסקנה נוספת היא שלפחות ברמה העקרונית, ככל שרמת האישיות של האדם גבוהה יותר, כך הוא גם יוכל – אם יתאמן מספיק - להגיע לרמת לחימה גבוהה יותר.

(צילום באדיבות ShakataGaNai)


אומנויות הלחימה השונות נבדלות זו מזו על פי העקרונות העומדים בבסיסן ועל פי האופן שבו הן תופשות את ההתנהלות הנכונה במצבים של עימות. אם נעבור מהמקרה הכללי של אמנויות הלחימה אל המקרה הפרטי של הטאי־צ'י צ'ואן, אזי אפשר להצביע על מספר עקרונות שעומדים בבסיסו: הידועים שבהם הם עיקרון השחרור, התנועה מן המרכז וכן האופי הדיאלוגי של הלחימה.

בניגוד לשיטות לחימה שבהן המתאמן נדרש לפתח את שריריו ואת כוח הסיבולת שלו, לחשל את גופו ואת רוחו ולהפוך את עצמו למעין מבצר בלתי חדיר, הרי שבטאי־צ'י הגישה היא הפוכה; אמן טאי־צ'י נדרש להיות רך וזורם ככל האפשר, הן ברמה הגופנית והן ברמה הנפשית. עליו להימנע ככל האפשר מהפעלת כוח, להימנע מלהתנגד לתנועתו של היריב ולהימנע ככל האפשר מכל התנגשות איתו. במקומות רבים אופן התנהלותו של איש הטאי־צ'י צ'ואן מתואר ככזה הדומה יותר לזרימת המים, מאשר ליציבת הסלע. אם לנסות לתרגם את הדברים לפסים מעשיים, ניתן לומר שלעקרון השחרור, כפי שהוא בא לידי ביטוי בטאי־צ'י, ישנם שני היבטים מרכזיים: האחד הוא הרעיון בדבר התנועה המתבצעת ללא כל מאמץ, והשני הוא הרעיון של הכוח הפורץ החוצה, בלא כל חסימה.

מקובל לומר כי מתרגל טאי־צ'י צריך, אם כן, לחתור לשחרור פיזי ומנטלי מוחלט, הן בשעת האימון והן בשעת הקרב. עליו להימנע מלאמץ שום שריר בגופו שלא לצורך והוא נדרש לדעת להתגבר על כל התקפה במינימום של הפעלת כוח. הדבר קשור לאחד הרעיונות הבסיסיים במחשבה הטאואיסטית: הרעיון בדבר 'אי־עשייה' (wu-wei). בהקשר הטאואיסטי משמעות הדבר היא שעל האדם להניח לדברים להתרחש. אסור לו להתערב במהלך האירועים או לכפות את רצונו על המציאות. בהקשר של הטאי־צ'י, משמעות הדבר היא שעל המתרגל להניח לתנועה להתרחש כמו־מעצמה; עליו להימנע ממאמץ מיותר ולהימנע מלערב כוונה או מחשבה בתנועתו. ניתן לומר שעליו לשחרר את גופו לחופשי. שעליו לתת לו לבצע את התנועות באופן שיהיה מדויק – אך יחד עם זאת גם ספונטני.

דבר זה מביא אותנו להיבט השני של רעיון השחרור: התפישה שיש להניח לכוח לפרוץ מעצמו מתוך הגוף, ללא כל הפרעה. התפישה העומדת מאחורי הדברים היא שמאמץ מיותר, מתח בלתי הכרחי או מחשבה שאינה במקום, כל אלה חוסמים את תנועתו החופשית של הגוף. חלק ממטרת התרגול הינה לשחרר את החסימות הללו. לתת לתנועה לפרוץ מעצמה בדיוק ברגע הנכון, מבלי לבזבז כוח על חסימות מיותרות.

אם כן, בתרגול של טאי־צ'י, אחד הדגשים הוא על רכות ושחרור. גם במגעו היומיומי עם העולם אמן טאי־צ'י אמור, ברמה העקרונית לפחות, להתנהל בצורה "רכה", כלומר ללא תוקפנות וכוחניות. אבל כמובן, שחרור אינו שקול לרפיסות. גם ברמה הפיזית, גופו של איש טאי־צ'י אמור להיות משוחרר, אבל נטוע היטב במקום. בכתבים הקלאסיים של הטאי־צ'י מקובל להשוות את גופו של אמן הלחימה למוט של פלדה, מלופף סביב בצמר גפן. דבר זה מביא אותנו לעיקרון נוסף שהנו בעל חשיבות עליונה בטאי־צ'י וזהו עיקרון המרכז.

אחד העקרונות המרכזיים בתרגול הטאי־צ'י הינו הרעיון שכל תנועה של הגוף, אף הקלה והבלתי מורגשת ביותר, צריכה לנבוע מתוך מרכז המסה. הגוף כולו, בזמן התרגול, אמור להיות רפוי ומשוחרר לחלוטין. עליו לנוע ללא כל מאמץ. המרכז לעומת זאת, צריך להיות קבוע במקום, כמו מוט של פלדה שנעוץ עמוק באדמה. מהעובדה שכל תנועותיו של הגוף יוצאות מנקודה אחת נןבע, בין השאר, שהגוף כולו נע כיחידה אחת. בכל תנועה קלה של היד או הרגל מעורב הגוף כולו. משמעות נוספת הינה שעל המתרגל להיות מודע כל הזמן למרכז הגוף שלו; עליו לחוש בכל רגע היכן נמצא מרכז הכובד של גופו ובכל פעם שהוא מאבד את שיווי המשקל הוא צריך לדעת לחזור ולהתמקד במרכז.

לעיקרון זה, מלבד השפעתו על אופי התנועה ועל היציבה, יש כמובן השלכות על אופי הלחימה: ראשית, אם הגוף כולו מעורב בכל תנועה, אזי מאחורי כל תנוחה או כל מכת יד נמצאת כל עוצמתו של הגוף. בכל תנועה בטאי־צ'י המתרגל נדרש להשתמש בכל המסה של גופו. כמו כן, כשם שהמתרגל צריך לחוש היכן מרכז הכובד שלו, עליו ללמוד גם להרגיש את מרכז הכובד של היריב שמולו. עליו לדעת כיצד לערער את מרכז הכובד של היריב, כיצד ללחוץ עליו וכיצד להוציא אותו משיווי משקלו.

(צילום באדיבות kweezy mcG)


כאן אנו מגיעים לעיקרון נוסף שתופש מקום מרכזי בפילוסופיית הלחימה של הטאי־צ'י, וזהו האופי הדיאלוגי של הלחימה. כפי שראינו לעיל, על פי הטאי־צ'י צ'ואן הבסיס לכל התקפה יעילה היא היכרות מעמיקה של התוקף עם עצמו – וכן היכרות מעמיקה עם היריב, עם מרכז הכובד שלו ועם תנועתו. ניתן לומר כי בניגוד לשיטות שבהן המתרגל נדרש בראש וראשונה לפתח יכולת להכות במלוא העוצמה – כאשר לצורך העניין אין זה משנה האם הוא מכה את האוויר, את שק האגרוף או את היריב – הרי שבטאי־צ'י, המתרגל נדרש בראש וראשונה לדעת להקשיב. בזמן התרגול האישי עליו לדעת להקשיב לסביבה ולגופו שלו. בעת התרגול בזוגות לעומת זאת, עליו לדעת להקשיב לגופו ולתנועתו של בן־הזוג. מתרגל טאי־צ'י מיומן צריך לחוש את האופן ואת הכיוון שבו נע היריב והוא צריך לדעת להגיב באופן ספונטני לכל תנועה שלו, לעתים אפילו לפני שהיא מתבצעת. לשם כך עליו לפתח את השחרור הפיזי והמנטלי, את המודעות לגופו־שלו ואת הרגישות לסביבה. באופן זה אמן לחימה מיומן יידע כיצד להיות תמיד במקום הנכון ובזמן הנכון, כיצד להשתלב בתנועתו של היריב וכיצד לנטרל את ההתקפה שלו תוך מינימום של הפעלת כוח.

אם נסכם, ניתן לומר שהלחימה בטאי־צ'י אינה מתבססת על מסה ועל עוצמה אלא על שחרור, על הקשבה ליריב ועל היכולת לנטרל את התקפתו במינימום של מאמץ. כמו כן, ניתן לומר גם שעל פי דרך החשיבה האופיינית לאומנויות הלחימה הפנימיות ההתמודדות מול גורם כלשהו – בין אם זו התמודדות פיזית ובין אם זו התמודדות מנטלית, בין אם במצבי מלחמה ובין אם במצבים של שלום – איננה רק פונקציה של עוצמה, או של היכרות עם טכניקות כאלה או אחרות; על פי התפיסה הזו זוהי אמנות. אמנות שיש ללמוד אותה ולהתעמק בה ושאפשר, באמצעות עבודה נכונה והפנמה של עקרונות מסוימים, גם לרכוש בה שליטה.

כאן אולי אפשר לעצור רגע ולהפליג במחשבות. כידוע, על פי רבות מאסכולות המחשבה הסיניות ישנו קשר הדוק בין אתיקה לבין פוליטיקה. על פי תפישתן של אסכולות אלה, אותם עקרונות שצריכים להנחות את התנהלותו של האדם הפרטי הם גם אלו שצריכים להנחות את התנהלותה של החברה או המדינה; אותם עקרונות שצריכים לעמוד בבסיס יחסו של האדם הבודד אל עצמו ואל סביבתו, הם גם אלו שצריכים לעמוד בבסיס יחסה של המדינה אל אזרחיה, אל בעלות בריתה ואל אויביה. כתוצאה מן התפישה הזו למשל, נדרשו פקידי הממשלה בסין הקיסרית, כחלק מהכשרתם, לעסוק בקלאסיקה הקונפוציאנית ובשירה, מתוך אמונה שעיסוק כזה יפתח את מידת האנושיות שלהם ויאפשר להם גם לנצל תכונות אלו לשם ניהול נכון של המדינה. ניתן כמובן לתהות: האם ניתן לומר דבר דומה על אמנויות הלחימה? האם ניתן לגבש תפיסה אסטרטגית, ברמה הלאומית או הגלובלית, המבוססת על עקרונות הטאי־צ'י? ויותר מזה: האם עיסוק בטאי־צ'י עשוי להפוך את האדם לטוב יותר? למנהל טוב יותר? אולי אפילו למדינאי או אסטרטג מוצלח יותר?

קשה לענות על כך באופן חד משמעי. סביר להניח שעבור כל מי שחי בארץ בשנים האחרונות, יש משהו מאד קוסם במחשבה על אסטרטגיה צבאית או מדינית המבוססת על מניעת התנגשות ישירה, על הקשבה לעצמך, הקשבה ליריב ונטרול כל איום תוך הפעלה של מינימום כוח. יש גם משהו מאד קוסם במחשבה שבאמצעות תרגול יומיומי של תנועות איטיות ומסוגננות האדם עשוי להפוך לא רק ליותר משוחרר, סובלני וקשוב אלא גם לאסטרטג מוצלח יותר ולמעין "איש מעלה" היודע לחוש את זרימת האירועים ולפעול על פיהם באופן ספונטני.

אבל כמובן שבפועל הדברים מסובכים יותר. לוחמים דגולים אינם בהכרח חכמים דגולים. כל מי שהזדמן לו להכיר אנשים העוסקים באמנויות לחימה יוכל להעיד שיש ביניהם אנשים טובים ורעים, חכמים וטיפשים. נראה שבסופו של דבר, ערכה של הפילוסופיה של הטאי־צ'י, בדומה לערכן של שיטות פילוסופיות בכלל, תלוי בעיקר באופן היישום שלה, כמו גם באדם המיישם אותה.



הכותב מתאמן מזה כעשר שנים בשיטת טסו־נאן מאן־פאי, במסגרת "המרכז הישראלי לטאי־צ'י". המאמר מבוסס בעיקרו על ניסיונו האישי.
קישורים
צ'אנג סן־פנג - ויקיפדיה
האם אתה עוסק באמנות לחימה? - סקר באייל הקורא
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "פילוסופיה ומוסר"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  הקנטרנות בשירות החוק • זהריקו
  ערכו של הקרטה • גבי • 4 תגובות בפתיל
  אנחנו מדברים על אותו מאו דזה דונג? • אוזי הקטן • 9 תגובות בפתיל
  אני זוכר שכשמאמן הטאי-צ'י היה מדבר על האפליקציות הלחימתיות • Resident Mockery
  מניסיוני במרכז הישראלי לטאי צ'י • האייל האלמוני • 32 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים