 |
הָלַכְתִּי לְגַן הַחַיּוֹת לַעֲבֹד בְּתוֹר בַּת יַעֲנָה | 2461 |  |
||||||||||
 |
|
 |
|||||||||||
 |
 |
פרסומים אחרונים במדור "יצירות אמנות"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
חלפי היא אחת המשוררות האהובות עלי, בעיקר בגלל השימוש העשיר וההומוריסטי שלה ברבדי שפה שונים, והניתוח מאיר עיניים באשר לתוכן השיר. עם זאת, אישית לא קראתי את השיר קריאה פמיניסטית - משום מה נשאר אצלי ברמה הא-פוליטית, של קשיי התחברות "רגילים" של יחיד למערכת חברתית. אסוציאטיבית השיר הזה מתקשר לי ל"בובה ממוכנת" של דליה רביקוביץ' (שבתיכון קישרו אותו לפמיניזם ולא הבנתי מדוע. בכלל הוא לא נראה לי מתאים לבני 17, צריך מעט יותר פז"מ נפשי כדי להתחבר אליו). בן דוד רחוק נוסף הוא "השכנה הקטנה" של אסתר שמיר (ואפרים שמיר): "בבית ממול דולקים כוכבים גם כשאתה לא צריך שרים שירי מסיבות אצלי הלילה אביך בבית ממול מנגנים תקליטים ושקט כשאתה לידה אני מגדלת בובות אני עדיין ילדה". גם על השיר הזה כתב פעם יואב קוטנר כי הוא משקף את מצבן של הנשים ברוק הישראלי, או יותר נכון את הדרתן ממנו. גם כאן התקשיתי לראות סמליות ואולי לכן שלוש הדוגמאות מתקשרות זו לזו אצלי בראש. 1 מצאתי קישור לערך שלה בויקיפדיה ואוסיף אותו למאמר תיכף. |
|
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ותודה, אילן אבל בקריאה ראשונה, וגם בשניה ושלישית, משום מה הוא ממש התקשר אצלי אוטומטית לבעיות של עולה חדשה שלא מוצאת עבודה במקצוע. או ברובד אחר, שאפילו יותר אהבתי, זה נשמע לי כמו מישהי שנורא רוצה להיות בלתי מודעת, תמימה ולא חקרנית כמו בת יענה. אבל מי שיש לה יותר מדי עיניים ופחות מדי חול לא תוכל לעולם להיות נאיבית, אפילו לא בתור תחביב. בכל מקרה, רחל חלפי נהדרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכימה לגמרי עם הפירוש השני שלך. וגם עם ההערכה.:) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השיר מוצא חן בעיני. אבל יש כמה דברים שאני לא מבין: א. מה זה "צִפֹּרֶת עֲנָק מְשֻׁסֶּפֶת חוֹל שִׁכְחָה", "מְשֻׁסֶּפֶת רֹאשׁ"? ב. מה זה "זֶה כָּל כָּךְ חוּשָׁנָה"? לגבי הניתוח: נראה לי שלפני שמתחילים לפרשן את כוונת המשורר והטכניקה שלו, ראוי ראשית להסביר ביטויים קשים בשיר (אני בטוח שאני לא היחיד שלא הבין). אם הפרשן לא טרח לפתוח מילון ולשאול מבינים, עולה אוטומטית החשד כמה הוא טרח על שאר הפרשנות ומה ערכה. אם לביטויים אין פרוש (ולאוו דוקא מילוני, מספיק אם יש משמעות ניתנת להבנה), והם נובעים מצרכי חריזה ומשקל, הרי זו נקודה רעה מאוד לחובת הטכניקה של המשוררת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. צפורת - צפור. אני מניחה שאת המלים האחרות אתה מכיר, לא? מה יכול להיות לא ברור ב"משוספת ראש"? ציפור ששיספו את ראשה. "חול שכחה" איננו קיים כביטוי, אלא בשיר הזה. ויש להניח שמשמעותו, "חול שמסתיר את הזיכרון", כשם שהחול המוטל על ראשה של בת היענה נועד להסתיר ממנה את העולם (ואותה מן העולם). ב. "חושנה" - חושנית. נובע בהחלט, לדעתי, מצרכי חריזה ומשקל - אבל לאו דווקא עומד לגנות המשוררת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צפרת הינה פרפר, וכן, גם אני לא לגמרי מבין את המילה בהקשר שבשיר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צפרת היא אכן פרפר, אבל כהגדרה מילונית. בשיר המדובר יש חריגות מגבולות השפה - מחסור בסימני פיסוק, שימוש במילים מוזרות (חושנה, משספת), בליל של קולות שונים שמתערבבים יחדיו, רמה מסויימת של עלגות מכוונת וכדו' - ולכן ניתן להסיק שהמילה "צפורת" היא משחק קטן עם המילה "ציפור". מעבר לזאת, המילה "צפורת" נראית לי אישית כאלוזיה למספר שירים של ביאליק, כגון "צפרת" 1 ו"אייך" 2 ("כִּגְוַע בַּעֲרֹב הַיּוֹם בֵּין פִּרְחֵי בְשָׂמִים / צִפֹּרֶת כְּרָמִים".). אם אכן מדובר באלוזיה, אז השיר בעל הניחוחות הפמינסטיים-משהו בוחר להתכתב במודע עם דמות האישה, האהובה הלא מושגת, מהרסת החיים ומשמידת השירה, שמופיעה בשירת ביאליק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מניח אוטומטית שאם הפרשן לא הסביר מלים קשות, הוא גם לא בירר את משמעותן (או לא מבין אותן בעצמו). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לשיטתך, לתת קרדיט למבקר. אבל עדיין הוא בנה את הקומה השנייה שלו באויר. האופן ה"אלגנטי" בו המבקר עקף את הנקודות "הקשות" הוא מבחינתי קריטי מ-2 סיבות: א. הנקודות הללו הן מבחינתי כרגע פצעים בגופו של השיר. אם מישהו יסביר לי אותן הן עשויות להפוך לצימוקים בעוגה. טובת השיר דורשת את ההסבר. ב. עולה החשד כי המבקר ישב ליד המקלדת ופלט מן השרוול שרשרת של הסברים, השערות וקישוטי מילים שכ"א מאתנו יכול לייצר דומות להן, ללא השקעה יתירה של זמן ומחשבה. כפי שאומרים לצייר האבסטרקט "צייר לי סוס", אני אומר למבקר: תן לי הסברים ותובנות שאני לא יכול בעצמי לנפק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר להאשים את אילן שיינפלד בכל מיני האשמות, אבל בורות בעברית היא לא אופציה. א. אז תשאל, ויענו לך. ב. כמה זמן נראה לך שצריך להשקיע בביקורת על שיר? האם שעה וחצי, למשל, זה יותר מדי או פחות מדי? ויום וחצי, זה יותר טוב? ואולי שבוע, ואחר כך מניחים את הביקורת לחודש-חודשיים לחשוב עליה עוד קצת, וחוזרים אליה לעשר דקות והנה היא גמורה? או שצריך להכין לו"ז ביקורות ולהיצמד אליו? כמה מחשבה צריך להשקיע בביקורת על שיר, וכיצד זה יכול להימדד? האם אתה חושב שהיית יכול לנפק הסברים ותובנות זהים לאלו שמופיעים לעיל? דומים? שונים? ג. האם כל שיר או ביקורת שיר באייל יעבור תמיד בוויה דולורוזה של "מזשיר" ושל "גם ילד בן 5 יכול לצייר ככה" ושל "לא הבנתי כלום"? האם לנצח נצטרך להתפלמס על מטא-מטא-שאלות שכאלה בנושאים האלה בדיוק, ולעולם לא להגיע לדיון מושכל בטקסט עצמו? ולמה אני חוזרת ונכנסת לדיון הזה שוב? ואיפה אביב י. שיביא קישור לדיון קודם על מהי אמנות, ואם יש אמנות טובה? ואיפה ארז לנדוור שייתן את רשימת 100 השירים הטובים בכל הזמנים1? (אלו שאלות רטוריות, רטוריות. אני מנסה כעת להבטיח לעצמי להיצמד לדיון שעוסק בשיר ובמשוררת, ומקווה שאעמוד בזה). 1 ראשון משהו של נתן זך, אח"כ ג'ון דון, שלישי יעקב אורלנד (בקטגוריית השירים המולחנים), רביעית סיוון בסקין, חמישי שוב נתן זך ורק בסוף-בסוף אלן גינזבורג, בקטגוריית "שירים שכתבו משוררים בעלי זקנים שעשו ל.ס.ד". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה עם שימבורסקה, אליוט, וולך, בודלר, זק''ש... ועוד... ועוד... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הם בקטגוריה ''משוררים שלא מתחילים באות ג'''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת, אינני יודעת כמה השקיע שיינפלד בביקורת, וזה גם נראה לי פחות מעניין. מה שמעניין היא התוצאה, והתוצאה במקרה הזה מאכזבת בלשון המעטה. הפירוש שלו איננו מעשיר את השיר, אלא מרדד אותו, אפילו משטח אותו לכדי פרוזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משום מה, הדברים שאת כותבת הרבה יותר ענייניים מהביקורת של שוקי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למרות שהשאלות רטוריות... התפלאי, אבל אני דווקא מסכים עם הביקורת שלך על אופי הדיון (חוץ מזה שדעותי די השתנו מאז ''הדיון ההוא'', חלקית בגלל טיעונים שאת העלת בנושא). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, וגם: א. עולה בי הניחוש של שימוש במלים נדירות, לא מובנות או "מומצאות" כטכניקה רטורית שדווקא גורמת לעצור ולהביט ב"פצע" הלא מפוענח, לנסות לדמיין אותו. מה דעתך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
די הססתי אם אני צריך להמשיך להשתתף בפתיל. היתה לי הרגשה של מישהו שהסלקטור במסיבה של מטיבי שירה לא הסכים להכניס אותו. מה שקרה הוא שמדי פעם אני חוזר וקורא את השיר והוא מדבר אלי יותר ויותר. יתר על כן אני מעריך מאוד את רחל חלפי ויודע שרחל חלפי אינה משוררת מן השרוול, אלא כותבת מדוייקת וקפדנית. לכן הביטויים ה"סודיים" הקסימו אותי והיה ברור לי שמדובר במילים נדירות ולא "לא מובנות" או "מומצאות" כטכניקה רטורית. המילה חושנה ב- "אוּלַי, לְפָחוֹת, אֶלְבַּשׁ שִׂמְלָה עֲשׂוּיָה נוֹצוֹת שֶׁל בַּת יַעֲנָה, זֶה כָּל כָּךְ חוּשָׁנִי זֶה כָּל כָּךְ חוּשָׁנָה", אינה "המצאה": "ומאז לא חדל יומם ולילה להרהר על אודותיה, על כל אבריה וגידיה, על זוהר עיניה וכנפי-שמלתה, על נחירי חטמה ושיפוע-חושנה.", (בימות החמה, י"ח ברנר). אין לי כרגע גישה למילון עברי טוב, אבל נדמה לי שפרוש המילה הוא מעין מעיל עליון או כותנת לבנה. פרוש זה מתלבש בדיוק על השמלה עשויית הנוצות מן השורה הקודמת ומציג באור חמה את יכולתה השירית של חלפי. את הביטוי הסודי השני ""צִפֹּרֶת עֲנָק מְשֻׁסֶּפֶת חוֹל שִׁכְחָה" לא היה צריך לחפש רחוק: "כדי לשסף את ראשה הייתי חיבת, לשסף את ראשי." (מתוך "וידויה של מכשפה מאושפזת בצינוק", "מחזור שירי המכשפות", רחל חלפי). הביטוי פירושו פשוט ציפור כרותת ראש. והדימוי היפהפה הוא של אישה מבולבלת ומבוהלת ש"שוכחת את הראש שלה" כמקבילה של בת היענה הטומנת את ראשה בחול. יפה ביותר בעיני. יכול להיות שאצל שיינפלד שאצלו בורות בעברית היא לא אופציה (ויורשה לי לשער שגם חפיפניקיות), הדברים היו מובנים מאליהם ויכול להיות שיש לי נטייה ל"ביקורת לא עניינית", אבל אני לא אוכל מעתה לקרוא ביקורת של שיינפלד בלא צל לא קל של חשדנות. לטעמי, כאשר אוהבים מישהו, אפילו אם זו משוררת, ראוי להשקיע באהבה ולא לחפף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אצל ברנר "חושנה" זה החושן שלה, כמו החושן (בגד עליון כלשהו, כמו שאמרת) של הכהן הגדול. אתה מתכוון שחלפי לקחה את שם העצם המשוייך מברנר והפכה אותו לשם עצם חדש? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. למה לא? במיוחד שזה משתלב יפה עם השִׂמְלָה עֲשׂוּיָה נוֹצוֹת שֶׁל בַּת יַעֲנָה וגם לחושני. אני לא מתעקש על דיוק מילונאי ודקדוקי, אבל אני חושב שלהניח שהמשורר "דחף" מילה שאין לה בכלל משמעות רק כדי להשלים חרוז, זה קצת להפחית בערכו. בינתיים ראיתי שגם שיינפלד כותב: "בתשובתם הם מאפיינים את הדוברת כאישה היסטרית (רצה רצה), שאינה מסוגלת שלא לראות, אלא יכולה רק להשכיח מעצמה מה שראתה. תכונות אלה אינן מספיקות לקבלת התפקיד. היא צריכה לוותר לגמרי על הראש.". וזה די קרוב לקשר שבין הביטוי אדם בלי ראש, אדם ששוכח את ראשו לבין הציפור כרותת הראש. מה שנראה לי חסר הוא הצבעה על הוירטואוזיות שבה מלהטטת חלפי עם המילים שלה. זהו חיזוק מתבקש לתזה של המשוררת כתסריטאי גאוני המסתתר מאחורי המילים של אישה פשוטה. דרך אגב, האם את עדיין לא אוהבת את השיר? נראה לי שהשיר מרויח מקריאה חוזרת. נראה לי שהוא עוסק במצב אנושי די בסיסי ומרכזי, בחברה שלנו, בה האנשים הולכים ומתרבים ומקורות הפרנסה הרבה פחות. הלהיטות, הנזקקות והנואשות של הדוברת מדברות אליי מאוד. גם המחאה נגד בירוקראטים היושבים על ברז התעסוקה וטורחים להמציא כל מיני כשלים ולקויות של מחפש העבודה או המפוטר, כדי להפוך את אסונו של המבקש גם לאשמתו. השיר בעיניי הוא המקבילה המשוררית של צעדה לכנסת עם הדגל. גם תאור השיר כבלוז, מוכיח בעיני שהשיר הוא שיר מחאה נגד חברת הצורכים והמובטלים בגלוי ובנסתר של ימינו ולא מהתלה במשקל נוצה של משוררת וירטואוזית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז אם "חושנה" זה כמו "שמלתה", יוצא לנו "זה כל כך חושני, זה כל כך שמלתה". ? לא בטוחה שזה הכיוון הנכון. (מה גם שאצל ברנר ה"חושנה" הוא בוודאי HOSHNA, ואצל חלפי זה HUSHANA). כן, אני עדיין לא אוהבת את השיר, למרות שברורה לי הוירטואוזיות המילולית והפקחות הרעיונית שבו. אני מרגישה שזה שיר של טריקים ושטיקים, שבאים על חשבון איזושהו משהו "פנימי", שאני מרגישה בחסרונו כאן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל יש כאן משהו מאוד פנימי: הרצון לא לראות, בפרט במצב שהמשוררת איננה מסוגלת לכך. היא רואה יותר מדי, היא חשה את הסכנות, והיא רוצה שכחה. חול ושכחה. הראייה מאיימת עליה. היא רוצה את החיים החושניים חסרי המחשבה והטרדות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, יש פה אמירה ברורה, שלא חייבים לתרגם אותה למצב קונקרטי כזה או או אחר, כדי להבין את כיוונה הכללי. אבל אני התכוונתי למשהו אחר שחסר לי- השיר לא מעביר אליי הרגשה של חוויה פנימית אמיתית, של המשהו שקיים עוד לפני ה"אמירה". יש הבדל בין דיבור /על/ משהו, לבין דיבור שמעביר את החוויה עצמה. בשיר הזה חסרה לי הרגשת החוויה, ואני נשארת עם רעיון, ואמצעי הביטוי המחוכמים שלו. ולכן השיר הזה פשוט לא מדבר אליי. זו מעין הרגשה, ולא משהו שאוכל לבסס באופן כלשהו. וכל מי שהשיר הזה כן עשה לו משהו- יופי לו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אני מבין את זה נכון, זה לא השמלה בפשטות, אלא התעקלות השמלה על החזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חולקת מכל וכל על פירושו של שיינפלד. לא שאי אפשר "להלביש" על השיר הזה את בעיותיה של אישה עם העולם הגברי. אפשר. אבל זו נראית לי השטחה יתרה. ובעיקר - הרעיון לראות בדוברת אשה פשוטה כביכול, שרק מאוחר יותר מתכלית כחושבת יותר... זה ממש מגוחך. הרי ברור שהאירוניה מופיעה בשיר מהתחלה. שום אישה פשוטה איננה חושבת על עבודה כחיה בגן החיות. אז אפשר גם, כמוך, לראות בשיר את המצוקה הכלכלית. אבל אז, נראה לי, מפספסים את עיקר העניין - מדוע דווקא בת יענה? מדוע לא לביאה או איילה? מה יש בבת היענה שמושך כל כך את הדוברת? כפי שכתבתי לאסתי, לדעתי היא רוצה את הפריוויליגיה שבאי-ראייה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי המטאפורה היא פשוטה יותר. המשוררת שמסתתרת בצורה די שקופה מאחורי בת דמותה השירית, היתה רוצה להתפרנס מעבודה בממסד ציבורי כלשהו, אקדמי, תרבותי או חינוכי, אבל ב''לשכת העבודה הזואולוגית'' דוחים אותה. הדימוי של בת-היענה טבעי כאן. תכונת בת היענה היא תכונה די הכרחית במוסדות כאלו (ואולי גם באחרים). יש שם תמיד לא מעט דברים שכדאי מאוד לא לראות. אני יכול לתאר לעצמי את המשוררת שומעת מונולוג כזה של אישה שנדחתה ממקום עבודה שכזה וטוענת שנדחתה בגלל שהיא לא מוכנה ''להתיישר'' ולהתעלם. היכולת של חלפי להביא את הטקסט ולהחדיר לתוכו את הוירטואוזיות המשוררית שלה, נותנת שיר מספיק חזק בעיני, גם אם אין לשיר סבטקסט חובק עולם יותר (נניח פמיניסטי). זו גם לא תהיה הפעם הראשונה שמישהו השווה את מערכת החינוך שלנו לגן חיות זואולוגי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כפי שאמרתי, גם הפירוש החברתי-מגדרי של שיינפלד וגם זה החברתי-כלכלי שלך, הם פירושים אפשריים. אבל הוא מחמיץ את הצורך *הפנימי* של הדוברת לא לראות - ואתה מחמיץ גם את העובדה שמדובר בצורך פנימי (הרי "החול והשכחה" אינם דברים שמנסים לכפות עליה. זהו רצונה שלה) - וגם את הרצון שלה *להיראות* - להיראותץ יפה וחושנית כמו בת היענה. בסופו של דבר, כמו כל שיר טוב, יש לו יותר ממישור אחד ויותר מפרשנות אפשרית אחת. רק נראה לי שחבל לא ללכת על *כל* מה שיש בו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה לי להבין מדוע סאבטקסט ''תעסוקתי'' הוא פחות שטוח מסאבטקסט פמיניסטי. בעיניי, הדוברת בשיר חווה חוויה חזקה של אי-עמידה בציפיות, אי-התאמה - ואחת היא לאיזו מסגרת, חברתית או אחרת, אינה מתאימה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ציפור החול האגדית חיה אלף שנים ואז נשרפת לאפר, באפר נותרת ביצה וממנה בוקעת ציפור החול החדשה, סמל להתחדשות שאחרי הכליון, לתקווה. הצירוף "חול שכחה" מרמז על האגדה המספרת שתינוק שנולד נושא איתו את זיכרון עברו, מלאך בא ומפזר חול על עיניו וכך משכיח ממנו את זיכרונותיו. "להם" זה לא מספיק, הם רוצים אותה משוספת ראש, עד שלא תקברי את ראשך, לא תתאימי. חול והבנה, הם דורשים, שכחה מוחלטת מתוך הבנה והסכמה. אהוב אותנו, דורשים שליחיו של האח הגדול מווינסטון סמית (1984). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אודה על האמת, השיר חביב. מצריך יותר מקריאה אחת כדי להכיל אותו. אלא, שהמבקר נכנס למקומות שבעיני, לפחות,הורסים את חדוות הקריאה לגמרי. לנתח באופן לוגי כל משפט, כל פסקה, מבחינה תחבירית או לשונית,לחתוך אותו לחתיכות דקות עד שיצא עשן- - זה פשוט להרוג את השיר בדיו קר. אני קורא שיר ובסופו אני מחייך, או עצוב, או מהורהר, סתם מקנא בכותב\ת על כשרונו, או פשוט ממשיך אדיש לשיר הבא. שיר משאיר משקע אינטואיטיבי זה הכוח שלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בגלל זה לא מדובר ב''מדריך איך להנות משירה'' אלא במדריך לכתיבת וללימוד שירה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי רק בתור פרודיה על שירה וניתוחה, אני יכול להבין את הערותיו של שיינפלד. על השיר לא אומר דבר פרט לכך שאינו מוצלח בעיניי כלל. אבל בעוד בעניין השיר ניתן לדבר על טעם או סגנון, הרי שבעניין הביקורת הרבה יותר ברור מה ראוי ומה לא. וזו של שיינפלד רחוקה מלהיות כזאת. נראה כי הוא ממש כופה על השיר איזה ניתוח שנועד לצרכים אחרים. כך למשל דבריו על היגיון בשורת הפתיחה. מה בדיוק לוגי פה? אתה צריך להיות נטול כל היגיון כדי להעריך את שורת הפתיחה כצעד הגיוני. איך בדיוק "מַה זֶּה מְשַׁנֶּה שֶׁאֲנִי מוּכָנָה אִם הֵם לֹא/רוֹצִים לָתֵת לִי לִהְיוֹת בַּת יַעֲנָה?" מבהיר כי הדוברת היא אישה חכמה? היא צריכה להיות מטומטמת כדי לא להבין את זה. גם לא צריך יותר מדי שכל כדי ליצור צירוף כמו "יעני בת יענה". להפך, מצלול כל כך מוגבל לא מעיד על אינטלגנציה יתרה. בעיקר משעשעת אותי הבורות שבטענה "הנקיטה בדרישה מוגזמת ובלתי אפשרית זו משמשת כאן לערטול התחבולה בשיר." ברי כי הכותב אינו יודע דבר על תהליך ערטול תחבולות בשיר, מאין המונח מגיע ומה משמעותו. הטענה"שהשיר אינו עוסק באישה, המבקשת להיות בת יענה, אלא על אישה, המתמודדת על מעמדה כאישה בחיים החברתיים, הנשלטים בידי גברים" היא קפיצה פרשנית שלא זכתה לביסוס ראוי ומבצעת אונס של ממש בשיר. זה מה שעושים כשלא מבינים את השיר - מעבירים אותו לאיזה מישור אחר שאותו כן מבינים. משפטי סיום מסוג "השיר "בלוז הלכתי לעבוד בתור בת יענה" הוא שיר מצוין, העושה שימוש בלשון סלנג, באמצעים רטוריים כמו חזרה וסמיכות צלילית, כדי להשיג אפקט של הומור" ראויים בקושי לרמה של תיכון. עבור שיינפלד, אני מקווה ששאר הספר מוצלח יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה דעתך על השיר? [אסתי- לא כ"כ אוהבת את השיר, מנסה להסביר לעצמה למה, ומרגישה אשמה בגלל זה :)] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים לגבי הניתוח, הוא באמת נראה כמו תשובה גרועה לשאלה מבגרות, אבל לא לגבי השיר. לדעתי השיר הוא בלי ספק פרודיה. הדוברת היא לא אישה חכמה בכלל, היא עילגת ופתטית, ואולי אפילו דמות טרגית. אני לא יודע לגבי פמיניזם, אבל נראה לי שהשיר מדבר על הדרך שבה החברה שלנו מטמטמת את היחיד, ודורשת ממנו להיות מגוחך, לאבד את הראש, לא ללכת זקוף ("תעקמי את צווארך), והוא מוכן לכל כדי להתקבל לעבודה/לחברה. ואולי בכל זאת הכוונה היא לדרישות החברה מנשים. קרא שוב את השיר, מנקודת מבט אירנית. לדעתי הוא דווקא חזק מאד, ומאפיין מאד את החברה שלנו. אהבתי את המשפט הדו משמעי "זה עניין של הבנה". אין לדוברת את ההבנה הדרושה? או שיש לה הבנה, והיא צריכה להיפטר ממנה? הניתוח באמת מחטיא את המשמעות ואת הרוח של השיר, ועדיף להתעלם ממנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה מכל המשרות שבעולם, רצתה האשה לעבוד דווקא כבת יענה? "מה כבר ביקשתי, אפילו בת יענה לא נותנים כאן להיות" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי שלחו אותה מהלשכה (יש בדיחה על זה עם אריה ונמר, אבל לא חשוב). אולי זו דרך אחרת לומר ''ניסיתי לטמון את הראש בחול''. ואם כך, יש פה רמז למשהו שהיא מנסה להדחיק, ושלא נמסרים פרטים לגביו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני שמעתי את הבדיחה בגרסה של אריה וחמור. ונראה לי ברור שהיא *רצתה* לטמון את הראש בחול, ולא הניחו לה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה נשמע לי קצת קיצוני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השועל הולך לאריה ואומר לו שהוא חייב לצאת לחופש. האריה אומר לו שאם הוא יוצא עכשיו לחופש אולי לא תהיה לו עבודה כשהוא יחזור. השועל מתעלםפ מהאזהרה ונוסע לגואה לחודשיים. כשהוא חוזר האריה אומר לו, תשמע אין לי עכשו תקן של שועל, אני יכול להכניס אותך על תקן של שפן. השועל מסכים ושבועיים חי כמו שפן, גר במחילה ואוכל עשב. ואז הוא רואה את השפן מסתובב בשטח וטורף תרנגולות. מתברר שהשפן הוא עכשיו על תקן של שועל. אומר השועל: איזה מין סדור אדיוטי זה? אומר השפן: ככה זה כשיש חמור על תקן של אריה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני סיפרתי אותה כאן אפילו, בכינוי אחר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה הכותרת מנוקדת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז מה? גם ציטטות מהתנ"ך מנקדים (+טעמים)? הצדקה לניקוד קיימת כאשר יש מקום לטעות (כמו במשפט "נערה נערה נערה"). אני לא רואה איך אפשר לטעות בהבנת הכותרת הנ"ל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בניגוד לפרוזה, בשירה לצליל ולדיוק בהגייה בע"פ יש חשיבות מרכזית. לכן משכבר הימים מקובל לכתוב שירה מנוקדת. בפרט, ציטוט של קטע שירי או נבואי מן התנ"ך ראוי שיהיה מנוקד ומפוסק. אתה צודק שיש קושי עיצובי במאמר (יחיד) ששמו מנוקד. אבל הניקוד מעביר את מסר מדויק: זה ציטוט משיר. ח"ח על ההחלטה המערכתית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולי זה נראה כמו התייפיפות גרידא, שלא לומר התנשאות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכך אני מסכים איתך. בכל עיסוק שאינו לפרנסת הגוף, ובמיוחד בשירה, יש התייפייפות ואף התנשאות - למשל מעל מי שאין לו פנאי לקרוא. לא על הלחם לבדו יחיה האדם. אני מאוד אוהב פיתה עם גבינה וקצת מלח. אבל למזלנו יש בעולם גם אומניות ומדעים וסושי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא זה הענין (אחרת מה אנחנו עושים באייל?). אבל כשמנקדים ללא שום צורך, רק בשביל להראות שהמדובר בשירה, זה סנוביזם לשמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, וגם המטרד הזה של לחיצה על ה Enter כל כמה מילים, רק בשביל להראות שהמדובר בשירה, זה סנוביזם לשמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניקד את מילה טָרִיטוׁריֲה כּכלב המסמן עץ |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני עוד מחכה שיענו לך בסקר (התשובה שלי: שווה סקר נפרד). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(ראו תגובה 17) ועל זה אתם לא מספרים לנו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מישהו (מהמערכת או לא) יכול להסביר בבקשה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שארתור דנט קצת התבלבל בין פחימה לוישנה. ועוזי היה עושה מזה מטעמיפ :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איפה אתה?! לא קבענו כולנו לבקר את טלי? (היא ביקשה שנביא לה כמה ספרי מד"ב, להעביר את הזמן). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זה "איפה אתה"? ערן עוד לא ביקר אותה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מחסן הצורות הפנימי של המשוררת רחל חלפי: כיצד לומדים לכתוב שירה <מדריך מעשי>, מתוך ספרו החדש של אילן שיינפלד, "הסדנה לשירה – מדריך לכותבי שירה ומלמדיה", שראה אור לא מכבר בהוצאת "שופרא" לספרות יפה. מתפרסם באדיבות המחבר: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו, והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותי, ונלאיתי כלכל ולא אוכל'' | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אולי קל לנו לקבל את שירתה של חלפי היום יותר מבעבר, מפני שמבחינות רבות זוהי שירה שהקדימה את זמנה - שירה מורכבת, מרובת סגנונות וניגודים, עשירת לשון, הומוריסטית לעתים, נועזת (גם אם לאו דווקא פרובוקטיבית), שאינה נענית לתיאור של התפתחות ליניארית ואינה משתייכת להגדרות של דור ספרותי כזה או אחר". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שפרשנותה של הראל לשיר שמעלינו הייתה מעניינת פי כמה מזו של שיינפלד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעבוד כבת יענה ונתנו לי את התפקיד, בלי שום בעיה, חושנה או לא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי בת יענה זה רעיון לא כל כך טוב בימים אלה. עוד עלולים להשמיד אותך כדי שלא תפיץ את שפעת העופות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני עובדת בזה פרטי, בתור פרי-לנסר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חוצמזה הם אומרים לכולם 'אתה לא מתאים', זה תרגיל, צריך להסתכל במבט מטומטם, ראש ב45 מעלות הצדה ולבלוע מסמר והם אומרים 'התקבלת'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפילו לא זה. די להחליט לא לראות דברים מפחידים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תביני כבר! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זה "תביני"? מה זה "כבר"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גרגרי חול דומים זה לזה או לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ודאי שדומים. כמו טיפות מים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. הנושא נדון כבר בדיונים אחרים, אבל לא ניתן להתעלם ממנו כאן: כו-לם פחות או יותר רואים אותה הולכת ומשתגעת, רבים חושבים שהיא הולכת לפגוע בעצמה, מקרה קלאסי של "הכתובת היתה על הקיר" ובכל זאת אין מה לעשות. גורם להרהר על גבולות חוקי האשפוז הכפוי במדינת ישראל, והאם לא צריך להקשיח מעט את הגבולות. 2. מה יכול לעשות פסיכולוג שמגלה שהמטופלת שלו מפרסמת את שמו המלא וטוענת שהוא פגע בה מינית. הוא אינו יכול לענות, כמובן, מעל דפי הרשת (חוקי הסודיות חלים עליו) בעוד היא יכולה לכתוב ככל העולה על רוחה (מפאת מחלתה, או שלא). מה יעשה סתם אדם מן השורה כשמישהו מחליט לרדוף אותו מעל דפי הרשת. קלות ההכפשה מפחידה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב שהיה הבלוג להודיענו על מותה. אתה יודע כמה אנשים מתאבדים בישראל בשנה מבלי להודיע מראש? וכמה מנסים להתאבד ונכשלים? כל הסיפור העגום הזה: התגובות האמוציונליות של אנשים שהיא כלל לא הכירה; ההכאה על חטא - "הכתובת היתה על הקיר" וכל כיוצא בזה. ובכן, תנו לי לחדש לכם: הזעזוע הזה הוא בסך הכל דרכם הצינית והמרושעת של מכורי האינטרנט לצאת מהשיגרה המשמימה של עולמם. בחיים האמיתיים, 99% מהמתייפחים והמתייפחות לא היו מזכים אותה במבט חטוף, גם אם היא היתה נשכבת באמצע היום על הכביש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לתהום של ציניות רוע ואטימות יכולים להגיע רק מתי מעט בין "מכורי האינטרנט הציניים והמרושעים" כמו לדוגמה ראויה לשמצה המגיב מתגובה 392339 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכימה לכל מלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צר לי, הוא צודק. המנוחה היתה אשה שסבלה ככל הנראה סבל קשה, וכל ימיה בבלוגייה טרחה המון טרחה להשפיע את הסבל, הרוע והכאב על כל סביבותיה. אם יש חטא של הבלוגרים בנוגע אליה, הריהו שלקחו אותה ברצינות ולא כמשוגעת מזילת ריר. שהאלילו את דברי השיגעון שלה והפכו אותם למצבה. שחשבו שהיא ''מעניינת'', ''מוכשרת'' ולא אחת שצריך לאטום אוזניים מולה ולתת לה את התרופות. גם הפוסט של האקס שלה על הילדה בת הארבע שמספרת על מות אמא שלה מבחיל בעיניי מבחינה זו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צר לי להצטרף לרגע (ובאיחור רב) אל הביצה ההיא, אבל - האם אפשר לקבל הפניה אל הפוסט עם הילדה? זו אחת הפעמים הבודדות שחוסר המעודכנות שלי נראה לי טפשי ואולי מתנשא ללא הצדקה. (בצד: מהדברים הספורים שכן קראתי, משלה - נראה לי שמוכשרת היא דווקא כן היתה - חולה להחריד אבל מוכשרת, ולפחות את המעט הזה אי אפשר לקחת ממנה. וזה בלי קשר לבחילה המתעוררת מהפרשה בכללותה ומההאלהה הכללית שיצרו סביבה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא מצוטט בפוסט שמפנים אליו ב תגובה 391412 "בשבת האחרונה התעוררה מירב בעשר בבוקר, נטלה מארנקי עשרים שקלים, הביטה בי ממושכות, אמרה "שלום", טפחה על ראשו של בן השנתיים, ויצאה החוצה. בשעה אחת בצהרים התקשרה שוטרת, אמרה שמצאו את מירב ליד בניין בשדרות בן-גוריון בת"א וביקשה ממני להגיע לאיכילוב. לא רצתה למסור פרטים נוספים. ברבע לשתיים זיהיתי במרתף של איכילוב את גופתה של מירב. מפרקתה שבורה ופניה שלוות. שלשום נטלתי את בת הארבע לספסל בפאתי גן ציבורי, התיישבנו והסברתי לה שאנו עצובים מאוד כי אמא לא תחזור יותר הבייתה. אחרי עשר דקות קמנו מהספסל והתחלנו לפסוע הבייתה. איש המוליך כלב ברצועה בא מולנו. בת הארבע נעצרה וליטפה את הכלב, שהגיב בעליצות בכשכוש זנב. היא גחנה ולחשה על אוזנו: "אתה יודע שאמא שלי מתה?"." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המשורר והסופר אילן שיינפלד, מחבר "הסדנה לשירה" ו"בית ספר למשוררים", פותח סדנת כתיבה לחודשי הקיץ. הסדנה תכלול 6 מפגשים בני 3 שעות לפיתוח היצירה, ותתקיים בימי חמישי 13 ביולי ־ 17 באוגוסט, בשעות 19.00־22.00, בנווה צדק בתל אביב. הסדנה מיועדת לא/נשים כותבים/ות בכל סוגי הכתיבה ובכל שלב כתיבה. ניתן להירשם גם לשיעורי כתיבה אישיים, בטל' 03-5176364, או במייל ilanshpr@netvision.net.il. "החלטתי לפתוח סדנת קיץ בשל פניות רבות של כותבים, שקראו את ספרי החדש, 'הסדנה לשירה'," אמר היום אילן שיינפלד. "הקיץ הוא זמן טוב להתחלות חדשות, כי יש בו פנאי לזה. עיקרה של הסדנה הוא התנסות משותפת בעבודת הכתיבה." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק לי מפריע שבת יענה היא סוג של ינשוף. ינשוף קטנוני מכאניסטי וחסר לב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מר שיינפלד - השיר המופלא הזה כל כך ברור וכל כך יפה שכל ההסבר הטרחני הזה שלך לא רק מיותר כי אם אף פתאטי. זו שירה במיטבה ואתה נקלעת הנה כאילו במקרה וזאת לרוע המזל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שימוש בשיר לצרכים דידקטיים מאפשר אינטרפרטציות שונות. אחת מהן והמועדפת אצלי היא שבכל מקום יש ביקוש ל "יס מן" המתלקלק באחורי הבוס . המבוקשים והמצליחים ביותר בעבודתם כשכירים בעיקר הם המסוגלים לעיוורון לעוולות ולעיוותים שמסביבם. מי שדואגים רק לעצמם ומבריחים מעצמם כל מחשבה על מה שעיניהם רואות. מי מבוקש כיום בעבודה? מי הוא המקודם? מי שמסוגל לתפקד "בלי ראש". מי שמסוגלים לחיות מבלי לראות עוולות ועיוותים במערכות שבתוכן הם מתפרנסים, לגלות אדישות לפגיעה בעמיתיהם ובעיקר לציית . למזלנו ישנם גם אלה שנולדו עם נטייה טבעית לרגישות לזולתם ואולי גם בכלל לכל עולם החי ומשאבי העולם. העולם החברתי מתקדם בעיקר בזכות אותם אלה שמצפונם מוביל אותם בחייהם. מי שלא מסוגלים לקבל עבודה בתור בת יענה כי הם רואים יותר מדיי, מגיבים לעוולות ולא מדחיקים את התופעות ההרסניות המתרחשות נוכח עיניהם. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |