 |
|
אלבומו החדש של אמינם ממשיך את הקו של אלבומו הקודם, ומוסיף אבחנות חדות על מצבם של הלבנים מהמעמד הנמוך.
|
|
| מוזיקה • בועז יזרעאלי • יום א', 25/6/2000, 12:51 |
|
 |
|
אפטרמאט/אינטרסקופ רקורדס
אולי זה מפתיע ואולי לא, אבל האלבום החדש של Eminem הוא הצלחה היסטרית. בתוך כשבועיים בלע לקרבו ציבור צרכני ההיפ־הופ לא פחות ממיליון וחצי עותקים, כנראה יותר. האלבום הקודם של אמינם, שיצא לפני פחות משנה, The Slim Shady LP, משך הרבה אש וזכה בפרס גראמי. מי שאהב אותו, סביר שיהנה מהאלבום החדש לא פחות.
אחת הסיבות להתעניינות בשני האלבומים היא העובדה שאת שניהם הפיק ד"ר דרה, הראפר/מפיק־העל השחור, שבין השאר הקים את להקת NWA, שבזמנה השפיעה לא מעט על אופי המוזיקה הזאת. זה הספיק כדי שאמינם ואלבומיו יזכו להתייחסות מסיבית, לטוב ולרע. אמינם, צעיר לבן, אומץ על ידי דרה. הוא מופיע כאורח בכמה מהקטעים היותר טובים באלבום האחרון של דרה, 2001 (העובדה שאלבום זה נמכר וסוקר היטב הפתיעה רבים; עד אז נחשב The Chronic שיצא לפני יותר מחמש שנים לשיא יצירתו). החסות של דרה גררה שיתופי פעולה של אמינם, כאורח, באלבומים של לא מעט ראפרים ידועים, אחד מהם הוא האלבום האחרון של מיסי אליוט, Da Real World, חוויה מוזיקלית מרתקת בפני עצמה.
כבן חסות של דרה, יש לאמינם די הרבה שונאים בזירת ההיפ־הופ. חלקם טוענים שהצלחתו של אמינם היא רק בזכות "יכולתו של דרה להפוך חרא לזהב", כדברי ונילה אייס, ראפר לבן נוסף, ותיק יותר ומצליח פחות מאמינם. אמינם ניזון מהשינאה הזאת, בין השאר.
מרשל מטרס (שמו המקורי של אמינם) העלה את ההיפ־הופ מדרגה או שתיים, גם מבחינה מוזיקלית, אבל בעיקר מילולית. מבחינות מסוימות, אמינם עשה להיפ־הופ מה שבוב דילן עשה לקנטרי־רוק. חלק מהקטעים שלו עשויים להזכיר בלדות. כמו אצל ראפרים רבים, גם המלל של אמינם שופע קללות, Shit ו-Fuck כמעט בכל שורה, אבל אצלו זה נבלע כתבלין, כנראה חיוני, בסיפור שהוא מספר. והוא מודע לעצמו. אולי יותר מדי. הוא ראפר, ולכן אין לו ברירה: הוא מקשקש בלי סוף. הוא מדבר כמו גיטרה, לפעמים כמו מכונת קצב. גם על עצמו כמובן, על איך זה להפוך מכלום למישהו (כשד"ר דרה הכניס אותו לעניינים), ובשלב הבא - לכוכב רשמי, כשה-Slim Shady LP זכה בפרסי גראמי ב-MTV. עם בריטני ספירס לימינו וזובין מהטה לשמאלו, אין ספק שהוא הגיע למעמד הנכסף של גיבור תרבות.
אמינם מדבר על פערי תדמית, על סיפור חיים בדוי, לפחות חלקית, ומערפל במידה את רמות האמינות והקשר לחייו האמיתיים. הוא שר על סמים, ושר על כך שנמאס לו לשמוע אנשים אומרים לו שנמאס להם לשמוע אותו שר על סמים. הוא מספר שבגיל צעיר הוא התחיל לשים לב לכך שאמו בעצם נוטלת יותר סמים ממנו. בן דמותו בולס סמים ללא הכרה, ובקטע אחר מעיר שחוץ מבירה וגרס הוא מעדיף לא לגעת בכלום. מה שברור היה כבר באלבום הקודם, זה שאמינם יוצר ומחצין מין עולם פנימי שלם, שבבסיסו עומדת הוויית ה-White Trash שמספקת דלק לרבים משיריו. חוויית האנדרדוג והשונה חוזרת בהרבה משיריו, גם בהקשר של אמן לבן שפועל בטריטוריה שחורה. אבל למושגים שחור ולבן הוא מתייחס כאל מצבי תודעה בלבד, בלי קשר לצבעי עור. "איך אני יכול להיות לבן; אני הרי בכלל לא קיים", הוא אומר באחד משירי האלבום הקודם.
אלימות, בעיקר במשפחה, גם היא נושא קבוע - גם באלבום החדש. לפעמים דרושה האזנה נוספת כדי לזהות את העמדה הכוללת האנטי־אלימה שלו. (אי הבנה כזו היא שגרמה, כנראה, לארגוני הומואים בארה"ב לצאת נגד אמינם ויצירתו, כולל ניסיון לחרם; כמה מהטקסטים באלבום החדש עשויים להתפרש כאילו אכן מדובר בשונא־הומואים שרק מחכה להזדמנות להרביץ להם. עיון מדוקדק יותר מעלה שיש כאן היפוך והקצנה מכוונים).
אמינם מספק חוויה אישית. מעין נוכחות אישיותית, קצת פסיכית, צמאת חיים ואכולת ייאוש, שמרחפת על המלים והצלילים, משרה דחיסות ומין מצוקה בלתי פתירה. הוא שם. הוא נוכח בסיפורים שהוא מספר. אין לו משהו אחר לספר.
אחד משירי האלבום החדש, Stan, מעין בלדה יפה ומדוכדכת למדי, הוא המשך די ישיר לקטע מהאלבום הקודם ששמו 97 Bonnie And Clyde. "בוני וקלייד" הוא מונולוג שנושא בחור אל בתו התינוקת תוך כדי נסיעה. היא יושבת בעגלת־התינוקות שלה, על המושב לידו במכונית. אמה, אשתו של הדובר, טמונה בתא המטען, אחרי שהוא, כך נרמז, רצח אותה במהלך מריבה - מריבה כביכול טיפוסית לזוג אמריקאי לבן (כמו גם שחור, ירוק או כתום) מהעשירונים הנמוכים. הבחור מסביר לבתו התינוקת, שכלפיה הוא מפגין הרבה רוך, ש"אבא היה חייב להרדים קצת את אמאל'ה" ושעכשיו הם יבלו שניהם, בלי אמא, כשיגיעו לאגם ש"בתחתית שלו סידרתי לאמא מיטה יפה שתישן טוב". שם התינוקת בשיר, היילי, הוא שם בתו במציאות של אמינם. היחס אל אמה, עוד דמות שחוזרת בשירים, קצת יותר בעייתי.
ב"Stan", מהאלבום החדש, המונולוג הוא של נער, מעריץ לוהט של אמינם, שכתב אליו שוב ושוב וטיפח תקווה לפגוש את הכוכב לכמה דקות. כשהוא מבין סופית שאלילו לא יחזיר שום התייחסות, הוא טומן את החברה שלו בתא המטען של הגרוטאה שלו ויוצא, שתוי ומסומם כהלכה, לנסיעת התאבדות. עד שיגיע לגשר שממנו יקפוץ עם הרכב, הוא מקליט לטייפ את דברי הנאצה והאכזבה שלו מהכוכב האדיש ומקווה שהקסטה תגיע אליו איכשהו. והיא מגיעה איכשהו. גם אלינו.
גם מהצד המוזיקלי הנקי, The Marshal Mathers LP הוא במידה רבה המשך של האלבום הקודם. נראה שאמינם הרגיש חופשי קצת יותר ללכת על סוגי צליל ומקצב שלא בהכרח שייכים להיפ־הופ, והמשיך לטשטש את הגבולות בין הז'אנר הזה לבין הרוק לסוגיו. הרבה מהפראזות של הבס ושל הקלידים נשמעות מוכרות מיסודן מקטעי רוק קלאסיים ואחרים. אמינם לא מחויב לצליל הנוקשה הבסיסי של הראפ היותר קלאסי, וכנראה שאין לו רתיעה מפראזות מלודיות, לעיתים רגשניות. אחד הקטעים באלבום נגמר בסולו גיטרה קטן שיכול היה בקלות ללוות שיר של רמי קליינשטיין. קטע אחר נפתח בנגינת פסנתר רכה שכמעט ומזכירה את Blue של ג'וני מיטשל. רוב הקטעים, כמובן, בעלי צליל ומקצב חזקים ועם קו ברור של תופים ובס. הצליל הכללי עמום משהו יחסית לאלבום הקודם, אולי פחות תוקפני, אפילו נינוח, בצורה מסויימת, מדי פעם. אם באלבום הקודם היה שימוש בגיטרה אקוסטית וספרדית, הרי שכאן מופיעים מדי פעם צלילי חליל וצ'מבלו. הנטייה להרמוניות ברורה יותר מאשר באלבום הקודם (אגב, רק בשביל הפרוטוקול, יש לאמינם אלבום נוסף, הראשון, מלפני מספר שנים).
שיתוף הפעולה המשובח בין אמינם וד"ר דרה מבטיח שאמינם ימשיך להפיק מוזיקה מעניינת ויחודית, ושני התקליטים האחרונים שלו הם רק ההתחלה.
|
קישורים
The Marshal Mathers LP - לקניית האלבום ב"מיתוס"
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש