 |
|
על השיקולים שקדמו למירוץ הישראלי לעבר פצצת האטום, ועל השיקולים שעומדים בפנינו כיום בעד חיסול הפרוייקט.
|
|
| חברה וכלכלה • אלי אשד • יום ג', 6/6/2000, 15:38 |
|
 |
|
| הפטריה מעל נגסאקי (צילום: משרד ההגנה האמריקאי) |
|
ישראל היא אחת המדינות הבודדות בעולם שברשותן נשק גרעיני. אין זה ידוע כמה פצצות גרעיניות יש ברשותה של ישראל, אך יש המדברים על פוטנציאל של מאות פצצות - אטום , מימן וניוטרון - שהידע ליצורן קיים בידי ישראל מזה שנים רבות.
הצורך בפיתוח נשק גרעיני לישראל נמצא בדיונים אצל מנהיגי המדינה - דוד בן־גוריון, שמעון פרס ויגאל אלון - עוד מראשית שנות החמישים. בשלב מסוים הגיעו מנהיגיה של מדינת ישראל הצעירה למסקנה כי עליה להשיג כוח גרעיני על מנת להרתיע את המדינות הערביות שהקיפו אותה מנסיונות להביא להשמדתה.
התומך הראשי של מדיניות הגרעין היה ראש ממשלת ישראל דוד בן־גוריון, שראה באופציה הגרעינית מפתח לאי־מלחמה, ואולי גם לשלום (אם כי לטווח הארוך ולא הקצר, שכן בן־גוריון האמין כי רק המשך מצב הלוחמה עם הערבים יכול לאחד את הקבוצות השונות שהרכיבו את מדינת ישראל ).
בן־גוריון הבין שמדינת ישראל נמצאת ב"מלכוד" לעומת הערבים: בעוד שהערבים יכולים להרשות לעצמם להפסיד בכול המערכות כנגד ישראל ולהמשיך להילחם, הרי שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה אפילו הפסד אחד. במילים אחרות, אבידותיהם של הערבים תהיינה תמיד שוליות, בעוד שמפלה ישראלית תביא להתפוררותה המוחלטת של החברה הישראלית ושל המדינה. לאורך ימים, הבין בן־גוריון, ישראל לא יכולה למצוא שום אפשרות של עמידה קונבנציונלית בפני עוצמתם המספרית של הערבים, והפתרון היחיד כנגדם יהיה השגת אופציה גרעינית כגורם מרתיע וכ"מוצא האחרון ".
בן־גוריון סבר (ככל הנראה בצדק) כי אם ישיגו הערבים פצצת אטום ראשונים, הדבר יביא להשמדת ישראל, ועל־כן יש להשיג נשק גרעיני לפניהם, בכל מחיר. יש לציין שתפיסתו זו של בן־גוריון נתקלה בהתנגדות מצד יגאל אלון, שהאמין שאף איום הפצצה שבידי ישראל לא ימנע מהערבים להמשיך להיאבק בה, והדבר רק עלול לחזק את מאמציהם להשיג נשק גרעיני לעצמם, בו הם עלולים להשתמש כאשר ישיגוהו. אלון העדיף להשיג את יעדי ההרתעה של ישראל באמצעות מלחמות קונבנציונליות. אלון ראה את הערבים כ"בלתי־רציונליים" מעצם טיבעם ולכן חשב שנשק גרעיני יעזור להם יותר מאשר לישראל. אלון חשש כי הסובייטים יתנו פצצה לערבים בתגובה לפצצה הישראלית, אם זו תפותח אי פעם. במאמר מוסגר כדאי לציין כי כיום אנו יודעים כי, לאמיתו של דבר, הסובייטים התנהגו בצורה רציונלית מאוד בנושא הפצת הנשק הגרעיני, והקפידו ככול האפשר שלא להעביר את הידע גם לבעלות בריתם. סין הקומוניסטית השיגה את הידע הגרעיני שלה בניגוד רצונם של הסובייטים. כך שספק אם הסובייטים היו מעבירים ידע כזה לערבים, שהערכת הסובייטים כלפיהם לא הייתה שונה בהרבה מזו של אלון. אך אלון, כמובן, לא יכל לדעת זאת. בסופו של דבר, הייתה זו דעתם של דוד בן־גוריון ועוזרו שמעון פרס שגברה, והתקבלה ההחלטה שעל ישראל להיות מצוידת בנשק אטומי שיעמיד אותה בדרגה אחת עם המעצמות הגרעיניות של העולם.
בן־גוריון היה זה שדחף להשגת האופציה הגרעינית , אך מרגע שהושגה יכולת זאת, הוא הבין כי יש למנוע מהערבים להגיע לכך, ולפחות מטעם החשש שמנהיג מטורף כלשהו אצלם ישיג את השלטון על מדינה בעלת יכולת כזו. בן־גוריון, שהערכתו את הרציונליות הערבית הייתה אף נמוכה מזו של אלון, היה משוכנע שמנהיג כזה לא יהסס להשתמש בנשק הגרעיני כלפי ישראל. בן־גוריון חשש שבמקרה כזה, הערבים "ילכו על הסף", מתוך הנחה שישראל "תתקפל". התנהגות ערבית של נטילת סיכונים, חשש בן־גוריון, עלולה להיות הרת אסון, ולכן אסור לתת להם להגיע לנשק גרעיני, ויש למנוע מהם כל אפשרות להגיע לנשק כזה.
כל זאת עמד בניגוד לתיאוריות ההרתעה המערביות שקבעו כי המצאות הפצצה בידי שני הצדדים שומרת על מצב הסטטוס־קוו. בן־גוריון קבע שמצב כזה אינו מתאים למזרח התיכון. מטרתה של ישראל לא צריכה להיות מאזן אימה כפי שהיה קיים בין שתי מעצמות המערב, ולא שוויון כוחות, שהרי היא עומדת בפני הכחדה.
בן־גוריון העריך כי נשק גרעיני בידי ישראל יאלץ את הערבים, בחוסר רצון, להכיר ולהשלים עם קיומה. מצד שני, הוא העדיף שלא להצהיר על קיומו של נשק זה, מחשש שעצם ההצהרה תאלץ את הערבים לנסות להשיג פצצה משלהם.
הנשק הגרעיני נועד, אם כך, כדי להרתיע את הערבים מהכרזה על מלחמת השמד על ישראל אם מאזן הכוחות האסטרטגי היה משתנה באופן משמעותי לצידם. הפיתוח הגרעיני של ישראל נועד גם לשכנע את הערבים שאין להם סיכוי לנצח את ישראל, ועדיף להם לנסות להגיע להסדר מדיני איתה.
שימוש נוסף שנועד לנשק הגרעיני, שימוש שלא דיברו עליו הרבה אך תמיד היה קיים ברקע, הוא הנשק הגרעיני כנשק הסופי של ישראל לאחר שרוב צבאה יושמד ועצם קיומה יועמד בסכנה. במקרה כזה, האיום הגרעיני אמור להרתיע את הערבים ממתקפה סופית או המשך מלחמת שחיקה המעמידה את ישראל בפני שבירה.
וקיים כמובן גם השימוש האחרון (תרתי־משמע) שנועד לפצצה למקרה שישראל כבר נוצחה וחוסלה במלחמה. השימוש שנקרא "ברירת שמשון" - השמדת הנקמה של המדינות האויבות על סמך המודל של שמשון התנ"כי שהשמיד את אויביו יחד איתו.
כך ישראל פתחה במבצע מדעי מסובך ועיקש מאוד להשגת ידע גרעיני - מבצע מדהים ממש למדינה בגודלה של ישראל, שהחל בראשית שנות ה-50 בשיתוף פעולה של ממשלת צרפת, שסיפקה לנו מתקן להפרדת פלוטוניום ממרכיבי דלק משומש. ישראל הבינה כבר מהתחלה שהדרך הטובה ביותר לייצר נשק גרעיני תהיה לבנות כור פלוטוניום, שמשמש כחומר בקיע בכלי נשק אלה. ההחלטה להקים כור כזה הייתה הגיונית, מאחר שבפוספטים שבנגב יש מספיק אורניום להפעלת הכור.
בן־גוריון הודיע בפומבי על כך שישראל בונה כור אטומי בנגב בדצמבר 1960, אם כי ידיעות על כך כבר דלפו לכלי התקשורת בעולם. הוא הסביר שזהו כור שנועד למטרות מחקר בלבד, יהיה פתוח לחוקרים מכל העולם וכי אין לו כל מטרות צבאיות שהן.
למעשה, הייתה זו אי־אמת. הכור אכן היה מיועד למטרות צבאיות. האמריקנים, שחשדו בכוונותיה של ישראל לגבי הכור, ביקשה מידע לגביו, אך גם הם קיבלו תשובה כי הכור מיועד למטרות מחקר בלבד. נראה שישראל החלה לייצר נשק גרעיני של ממש בסביבות שנת 1967 ( בדימונה החלו להפריד פלוטוניום ב-1966).
ישראל יצרה עמימות ניכרת לגבי מצבה הגרעיני האמיתי, שפעלה בכמה חזיתות. חזית אחת הייתה התומכת הראשית של ישראל - ארה"ב - שכלפיה הדגישה את מצבה הביטחוני המסוכן והמאיים ואת הצורך שלה לקיים שולי ביטחון רחבים ככל האפשר. היא הדגישה שאם תחוש כי מרוץ הנשק הקונבנציונאלי פועל לרעתה ונוצר איום רציני על עליונותה בתחום זה, היא תאלץ למצוא אלטרנטיבות בתחומי הנשק הלא־קונבנציונלי. הדילמה הגרעינית של ישראל הפכה לקלף מיקוח להשגת יותר נשק בעת דיונים עם ארה"ב להספקת נשק מצידה.
כלפי מדינות ערב, פעלה העמימות, כאמור, בהרתעתן מפיתוח נשק גרעיני משלהן. זכורה התנסחותו של לוי אשכול בשנות ה-60 כי "ישראל לא תהיה הראשונה להחדיר נשק גרעיני למזרח התיכון, אולם גם לא תהה השניה לעשות זאת". כלומר, אם מדינה ערבית תנסה לפתח נשק גרעיני, הרי שישראל תמיד תוכל להקדים אותה. (החצי הראשון של משפט זה נשאר מאז כנוסח הקבוע של מדינאים ישראליים בכל פעם שהתבטאו בנושא).
מדיניות עמימות זו זכתה בישראל להסכמה לאומית מקיר אל קיר ומדיניותן של ממשלות השמאל בנושא לא הייתה שונה כלל מזו של ממשלות הימין. כל הממשלות הסכימו שאין לסלק עמימות זאת.
יש לזכור גם שאם ישראל הייתה מודה רשמית שאכן יש לה נשק גרעיני, הדבר היה מסבך באופן רציני את יחסיה עם ארה"ב. היה זה מקשה על ארה"ב להמשיך ולספק לישראל תמיכה כלכלית וצבאית של מיליארדי דולרים בשנה, והקונגרס היה פחות נלהב להמשיך לספק לישראל את כלי הנשק הקונבנציונליים החדישים ביותר. ארה"ב הייתה חייבת ליישם הסכם שהיא חתומה עליו נגד הפצת נשק גרעיני, והייתה נאלצת שלא לספק לישראל כלי נשק כלל. כמו כן, ישראל רצתה להימנע מפיקוח נציגי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, שמפקחת על המדינות החתומות על האמנה הבינלאומית להפצת נשק גרעיני, שהן מרבית מדינות העולם, דבר שהיווה סיבה נוספת לעמימות הגרעינית.
ידוע שבמלחמת יום הכיפורים שקלו מנהיגי ישראל, בשלב מסוים, אם להפעיל את הנשק הגרעיני, אך בסופו של דבר החליטו שלא לעשות זאת, מכיוון שהאיום על ביטחונה של ישראל עדיין לא נראה להם כ"קיומי", וגם עקב החשש שהסובייטים יעבירו בתגובה נשק גרעיני לידי הערבים.
עצם קיומו של הנשק הגרעיני של ישראל נחשף "רשמית" בידי מרדכי ואנונו - טכנאי לשעבר בכור הגרעיני בדימונה, שהתנצר ומכר את סודותינו לסנדיי טיימס, עד שנתפס בידי המוסד וכיום הוא נמק בבית הכלא בישראל.
ואנונו הפך ל"קדוש מעונה" בעיני מתנגדי החימוש הגרעיני בעולם וגם בארץ, ומספרם של אלה הולך וגדל בהתמדה, ועימם גם הביקורת העולמית על המדיניות הגרעינית של ישראל.
עד היום לא ידועים פרטים בסיסיים ביותר על נושא הפעלת הנשק הגרעיני של ישראל, לדוגמא: האם רק לראש הממשלה יש את הסמכות להפעיל את הפצצה או גם לשר הביטחון? (לא שזה משנה כאשר אותו האדם משמש בשני התפקידים...) האם יש לראש הממשלה "מזוודה גרעינית" עם הקודים להפעלת הפצצות שאותה נושא השליש שלו לכל מקום, כפי שעושים נשיאי ארה"ב ורוסיה? מהי בדיוק המדיניות למתקפה גרעינית על הערבים במקרה שמגיעים למסקנה שישראל אכן עומדת לפני השמדה? האם יותקפו רק המדינות שנמצאות במצב מלחמה ישיר עם ישראל, או שמא גם מדינות ערביות שעוזרות להן?
התוכניות לאפשרות של מתקפה גרעינית של ישראל קבורות, מן הסתם, בכספת בבונקר בקריה (ואין ספק בעיני שאכן קיימות תוכניות כאלה, אין מדינה בונה נשק כמו הפצצה הגרעינית מבלי שתהיה לה תוכנית כיצד להשתמש בה במקרה הצורך) - ניתן רק להעריך מה יש בתוכן.
אם ננסה להעריך בצורה הגיונית מתי תשתמש ישראל באמצעים גרעיניים, הרי זה יהיה באחד משני המקרים הללו (השימוש האפשרי בנשק ביולוגי או כימי הוא נושא למאמר בפני עצמו, כך שלא נעסוק באלו כאן):
א. כאשר היא עומדת לפני שלב התמוטטות צבאית מוחלטת, אך טרם הגיעה אליו - במקרה כזה המתקפה הגרעינית תכוון, יש להניח, כנגד בסיס צבאי מרכזי אחד או יותר של האויב באיזור מדברי, או בכל אופן, אזור שאינו מיושב בצורה צפופה מדי, וכמובן - גם לא קרוב מדי לישראל עצמה. זאת כדי לאותת לאויב/ים כי ישראל אכן מוכנה ללכת עד הסוף עם הנשק הגרעיני, אבל גם נמנעת (כרגע) מלגרום את הנזק שאותו היא יכלה לגרום, וכך משאירה פתח למו"מ.
ב. כאשר ברור כי ישראל אכן התמוטטה כישות. כאן המתקפה הגרעינית תהיה אמצעי של נקמה, וסביר למדי שהיא תכוון כנגד מרכזי אוכלוסיה של האויב, כמקרה קלאסי של "תמות נפשי עם פלשתים". יש לזכור במקרה כזה אין זה משנה כלל אם האויב יגיב במתקפת נקמה גרעינית משלו.
לפי ההערכות, בידי ישראל יש יותר מ-100 ראשי חץ גרעיניים. מספר זה מספיק בהחלט כדי להפוך את המזרח התיכון כולו לשממה רדיואקטיבית. האופציה ה"רחומה" יותר, תהיה להשתמש רק בפצצות ניוטרון, שמשמידות את האוכלוסיה החיה, אבל משאירות את אזור הפגיעה "נקי", כך שאפשר יהיה לישב אותו בדורות הבאים.
האמת היא, שגם אם אכן היו סיבות טובות מאוד להכניס את השימוש לנשק הגרעיני לישראל, הרי יש גם סיבות טובות לא פחות לחשוש ממנו.
נזכיר תחילה את הסיבות הטכניות לחשש מהכור עצמו: הכור בדימונה, בו נוצרות הפצצות, הוא כבר ישן מאוד. בעולם מקובל שלכורים גרעיניים יש "תוחלת חיים", שלאחריה הוא נסגר כלא שמיש, והאזור שבו פעל הכור הופך ללא ראוי למגורי אדם למשך מאות אלפי שנים.
הכור שלנו הוא אחד הותיקים בעולם שעדיין פעילים. באיזהו שלב נהיה חייבים לסגור אותו. האם יצליחו למצוא אתר חלופי לכור? מסופקני. עם כל הבעיות שהיו ועדיין ישנן למציאת אתר חלופי למזבלה בחיריה, ספק אם ימצא בארצנו הקטנה והצפופה מקום שיהיה מוכן ל"קבל" כור גרעיני בסביבתו. לא עם המודעות הגוברת לסכנות מהקרינה האטומית.
ונניח שתהיה רעידת אדמה בסביבת הכור, דבר שאינו בלתי אפשרי אם נזכור שהאזור קרוב לשבר הסורי האפריקני המועד לרעידות אדמה? במקרה כזה, אם הכור יפגע, הדבר עלול להביא לחורבן כללי. אפילו אם לא רעידת אדמה, אלא סתם רשלנות כלשהי. ראינו כמה אפשר לסמוך על הרשויות במקרים כמו גשר המכביה או האימונים בנחל קישון. רשויות הכור עצמן לא התגלו כזהירות במיוחד בפרשת ואנונו. עד כמה אנו יכולים לסמוך עליהם שהם אכן מתחזקים את הכור היטב כפי שהם טוענים?
אך יש גם סיבות פוליטיות לחשש מקיומן של הפצצות. ההנחה של בן־גוריון ופרס, ושל שאר העולם, הייתה וכנראה עודנה שבניגוד למנהיגי הערבים, המנהיגים הישראליים הינם אנשים רציונליים שישתמשו בפצצות אך ורק כאמצעי אחרון ומחוסר כל ברירה, כאלטרנטיבה להשמדתה הפיזית של ישראל (או למצער, כנקמה צודקת לאחר חיסולה של ישראל).
האומנם יש בסיס להנחה זו? רק לשם השוואה, נבחן את ארה"ב ידידתנו הגדולה, שמנהיגה את העולם ושמנהיגיה אמורים להיות אנשים רציונליים מאין כמוהם בשל האחריות העצומה שבידיהם: ובכן, בראשה עמד בשנות ה-80 שחקן לשעבר בשם רונלד רייגן, שהיה, כפי שמסתבר כיום, אדם שהאמין בלב שלם בכול הנבואות האפוקליפטיות של המטיפים האמריקניים על מלחמת גוג ומגוג (ומבחינות רבות הוא נשלט בידי אישתו, שנשלטה בעצמה בידי האסטרולוגית שלה) . הוא היה תומך נאמן ביותר של ישראל, מכיוון שחשב שנבואות סוף העולם יתקיימו דרכה. הוא האמין שברית המועצות היא גוג ומגוג של הנבואות התנכיות, וכינה אותה "אימפריית הרשע". הוא יצר את מערכת כלי הנשק החללית של ארה"ב, לה קרא "מלחמת הכוכבים" על שם אותו סרט מדע בדיוני על מלחמת בני האור בבני החושך, שבסיסו האידיאולוגי תאם עד מאוד את ההשקפה האפוקליפטית של רייגן עצמו על פיה צפויה מלחמה שבה תהיה ישראל שדה הקרב המרכזי. היום ידוע שהעולם התקרב בתקופת רייגן לכדי חוט השערה משואה גרעינית כתוצאה מהחשדנות העמוקה ששררה בין המעצמות.
ואם אדם כזה הגיע לשלטון בארה"ב אז למה לא בישראל? בישראל, בה שלט כבר ראש ממשלה שלא היה מסוגל לתפקד מבחינה נפשית (בגין) ושני ראשי הממשלה שחשודים בעבירות מסוגים שונים. כיום, עם התעצמות כוחם של זרמים קיצוניים בחברה הישראלית, אין זה בלתי אפשרי להעלות על הדעת שבעתיד ישלוט בישראל ראש ממשלה בעל דעות אפוקליפטיות מסוגו של רייגן, או ראש ממשלה שישלט בידי מנהיג דתי בעל תפיסה מיתית של המציאות שידגול ב"מלחמת בני האור בבני החושך", שישאף להביא למלחמת גוג ומגוג ולימות המשיח. ואיזה דרך טובה יותר להביא לכך מאשר שימוש מכוון בנשק גרעיני?
אני אעשה ספקולציה קיצונית במכוון: יש ביהדות זרם קבלי קיצוני שרואה בכל הגויים את "בני השטן" שחובה להשמידם או לשעבדם. זרם זה נוצר במאה ה-16 בידי המקובל חולה הנפש חיים ויטל בצפת (אם כי ניתן למצוא את התפיסה הזו גם אצל כת מדבר יהודה בימי בית שני) ולרוב היה בשוליים. אך כיום הוא הולך ותופס תאוצה בחוגים שונים. נניח שמנהיג דתי כלשהו, שמחזיק בתפיסה מטורפת זו, לא ישאר נחבא אל הכלים בצפת, אלא יגיע לכלל השפעה לאומית ואף לעמדת שליטה? דומני כי במקרה כזה, הנשק הגרעיני של ישראל לא יהיה עוד בידיים "טובות", ויש חשש רציני שישתמשו בו. גם ללא פרובוקציה מספיקה מצד הערבים, ישראל עלולה להיהפך למדינה "מטורפת" בדיוק כמו המדינות בהן היא נאבקת, ובמקרה כזה, בהחלט ניתן להעלות על הדעת שישראל תופצץ בחזרה בנשק גרעיני בידי המעצמות. הנשק הסופי של ישראל אכן יביא לסופה.
אינני מאמין שדבר כזה אכן יקרה (רוב הפוליטיקאים והמנהיגים החרדיים, כיום, הם אנשים רציונלים ומפוכחים לא פחות, ולעיתים אף יותר, ממקביליהם החילוניים) אך האפשרות קיימת.
האפשרות של שימוש לא מבוקר בנשק גרעיני דווקא מהצד שלנו הנה מצמררת, והנושא כולו צריך לככב מידי יום בסדר היום הלאומי.
|
קישורים
מלחמות עתידיות בספרות הישראלית - מתוך אתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטזיה
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש