 |
|
אמת מקובלת היא כי הסכמי אוסלו הם לקויים. כשמביטים בהם מקרוב, מסתבר שישראל הרוויחה הרבה יותר ממה שנדמה במבט ראשון.
|
|
| פוליטיקה • ניתאי ארטנשטיין • יום ב', 26/6/2000, 22:35 |
|
 |
|
| (צילום אילוסטרציה: ג'סטין מקינטוש, תחת רשיון CC Attribution 2.0) |
|
דעה מקובלת בישראל היא כי הסכמי אוסלו, בהתייחסות למכלול ההסכמים שמהווים את הבסיס לתהליך השלום הישראלי־פלסטינים, הינם לקויים. בין היתר זכורים ביטויים כגון "הם מלאים בחורים כמו גבינה שוויצרית", "אלו הסכמים בעייתיים מאוד מהבחינה הבטחונית", וכן הלאה. דעות אלו הפכו כה נפוצות בקרב יהודים, עד כי כל אלו אשר מחזיקים בדעה שונה נחשבים מיד כתמימים, טיפשים או סתם בוגדים.
אבל יש לזכור כי הפופולריות של השקפה מסוימת לא בהכרח הופכת אותה לנכונה. ההנחה כי הסכמי אוסלו שמו את ישראל בעמדה ביטחונית נחותה, נפוצה ככל שתהיה, מקורה בעיקר באווירה הציבורית ששררה בישראל לאחר החתימה על הסכמים אלו, כאשר השמאל הפקיר את הרחובות ואת דעת הקהל לשלטונם הבלתי מעורער של מפלגות הימין. הטיעונים שנשמעו אז כי "הנה אנו נותנים שטח אך לא מקבלים דבר חזרה" (טיעון אבסורדי כשלעצמו, שכן כאשר מדינה כובשת משיבה לעם נכבש את זכויותיו, אין דבר פיסי שהיא אמורה לקבל) יצרו גם בקרב מצביעי השמאל, שרובם לא נוטים למחשבה מעמיקה בנושאים מדיניים, פחד מהבעת דעה ביטחונית אחרת. עיקר טיעוניהם התמקדו לאחר מכן בקו המקובל של "תנו צ'אנס לשלום".
דעתי היא כי עיון עמוק באופי ההסכמים ובמצב שהם יצרו עבור ישראל יוכיח בהכרח עד כמה הם נתנו לנו יתרון על פני הפלסטינים.
ראשית, יש להבין את הבעיה בפניה עמדה ישראל ערב ההסכמים: היא החזיקה בידיה גוש שטח גדול ובעל אוכלוסיה המונה כמעט חצי מזו של שאר הארץ, והיתה מחוייבת להשקיע כספים עצומים באחזקתו ובמימון כיבושו הצבאי. האפשרויות לעתיד נראו עגומות: הגדלת תקציבי הצבא על מנת להמשיך ולהחזיק את הגדה ואת עזה בכוח לנוכח התנגדות שרק תלך ותגבר (שכן טעות היא לחשוב שהאינתיפאדה נוצחה. הסיבות שהביאו לפריצתה לא הוסרו, ועל כן היא רק הוקפאה זמנית), או הוצאות מוגברות על מנת להשקיע במגזר האזרחי בשטחים הפלסטינים, ובכך לנסות לנטרל התפרצות נוספת, אך במחיר גבוה.
יודגש כי אלו היו הבעיות המרכזיות שעמדו בפני ישראל, ובעיית הטרור האיסלאמי היוותה אז (ומהווה גם היום) בעיה פחותה בהרבה. בעוד שהמרד בשטחים גרם להיחלשות ישראל בזירה הבינלאומית, מיעוט בהשקעות במטבע חוץ והקטנת הסיוע האמריקני, כמו גם להשקעות ממשלתיות מופרזות בדיכויו, הרי שהשפעתו הכלכלית והבטחונית של הטרור האיסלאמי מאז ומעולם היתה נקודתית וזמנית.
מאידך, יש להבין את חוזקם העיקרי של הפלסטינים לפני חתימת ההסכם: כלשון המאמר, חוזקם היה בחולשתם. אש"ף מעולם לא התמחה בפעולות צבאיות, לא היה מצויד להן וגם לא הטיב בביצוען. כמדיניות, הטרור לא סייע לתנועה הפלסטינית, מלבד בפן הקוסמטי. לראיה, גל הטרור הפלסטיני שהיכה בעולם בשנות ה-70 לא גרר בעקבותיו שינויים אסטרטגיים משמעותיים לטובת הפלסטינים, ואף הרע את מצבם בכך שנתן סיבה לבגין, בשנת 82', להכנס ללבנון ולגרש את אש"ף לטוניס.
המצב היחידי בו הפלסטינים כן קידמו את מטרותיהם, ובצורה ניכרת, היה בהתקוממות העממית הגדולה, ה"אינתיפאדה". בעימות זה הפלסטינים אכן השיגו את מטרותיהם, בכך שיצרו הכרה בקרב הישראלים כי יהיה עליהם לוותר, במוקדם או במאוחר, על השטחים הפלסטינים שכבשו בשנת 67'. הכרה זו לא באה דווקא בעקבות השימוש בכח: היא באה בגלל גינויים בינלאומיים נגד ישראל, ולא פחות בגלל זעזוע שהביעו הישראלים עצמם. מטרתם המוגבלת של הפלסטינים היתה אותה מטרה לה שאף סאדאת במלחמת יום־כיפור - לא ניצחון באמצעות הכוח, אלא ניעור פסיכולוגי של הישראלים והכרחתם באמצעות הזעזוע למסור חזרה את השטחים שכבשו. מטרה זו הושגה על ידי הפלסטינים, ולא באמצעות שימוש באמצעי לחימה מודרניים: מטרה זו הושגה משום שעשו שימוש באבנים ובקבוקי תבערה. ניתן אף לטעון כי אילו היה נעשה שימוש באמצעי לחימה מודרניים, הדבר היה פוגע במטרותיהם, שכן היה מציגם כארגון צבאי מיומן, ולא כציבור מדוכא תחת כיבוש.
נסכם, אם כן, שהאינטרס העיקרי של הישראלים היה קודם כל להיפטר מהשטחים, ואם אפשר אז בצורה טובה. האינטרס העיקרי של הפלסטינים היה לגרור כמה שיותר ויתורים מהישראלים. נשקם העיקרי של הפלסטינים היה חולשתם: שימוש בהתפרעויות המוניות על מנת לשכנע את ישראל כי היא מפסידה יותר משהיא מרוויחה בכל דקה מיותרת בה היא מחזיקה את השטחים ברשותה.
לאור נקודות אלו, הבה נראה מה הסכם אוסלו הראשוני הבטיח לשני הצדדים: אש"ף הכיר בקיומה של מדינת ישראל, והתחייב לחדול מהפעילות העממית. ישראל הכירה בקיומו של אש"ף, והתחייבה למסור את השטחים הפלסטינים לרשותו, בהדרגה.
המילה הזו, "בהדרגה", היא קריטית. מה הכוונה בשימוש בה? הכוונה היא פשוטה מאוד: בעוד שאש"ף מתחייב לחדול מפעילות עויינת כלשהי כנגד ישראל, ישראל מתחייבת למסור לו במספר שלבים את השטחים הפלסטינים, כאשר בשלבים הראשונים ימסרו השטחים לגביהם האינטרסים של הצדדים פחות מתנגשים זה עם זה, דוגמת רצועת עזה ושטחים מסויימים ביהודה ושומרון, ובשלבים הבאים ימסרו, בצורה חד־צדדית, השטחים היותר בעיתיים.
במילים אחרות, אש"ף מוותר על הנשק העיקרי שלו. ישראל, מצידה, שומרת בידיה את הקלפים, ויכולה לדחות את השאלות החשובות באמת לפלסטינים עד הסוף המר.
כמובן שהפלסטינים יכולים, במקרה של אי מילוי התחייבויותיה של ישראל, לחדש את ההתקוממות העממית. אך התקוממות זו תהיה חלשה יותר ובעייתית יותר משתי סיבות: האחת, כי אש"ף כבר התחייבו בפני ישראל לשלום, וכל התקוממות מסיבית חדשה תחליש את מעמד התנועה בעיני העולם, שרוצה כבר לראות הסכם שלום מבלי להתייחס לפרטים הקטנים, ותזכה בהכרח לתמיכה קטנה יותר מצד העם הפלסטיני, שעשוי לפרש לא נכונה את המשחקים שמשחקים מנהיגיו. הסיבה השניה, היא שבניגוד למצב הקודם, כעת יש לפלסטינים מה להפסיד. למעשה, הכף נוטה באופן משמעותי לטובתה של ישראל, שיכולה במידה גדולה לקבוע את שתיתן, ולהתייחס בזהירות פחותה לאופציה של התקוממות עממית מצד הפלסטינים.
לכאורה, הפלסטינים היו מרוויחים הרבה יותר אילו היו מתעקשים להגיע להסכם במקשה אחת עם ישראל, אילו היו מתעקשים על כל הנקודות החשובות להם, ואז בוחרים אם ללכת להסכם או לעימות חדש, בתנאים הנוחים להם יותר. למה לא עשו כן? התשובה נמצאת, ככל הנראה, אצל יו"ר אש"ף, יאסר ערפאת: לאחר שהגיע להחלטה שגויה במלחמת המפרץ ותמך בסדאם חוסיין, ניכר ערפאת את רוב תומכיו בעולם, הן הערבי והן המערבי. ערב הסעודית, שהיתה בין התורמות המשמעותיות לאש"ף לפני המלחמה, הטילה וטו על הארגון. רבות ממדינות אירופה סירבו לתמוך בו. מעמדם וכוחם של ערפאת ושל אש"ף, שהיו בירידה מתמדת על רקע שחיתויות וניהול לקוי, הגיע לשפל חדש.
ממשלת רבין, עם עלייתה בשנת 92', זיהתה חולשה זו ושאפה לנצלה. שיחות אוסלו, שהגיעו לסיומן שנה לאחר מכן, נסובו סביב הבנתו של ערפאת כי עליו להכנע לצד הישראלי בסוגיית היישום ההדרגתי של ההסכם, או לחדול מלהתקיים. למעשה, עמדו לרשותו שתי בחירות: לקבל את ההסכם ולהפוך לראש מדינה מכובד, או להמנע ממנו, להיעלם מהזירה ולפנות אותה לארגון פלסטיני אחר שיטיב ממנו במאבק. ערפאת בחר באפשרות הראשונה, למרות שידע כי הינה מנוגדת לאינטרסים הפלסטיניים הלאומיים.
את התוצאות של בחירה זו ושל ההסכמים ניתן לראות היום: מועדי יעד ביישום הסכמים שונים באים וחולפים (האחרון שחלף על פנינו ביעף הוא זה להסכם על פעימה שלישית, שנועד להיחתם בתאריך ה-15/6), והפלסטינים מכירים כבר עכשיו בחוסר יכולתם לכפות על ישראל את רצונם בסוגיות החשובות להם באמת - סוגיות ירושלים, הפליטים, המים וההתנחלויות.
כמובן שכל תהליך מדיני הוא גם מאבק, והפלסטינים משתמשים בכלים העומדים לרשותם במאבק זה, ביניהם איום בהתקוממויות והכרזה חד־צדדית על מדינה. אך נראה כי האופציה האחרונה אינה דווקא רעה לישראל: הכרזה על מדינה בעוד שלושה חודשים, בתאריך בו יפקע הסכם הביניים (פעם נוספת), תציב בפנינו מדינה פלסטינית זעירה, מפולגת וחלשה, שבמרכזה יוצבו התנחלויות ושבירתה תהיה אבו־דיס. ההשתלטות הכלכלית של ישראל על מדינה זו תהיה מהירה, ובסופו של דבר לא תהיה לה זכות קיום ללא תמיכתנו. נראה כי לתוצאה כזו אפילו יצחק שמיר בעצמו לא היה מסוגל לקוות.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש