|
ישראל נמצאת תחת איום מתמיד של מחסור במים. מה אנחנו עושים כדי להלחם באיום הזה? כמו תמיד - מתעלמים ממנו.
|
|
סביבה • עמית מנדלסון • שבת, 17/6/2000, 2:25 |
|
|
|
(צילום אילוסטרציה: באדיבות קווין קונורס) |
|
אין דרך אחרת לומר זאת - יחסה של מדינת ישראל למשק המים שלה גובל בפשע. הראיות לפשע הזה הן מרובות וידועות ברבים.
לישראל יש כיום שלושה מקורות מים עיקריים: הכנרת, אקויפר החוף (מאזור עזה וצפונה) ואקויפר ההר (ירקון־תנינים). בעבר, נחשב אקויפר החוף לאיכותי והגדול שבמאגרים, כאשר האחרים באיכות מים פחותה.
מזה שנים רבות, ישראל נמצאת בגרעון הידרולוגי. גרעון זה, משמעותו כי אנו שואבים מהמאגרים יותר מים מהכמות שמתחדשת בכל שנה עקב הגשמים. הדבר מוביל להמלחת אקויפר החוף ולסגירת בארות לאורכו. יצויין כי ההמלחה נחשבת כיום לתהליך בלתי הפיך, כלומר - מים שהומלחו לא יחזרו להיות מתוקים. ניתן להתפילם, אך הדבר יקר.
אך גם מעבר להמלחה, אין שמירה על מקורות המים. השימוש לאורך עשרות שנים בדשנים כימיים מזהם את אקויפר החוף בחנקות - בפרט באזור רחובות - ופוגע באיכות המים. מפעלים מזהמים קיימים הישר מעל לאקויפר, כמו התעשייה הצבאית ברמת־השרון: ידוע כבר למעלה מעשור שהמפעל זיהם (ואולי עודו מזהם) את הקרקע, וחומרים מסרטנים הגיעו לבארות ברמת השרון (שטרם חוברה למוביל הארצי). רק עתה, עם פינוי מפעל תע"ש בגבעתיים עלה הנושא שוב לכותרות. באזור מקורות הירדן (נחל סער בגולן) ראיתי - לפני 5 שבועות בלבד - בקבוקי חומרי הדברה מושלכים בתוך הנחל עצמו. מימיו של הנחל מגיעים, בסוף דרכם, לכנרת...
גם את המים שיש לנו, אנו מבזבזים בלי הכרה. האם יש הגיון בכך שבתנאי גרעון הידרולוגי, תייצא ישראל מים (בדמות עגבניות, מלפפונים וכדומה)? האם יש הגיון בסבסוד המים לחקלאות, כאשר ברור שמחיר זול אינו מתמרץ חיסכון במים?
יש גם לזכור כי האוכלוסיה בישראל גדלה עם השנים, וכמובן שאיתה עולה גם הביקוש למי שתייה ורחצה. בשלב כלשהו לא נוכל לשאוב יותר ממאגרי מי־התהום, ובכל זאת, רק עתה מתחילים לתכנן התפלת מי־ים בתחנות הכח באשדוד ובאשקלון בקנה מידה משמעותי. (כיום, יש מתקן התפלה קטן באילת, וזהו). הממשלה אישרה עד כה רק מתקן אחד, ומספר שנים תעבורנה עד שיתחיל לפעול - ובינתיים הגרעון רק מחמיר!
מאז חורפים תשנ"ב־תשנ"ג, זה 7 שנים, יש בצורת, ובמקרה הטוב שנה ממוצעת, שכמובן אינה מספיקה כדי למלא את המאגרים. השנה, למשל, היתה למעשה בצורת - אמנם היה ינואר גשום, אך דצמבר ופברואר איכזבו, ולקראת ספטמבר־אוקטובר, תשוב הכינרת ותחצה את הקו האדום התחתון כלפי מטה. על־פי התחזיות המעודכנות, אפילו יהיה רצף שנים ללא בצורת, ימשיך המפלס לרדת ב-70 ס"מ מדי שנה, ויהיה נמוך בשלושה מטרים ויותר מהיום. ההשפעות הסביבתיות על האגם בעטיה של ירידה שכזו עדיין אינן ברורות לגמרי.
(צילום אילוסטרציה: באדיבות קרלוס פאאס)
ומה קורה במדינה? אין כיום איש בארץ שייקח על עצמו אחריות להחלטה לבטל את סבסוד המים לחקלאות - גורם מרכזי שיכול לחסוך הרבה מים. אין מתקן ביתי פשוט שיעביר מים מהכיור או ממכונת הכביסה לשירותים, ומיליוני מ"ק מי שתייה יורדים לאסלה מדי יום, כאשר ניתן יחסית בקלות לבנות מתקן שיעביר לשטיפת האסלה את המים עם שאריות חומר הניקוי מהכיור - ובכך לחסוך גם במים וגם בחשבון המים של כל אחד.
עדיין יש יישובים עם בורות ספיגה, מהם הביוב מחלחל למי התהום, ואין הגבלות ממשיות על שימוש בחומרי הדברה בחקלאות (לפחות, צריכות להיות באזורי האקויפרים).
ב-12.6.00, הוצג בפני ממלא מקום נציב המים (עוד מחדל - מזה מספר חודשים אין נציב מים רשמי בארץ!) דו"ח חמור ביותר, לפיו במידה והשנה הבאה תהיה שחונה, יהיה בארץ מחסור במי שתייה - אפילו אם תופסק הקצאת מים שפירים (מי שתייה) לחקלאות, ולא יהיה ניתן לנצל את מאגרי מי התהום לכיסוי המחסור עקב המלחתם. הקמת מתקני התפלה תיקח מספר שנים, ונראה שיינקט קיצוב במים: במשך מספר שעות ביום לא תהיה אספקת מים לערים - כפי שכבר נעשה בירדן וברשות הפלסטינית, שאף בהן מצוקת המים חמורה.
במדינה מתוקנת יותר, כבר מזמן היו דואגים לבצע את כל הצעדים הנדרשים כדי למנוע מצב שכזה. ואצלנו? אנחנו חיים בגן־עדן של שותים.
אנו נמשיך לרחוץ את המכוניות ולשטוף את האסלה במי שתייה - עד שייגמרו. מקסימום נתפלל לנס...
|
|
|