 |
|
| המאמר המלא |  |
פרסומים אחרונים במדור "טור אישי"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
 |
|
 |
||
|
||||
 |
You started your article by asking what is there to see in America that we have not seen on TV and you went on talking about NY City. I live in the US and I can tell you that NY City is not what you can call a typical American city. NY is very different from the rest of the US. So it is very narrow minded to judge a whole country by a visit to NY City.
|
 |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מהתגובות למאמר הזה מסתבר שיש לאייל לא מעט קוראים ( ואולי קוראים נאמנים ?) שחיים בתפוצות של ארה"ב. נחמד שלמרות זה שכמה מהנ"ל ציינו את תיסכולם מישראל והקורה בה, הם עדיין ממשיכים להתענין בנעשה ולהיות מעורבים בדרך זאת או אחרת על ידי קריאה באתר ישראלי ותגובה לכתוב בו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואולי מן הדין כי יתנו תחילה את הסכמתם בשתיקה לאמירות הבאות: א. אני/ני מודע/ת לכך שהכותב מתאר את רשמיו האישיים בלבד. ב. ידוע לי כי הכותב לא התיימר למסור דין וחשבון על ניו-יורק, או לספק לנו עליה מידע כזה או אחר. בשביל זה יש חברים; בשביל זה יש מדריכי טיולים; בשביל זה יש, אממם, אותנו. ג. ידוע לי כי מונח לפני יומן מסע. יומן מסע שואף לתאר את תחושותיו הפנימיות של הכותב באותו רגע, בצורה אותנטית ככל הניתן. ד. בהעבירי ביקורת על תחושות אלה, ידוע לי כי אני משול/ה לאותו סוכן-נוסע המזמין עצמו לביתו של אדם, ולא שומר מפניו את דעותיו על התאמת הטאפטים, אפנתיות הקומקום, גיל האמבטיה. ה. תחת ידיעות אלה אני מוצא את התיקונים וההבהרות העולים על דעתי חשובים דיו כדי לציינם כמפטיר ליומן המסע של מר בחור, מה שמו. זאת, ולו רק מחשש כי מי מקוראי האייל בארץ הקודש יבחר, רחמנא ליצלן, לאמץ את צבע הטפטים מבית המחבר. אחרי הכל, מהיכרותי האישית עם תושבי הארץ, זכור לי היטב טבעם הנוח ונכונותם הפותה לקבל את דעת האחר ללא דרישה וויכוח. מצד שני, אני לא רואה את האיילים המקומיים חותמים בשתיקה על הצהרה מעין זו, אז מה לי להלין על המתמסחרים מעבר לים. בניגוד לחוק השבות, כאן איני מוצא תירוץ לדרוש מן התפוצות את מה שהמקומיים לא עומדים בו. אם כן, ידידי, השתתפו-נא בשמחתנו הקטנה - נותר בכם משהו מן האופי המקומי הנרגן - שבת שלום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על מאמר חביב ומעניין. תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Nothing beats anonymous praise, I always say.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלי קשר למאמר (הנחמד מאוד), השיר בסופו הזכיר לי שוב כמה אני לא סובל שירה מודרנית, או מה שזה לא יהיה. גיבוב של שורות בלי סדר והגיון, שאפשר היה לכתוב בצורת פרוזה ואשר נכתב כשיר ללא שום סיבה נראית לעין. ילדי מחמלי? נו באמת. (נא לא לקחת אותי קשה מדי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מלחמת העצמאות של האמריקאים לא היתה נגד תשלום מיסים באשר הוא, אלא נגד תשלום ללא ייצוג בפרלמנט. למיטב ידיעתי התרבות האמריקאית הפנימה היטב את הצורך במיסים לקיום הדמוקרטיה, וזה בא לידי ביטוי בעונשים הכבדים המוטלים על המשתמטים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עידו, אתה שואל: "מדוע אנחנו הישראלים חשים את הצורך החזק הזה לצאת לעולם הגדול?" ראשית, בגלל גילי אני זוכר את התקופה שהישראלים לא חשו צורך עז לצאת לעולם הגדול; וגם אם היו מי שחשו צורך כזה, הרי שנסיעה לחו"ל לא היתה עניין פשוט כלל ועיקר עד שנות ה-70. אני נסעתי לראשונה לחו"ל, לניו יורק ופילדלפיה, ב-1988 בהגיעי לגיל 37. ואני זוכר את התחושה הזו של התפרקות רגעית מההיסטוריה הישראלית-ציונית המעיקה מיד אחרי הנחיתה בארה"ב, פריקת משא שאפילו לא הייתי ער קודם לכן, עד לאותו רגע, שהוא מכביד עלי. הישראלי באמריקה נקלע ל"זמן א-היסטורי". אני מניח שגם התייר היפני חש דבר מה דומה, אך להבדיל, התייר היפני אינו שוכח שהוא תייר (ותעיד על כך מצלמתו הצמודה) ויודע בוודאות שיחזור לחיות ביפן; הישראלי, לעומת זאת, נזכר מיד שהוא יהודי, כלומר יש לו הודות למורשתו היהודית (גם אם הודחקה אצלו עד לאותו רגע) האופציה להשתקע לתמיד במדינה שהוא מבקר בה, כמו אבות אבותיו בעבר או קרוביו החיים שם כיום. דומני שהיהודי שבך שגילית באמריקה הוא היהודי הקוסמופוליט, הא-היסטורי (או אפשר כפי שהתנסח פעם מרקס: היהודי החי בין הסדקים של ההיסטוריה). לו היית מגיע לניו יורק ב-30.11.47, יום אחרי החלטת האו"ם על החלוקה, היית נתקל ברחובותיה בעשרות אלפי יהודים שהציפו את העיר ובכולם מקננת ההבנה שהיהודים חזרו שוב להיסטוריה. את התחושה הזו ביטאו דוברים שונים בעצרות שהתקיימו שם באמירה "2000 שנים של היות העם היהודי חסר בית לאומי הסתיימו." אגב, אחת העצרות הללו התקיימה ב"בדלוס איילנד", האי של פסל החרות. בטקס שנכחו בו בין השאר אבא חושי, יו"ר ההסתדרות דאז, וג'יי בנט, סגן ראש עיריית ניו יורק, הוטמן עפר מארץ הקודש שנחפר ב-1917 (הצהרת בלפור) בבסיס כנה של הליברטוטה. ובהמשכו של הטקס חפר מר בנט עפר מאדמת ארה"ב כדי שישלח לארץ ישראל ויעורב באדמתה לסימול הקשר בין שתי הארצות ולציון העובדה ש"האומה הזו (ארה"ב) שמחה שבארצנו הגדולה ובעיר הזו נולדה מדינה חדשה," כך אמר. אכן בצאתנו כישראלים לעולם הגדול נפתח בפנינו צוהר להתחברות ליהודי הא-היסטורי שאליו התוודעת במסעך. אך מצד שני יש לזכור כי מרגע שנולדה מדינת ישראל הפכו הציונות ומדינת ישראל לחלק בלתי נפרד מהדנ"א של יהדות התפוצות. ובמילים אחרות, גם אם תרצה בכל מאודך (ואיני חושב שאתה רוצה כפי שמעיד שירך), הרי שלמעט רגעים בודדים (אולי כמו אלה שבהם קראת את מכתבו של הדוד מרטין או באותו יום שבו התהלכת בבתי הכנסת הניו יורקיים), לעולם לא תוכל להיות יהודי קוסמופוליטי א-היסטורי טהור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעון, הסיפור על קשר האדמה בין ארה"ב וישראל מעניין ביותר (את הדם, מן הסתם, תרם רק צד אחד) ההקשר הכי חזק של פסל החרות ליהדות (מלבד שלום עלייכם) הוא כמובן השיר החקוק בבסיסו. השיר הזה נכתב על ידי המשוררת אמה לזרוס שהייתה בת למשפחת יהודית עשירה מניו-יורק ושפעלה רבות גם כציונית וגם כמרקסיסטית. Give me your tired your poor, כל ילד/ה אמריקאית לומד לדקלם את השיר הזה, האם ישנה מקבילה ישראלית? (אנחה...)
Your huddled masses yearning to breathe free, The wretched refuse of your teeming shore. Send these, the homeless, tempest-tossed to me, I lift my lamp beside the golden door! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
and another bit of song, on the subject. Sorry I don't remeber the poet name.
And through our nation's history her times of peace and war An overwhelming wave of misery has washed up on our shore They did not ask for any fortune, just a corner and a plate And how they shone with pride and honor as they made our country great |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השיר מפסל החירות כל כך מוכר ומפורסם עד שלו ריד עשה עליו פרפראזה צינית המשקפת תחושה של אכזבה קשה מסיסמאות כל-אמריקניות מהסוג הזה. Give me your hungry, your tired, your poor I'll piss on 'em
That's what the Statue of Bigotry says Your poor huddled masses - let's club 'em to death And get it over with and just dump 'em on the boulevard Excerpt from Dirty Blvd., taken from the album "New York", Lou Reed 1989. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות...'' | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לבבות, לא להבות. מאת חנה סנש, כמובן, שלא היתה רק משוררת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Why did you decide that this specific song is the Israeli equivalent?
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנא הפני את שאלתך ל-NY. אני רק תיקנתי את טעותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Because we have to learn the bloody thing in school, that's why.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בשירה, אלא במעשה. (בתנאי שאתה יהודי או בן משפחה של יהודי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, נהנתי מאוד לקרוא את הסיפור ואפילו הצלחת לרגש אותי. בתור ישראלית שחיה בארה"ב, אין לך מושג עד כמה התיאורים שלך היו מדוייקים. אין אני מתכוונת לדקויות כגון: מלחמת האזרחים, חנה סנש- גיבורה לאומית או משוררת (מה לעשות ישנם אנשים שאוהבים להתעסק בטפל -קורה). רק מי שחי בניו-יורק ומכיר את הג'ונגל העירוני הזה מקרוב יכול היה להזדהות עם הסיפור. כה-לחי. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |