בתשובה לדובי קננגיסר, 29/06/00 11:03
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ודאי, האשמה היא *תמיד* בצופים... טלויזיה, כמו גם ספרות ושאר אומנויות, צריכה ויכולה (כן כן!) להתעלות אל מעבר לשיקולי רייטינג ו-"מה הקהל אוהב". לא מדובר כאן במוסיקה בלבד (או בכלל) - אלא בכללותו של דבר. טלויזיה היא כלי חינוכי ממדרגה ראשונה, ונתן לנצלה למטרה זו בדיוק - ואני מדבר כאן על האוכלוסיה הבוגרת, לא על ילדי בית ספר. מילא הערוצים המסחריים, אבל הערוץ היחיד החפשי משיקולי רייטינג בוחר להתנהג כאילו אין זה המצב, וכך נשארים אנו מגולחים מכאן ומכאן. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
יש ערוץ חדש בכבלים שמשדר שידורי מוסיקה (ג'אז, בלוז, קלאסי, מה שבא. רק לא מיינסטרים). אני לא יודע אם הוא משדר 24 שעות ביממה או שהוא חולק את שעות השידור שלו עם ערוץ אחר, אבל זה שווה בדיקה. אם יש למישהו מושג - זה הזמן והמקום לדווח עליו. ואגב, ניר, לזכותו של ערוץ שתיים יאמר שהוא בכל זאת מספק במה ללא מעט מוסיקה איכותית בשעות הלילה, ומשדר הופעות ארוכות למדי על בסיס קבוע. גם אם שעות השידור לא נוחות, אנשים שיש להם טלוויזיה בבית (להלן "הם") מחזיקים בד"כ גם וידאו, ו"הם" יכולים להשתמש בו ולראות את ההופעה של פלוטוניום בזמן שבטלוויזיה משדרים את דודו טופז. טלוויזיה, כמו כל דבר בחיים, עובדת בשיטה של היצע וביקוש. אין ביקוש - אין היצע. יש ביקוש דל - מספקים היצע (בשתיים בלילה) דל בהתאמה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |