 |
כמה ספרים קראת* בשנת 2019? | 3984 |  |
|||||||||||||||||||||||
 |
|
 |
||||||||||||||||||||||||
 |
 |
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
את רוב הספרים שמעתי ולא קראתי. קראתי אולי חמישה ספרים, שמעתי בערך 20. זה ככה מאז 2016. היתרונות ברורים: יש זמן לשמוע במהלך נסיעות. זה מאפשר לשמוע גם ספרים יחסית כבדים יותר שדורשים יותר קשב ממה שיש בדרך כלל בעומס החיים. הקריינות מאוד משפיעה על החוויה. קריין שטועה במילים או שמשדר חוויה לא נכונה יכול מאוד לקלקל; קריין טוב שמשחק נכון את הספר עושה הכל יותר כיף. למרבה הצער אין מגוון עצום בעברית. יש תמיד מה לשמוע אבל כשרציתי ספרים מסוימים בדרך כלל אין. ניסיתי לשמוע באנגלית במהלך נסיעה אבל לא הצלחתי להתרכז גם בנהיגה וגם בהקשבה במקביל. |
|
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
קשה לקרוא ספרים כי זה מרדים. אבל אין ברירה - חייבים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כפי שציינתי לפני שנה, התחלתי את 2019 בספר גר בארץ נוכרייה של היינליין ובעקבותיו את כל סדרת ההסטוריה האלטרנטיבית, בסך הכל 9 ספרים, אחד מהם קובץ סיפורים, כולם באנגלית. כמו כן קראתי שני ספרים של James S. A. Corey שיצאו השנה: Tiamat’s Wrath ו-Auberon (השני הוא נובלה). קראתי גם את How to של רנדל מונרו וכהשלמה של חור בהשכלה את אוליבר טוויסט (גם באנגלית). בעברית קראתי השנה את תקלה בקצה הגלקסיה של אתגר קרת ואת תנין פיגוע של אסף גברון. אני די בטוח שקראתי עוד ספר או שניים השנה (היה איזה ספר מתמטיקה פופולרית ולקחתי מההורים שלי משהו שהם המליצו לי) אבל כנראה שהם לא עשו עלי מספיק רושם כדי שאזכור את שמם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השנה כמו בכל שנה קראתי המון ואולי אף יותר מדי. בשלב מסוים גיליתי שאני זוכרת פחות ופחות את הספרים שקראתי, גם את אלה שהרשימו אותי מאוד בזמן הקריאה. כדי להתגבר על עומס שמירת המידע התחלתי לכתוב סקירות ספרים בפייסבוק ובבלוג. ספרתי עכשיו בגלל שאלת הסקר - רק מאז אוקטובר 2019 הצטברו שם סקירות על 23 ספרים (יש עוד לפחות 10 ספרים שקראתי ולא כתבתי עליהם כי לא היה דבר מיוחד לומר, או שלא היו ראויים להמלצה. או שהיו ספרי שירה - אני לא מתיימרת לבקר שירה). מבחינת תפריט הקריאה, כרגיל ניסיתי לזגזג בין קלאסיקות "בטוחות" לבין ספרות שולית יחסית שנחבאת אל הכלים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הספר הבולט שקראתי השנה הוא "לעולם אל תיתן לי ללכת" של קזואו אישיגורו. האימפקט הרגשי של הספר עלי, ולפי כמה עדויות לא רק עלי, היה מהמם (למשל, יצא שהייתי בתנאים אידיאליים להתחיל לקרוא עוד ספר מייד כשגמרתי אותו, אבל הרגשתי שאני חייב יום מנוחה רק כדי לעכל אותו רגשית. ולמשל, רק לכתוב את התגובה הזו חודשיים אחרי קצת מכניס אותי למצברוח). מעבר לאימפקט הרגשי, היה לי די ברור שיש לספר אמירה, אבל לא הצלחתי מייד לנסח לעצמי מהי. קראתי על הכריכה האחורית מהי לדעת עורכי ההוצאה העברית, ולא הסכמתי איתם. קראתי את הביקורת של איריס לעאל ב"הארץ ספרים", שחזרה על אותו רעיון יותר בפירוט, ולא השתכנעתי. קראתי את הרשימה של נעמה כרמי על הספר, שהציעה אמירה אחרת. זו היתה רשימה מרשימה, אבל לא הסכמתי גם עם האמירה שהיא הציעה. מצאתי ביוטיוב קטע קצר שעוסק בספר מתוך ראיון עם אישיגורו, שבו במפתיע(?) הוא לא מתחמק מלפרט מהי האמירה שהוא התכוון אליה, או ליתר דיוק מה הנושא שהוא ביקש לחקור. איתו הכי לא הסכמתי! כלומר, אני חושב שאם באמת הוא לזה התכוון, הוא החטיא בענק. ואז חשבתי לכתוב מאמר לאייל עם תזה על משולש היחסים הסבוך שמתרחש בספר הזה בין המחבר לדמויותיו ולקורא, אבל התזה התפוררה לי בין האצבעות עוד לפני שהתחלתי. הביקורת שלי על הספר היא משפט אחד: ספר שלא מקיים את הבטחתו לסבטקסט משמעותי, אבל כנראה אישיגורו הוא באמת גאון בטוויית דמויות וסיפור (פרס נובל, בכל זאת) שלכאורה יש בהם מעט מאוד אבל הם מצליחים להשאיר כזה משקע. ושווה אינטלקטואלית גם לחשוב על סבטקסט ולהתווכח עם שלושת הנ"ל. אני יכול כמובן לפרט יותר ולתת קישורים. הבעיה היא שאי אפשר באמת להתייחס לתוכן הספר הזה בלי ספוילרים; לא לעלילה, אלא להנחת היסוד של הסיפור, שמתגלה במהלך החצי הראשון של הספר. לדעתי האימפקט הרגשי תלוי באופן קריטי בכך שמגלים אותה בקצב שהסיפור מגלה אותה. בפרט - לעאל, כרמי, ואישיגורו בראיון מספיילרים את זה לחלוטין, אפילו שחלקם מבטיח בלי ספוילרים. אשמח להיכנס לדיון יותר מפורט עם מי שקרא או ראה את הסרט ומעוניין, תחת אזהרה חמורה לכל מתעניין אחר לא לקרוא בינתיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין מאוד, עניין הרושם שנשאר אצלך ושקשה לנסח. ייתכן באמת שעניין צורת מסירת הסיפור הוא מה שהופך אותו למרשים. לא קראתי את הספר אך הבנתי (קראתי ספוילרים :-P ) במה הוא עוסק. משהבנתי, אוטומטית נטיתי לדחות אותו כי שייכתי אותו לז'אנר שהמציאה מרגרט אטווד "בוא נכתוב מד"ב אך בלי להתייחס לאף יצירה קודמת בז'אנר כי אנחנו לא באמת מכירים או מתעניינים במד"ב1". עכשיו כשקראתי את תגובתך אני חושבת שאולי שווה בכל זאת לתת לו הזדמנות. אעדכן.. 1 על אטווד יש לי כל מיני נקודות ביקוות נוספות, אולי לא מאוד רציונליות. בעיני היא מעט פדגוגית/אידיאולוגית מדי, תמיד לכיוון ה"נכון", וזה מעיב על יכולת בניית העולם המצוינת שלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש מצב שאפילו בתגובה שלך יש ספוילר (טרם קראתי את הספר, לשם הבהרה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהביקורת הזו על אטווד נכונה לחלוטין לאישיגורו - הכישלון שלו (לדעתי) במימוש תוכניתו האמנותית לספר היה נמנע אם הוא היה מתייעץ עם חובב מד''ב (שהיה אומר לו, אני מקווה, לנטוש את הכיוון הזה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בזכותך קניתי היום את הספר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני, אבל פתאום מסתבר שצריך גם לקרוא כדי לגבש דעה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תחרות? אני כבר באמצע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חס וחלילה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתמול בלילה גמרתי את הספר. ממש לא נפלתי מהכיסא, והאימפקט הרגשי שלו עלי היה מינימלי. הכתיבה בחצי הראשון הזכירה לי לפרקים רומנים לבני הנעורים, ולכן שיעממה אותי קלות, אבל החצי השני היה בעיניי יותר סוחף. מבחינת התוכן, ניחשתי די במדויק את ה"סוד" מוקדם למדי, ולדעתי העלילה לא אפויה עד הסוף. ירדן, כתבת "אשמח להיכנס לדיון יותר מפורט עם מי שקרא או ראה את הסרט ומעוניין". אני מעוניין! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב. אזהרת ספוילרים. אישיגורו אמר בראיונות שהנושא שהוא ביקש לחקור הוא איך (לעזאזל) אנחנו מנהלים מערכות יחסים של אהבה כשאנחנו יודעים שבסופו של דבר המוות יפריד בינינו. כדי לחקור את זה הוא רצה לבנות סיטואציה שבה המוות מגיע באופן צפוי כבר שנים מעטות אחרי ההתבגרות המינית/רומנטית, כך שצריך "לדחוס" יותר את מערכות היחסים. כדי להשיג את זה הוא דמיין את העולם של תורמי האברים - לדבריו זה לא העיקר בסיפור, זה היה כמעט afterthought. לדעתי ביחס לכוונתו התוצאה היא פיאסקו: עניין תרומת האברים וההליכה אל המוות כל כך תופס את תשומת הלב, וכל כך חזק, שמערכות היחסים הרומנטיות הפכו (בעיני) לכמעט טריוויאליות. אני לא ראיתי שהן אומרות משהו מעניין על מערכות יחסים בעולם האמיתי. הנה, גם שתי קוראות מנוסות כמו לעאל וכרמי פירשו את הספר כשהן מניחות שמוטיב האנשים שמובאים לעולם וגדלים לצורך תרומת אברים הוא מרכז הסיפור. בפרשנות כזו הספר הוא כבר כישלון, כי כמו שברקת כתבה, הוא נכנס כאן לטריטוריה מובהקת של מדע בדיוני, והוא לא יודע לעשות זאת היטב. אז הוא לא עונה לשאלות מתבקשות על העולם הזה, ויוצר בו חורי אמינות גדולים. אין לי בעיה יותר מדי קשה עם זה שתיאור העולם הזה מחסיר פרטים מהותיים על הארגון והלוגיסטיקה של יצירת הילדים, גידולם וקצירתם; אם אישיגורו רוצה להתרכז בנפשם של הגיבורים, אני זורם איתו. אבל יש גם חור אמינות בנפשם של הגיבורים: קשה לי לקבל את זה שהם מקבלים את גורלם בהכנעה. לעאל (והכריכה האחורית, אם אני זוכר נכון) טוענת שזו רק הקצנה של מה שקיים בחברות אמיתיות, שאנשים מחוברתים לתפקידים חברתיים שלפעמים סותרים את רצונם האותנטי, ומקבלים זאת בהכנעה. הבעיה היא שקשה לדמיין שאנשים אמיתיים באמת יקבלו את התכתיב הקיצוני והכל כך לא הוגן שהוכתב לגיבורי הספר הזה, ולא יתקוממו ולא ינסו לברוח. אני חושב שהאימפקט הרגשי עלי היה נעוץ בזה: חוץ מבעניין הזה, הזדהיתי מאוד עם הגיבורים, ובפרט עם המספרת. ולכן נשארתי כל כך מתוסכל, אפילו כועס עליה ועל חבריה, על ההכנעה הזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
*-- אזהרת הספוילרים עדיין בתוקף --* מסכים אתך לגמרי: גם לדעתי אישיגורו נכשל בגדול אם כל עניין השיבוט וקציר האיברים הוא רק כדי ליצור מציאות ספרותית שבה לאהבה יש תאריך תפוגה ידוע וקרוב; ומערכות היחסים שמתוארות בספר הן לא עמוקות או מעניינות במיוחד. חיכיתי ממש עד העמוד האחרון כדי לקבל הבהרות לכמה נקודות שהיו סתומות לאורך כל העלילה, והתאכזבתי לגלות שאישיגורו לא ניסה בכלל לפזר את המסתורין. למה המשובטים לא מתמרדים או בורחים? למה הם לא מסוגלים להוליד ילדים בעצמם? איך זה שבאנגליה של סוף המאה העשרים כמעט כל הציבור חושב שמשובטים הם תתי-אדם, שאפשר לזרוק אותם אחרי השימוש? איך אפשר להמשיך לחיות אחרי תרומה של שלושה איברים? למה ה"מודלים" של המשובטים הם דווקא דמויות משולי החברה (עבריינים, שחקני פורנו וכו')? קראתי את הספר בעברית, כי עם שם מחבר כמו קאזואו אישיגורו לא העליתי על דעתי שהוא נכתב במקור באנגלית (נון שלי, אני יודע), והתרגום לא כל כך מוצלח בעיניי. בעמודים הראשונים גירדתי (מטפורית) בפדחתי כמה פעמים למקרא המונח "סועדים" - לא היה לי ברור אם מדובר באנשים שאוכלים אוכל או באנשים שמעניקים סעד; באנגלית, מסתבר, הביטוי הוא carers החד-משמעי. עוד גירוד זכור לי נוכח הדמות "טוני" באחד העמודים הראשונים, שהוא בעצם טעות דפוס של "טומי" - אחד משלוש הדמויות המשמעותיות בספר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(נשמטה לי מהפיסקה השנייה הבהרה שרוב הנקודות שהיו לי סתומות הן נקודות שירדן העלה בתגובה שלו, כלומר גם כאן אני מסכים אתו.) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
*-- אזהרת הספוילרים עדיין בתוקף --* בשעה טובה גם אני סיימתי לקרוא. אין לי הרבה מה להוסיף מעבר לכך שאני מסכים עם שניכם. ובעיקר עם: > איך זה שבאנגליה של סוף המאה העשרים כמעט כל הציבור חושב שמשובטים הם תתי-אדם, שאפשר לזרוק אותם אחרי השימוש? עבורי זה רעיון בלתי מתקבל על הדעת. אולי זה משהו אנגלי (או יפני). תהיות אחרות שהעלית יותר ברורת לי: הם לא מתמרדים כי זה האופי האנושי/אנגלי/יפני/משובטי/וואטאבר. הם לא מסוגלים להוליד ילדים כי הופכים אותם לעקרים בכוונה, שהרי לא יוכלו לגדל אותם. לגבי תרומות, הם מבהירים שהרבה "מסיימים" כבר אחר שתי תרומות וארבע זה המקסימום. המודלים הם משולי החברה כי אנשים מכובדים לא רוצים שבן דמותם יחיה חיים כאלה או אולי פשוט כי הם לא רוצים שיהיה להם שיבוט. למרות שהקפדתי לא לקרוא שום ספוילר, הרעיון הכללי היה ברור לי מהעמודים הראשונים, רק מלקרוא את המילה תורמים + הילדים שגדלים ללא משפחה. מה שירדן כתב, על "הוא רצה לבנות סיטואציה שבה המוות מגיע באופן צפוי כבר שנים מעטות אחרי ההתבגרות" מסביר את האי-התיחסות לכל הנקודות שהעלית, אבל לא הופך את הספר לטוב. הוא קריא מאוד ולדמויות יש אופי ברור, אבל מערכת היחסים ביניהן לא מענינת. בכל אופן, נראה לי שהוא פשוט לא רצה לכתוב קלישאה על התבגרות ומערכת יחסים בצל מחלה ממארת (הבחירה המתבקשת) ולכן בחר באיזה הסטוריה אלטרנטיבית מסובכת בלי לחשוב עליה עד הסוף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כולנו נסכים פה באייל, לאן נגיע?! דרך הביקורת של איריס לעאל על הספר למדתי שיש גם סרט, אבל השחקנים בטריילר (הדביק) שלו הרבה יותר חתיכים מדמויות הגיבורים שדמיינתי. עוד הוליוודיזציה מעצבנת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואי, הטריילר איום - הוא מספיילר את העלילה ללא תקנה. לשים אולי את המשפט היחיד הכי חושפני ודרמטי בספר (ממש לקראת סופו) בטריילר זה פשע סינמטי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני לא הצלחתי בשום פנים ואופן לסספנד את כך ש-''למשובטים אין נפש'' היא דיעה רווחת. זה בעיני החור המשמעותי היחיד בעלילת הספר. גם עם אי-ההתמרדות שלהם לא הצלחתי להשלים, וזו הייתה מבחינתי השאלה המרכזית שעניינה אותי במהלך כל הקריאה. אבל אני מחשיב את התעלומה הזו כפיצ'ר, לא כבאג. המתח הלא-פתור שהיא מעלה ונשאר עד הסוף אחראי במידה רבה לאימפקט הריגשי של הספר עלי, ואני מוכן לקבל שיש לה ערך ברוח הפרשנות שעל הכריכה האחורית. בסופו של דבר, נהניתי. (אבל אני מודה שאחרי שירדן שכנע אותי שלאישיגורו לא מגיע שום קרדיט על כך, וזה יצא לו בטעות - ערכו של הספר קצת ירד בעיני.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אזהרת ספוילרים מכאן והלאה. אני גם חשדתי כבר מהעמודים הראשונים במה מדובר (טוב, כבר כתבתי כאן לברקת שאפילו היות הספר מד"ב היא ספוילר). וחוץ מזה, היו לי הרבה פלאשבקים לסרט 'האי' של מייקל ביי שעסק באותו נושא כמעט בדיוק, כשהוא מדלג על שלב הילדות. דוקא אי הבהירות לגבי תפקיד ה'סועד' הותיר לאורך הספר איזה מתח בריא, עם זה שהפתרון של התעלומה נע בין לא ברור לטריויאלי. בדומה גם לא ברור למה זכתה דוקא המספרת לתפקד כל כך הרבה זמן כסועדת ולא תורמת. גם ענין ה'נפש' או לא (האם לתורמים יש קוואלייה?), הוזכר קצת בחופזה, אבל כענין כל כך שולי, שלבוגרי ווסטוורלד ובלייד ראנר לדורותיהם לא קרוב לחדש כלום. אני כן חושב שהספר כתוב היטב, קריא מאד ומתאר היטב את עולם ה'פנימייה' של הילדים/נערים. כן הרגשתי שמערכות היחסים שם היו מראש מאד זמניות, ולכן ברובן די שטחיות, בייחוד כי כך הן מתוארות על ידי המספרת. אם כבר, היה משהו מאד יומיומי בתיאור החיים בפנימייה (שהתמשך הרבה יותר ממה שציפיתי), שיכול לאפיין כל קבוצת ילדים גם בסיטואציה פחות דרמטית או טרגית. הערה לגבי הכריכה האחורית של הספר - היא דוגמה מובהקת לכלל ה'אף פעם אל תקרא כריכה אחורית של ספר'. לשמחתי הנחתי את עיני אליה רק חקראת הסיום, והיא מספיילרת בערך כל חלקה טובה של הספר. מעצבן ולא מובן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה יכול לשלוח לי את כתובת האימייל שלך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמעט לא קראתי ספרים בשנה שעברה. זה בגלל שביליתי בצפיה בסדרות טלויזיה, בכמות שלא היה לה אח ורע. פעם הייתי עוקב אחרי סדרה או שתיים, ורוב זמן הצפיה שלי היה מוקדש לסרטים. אבל בשנה שעברה פתאום גיליתי את נטפליקס והתחרעתי על בינג'ים, כשאני זולל בקצב של עונה בשבוע. הרבה סדרות מד"ב: דברים מוזרים- מצויינת. ג'סיקה ג'ונס- יוצאת מהכלל! השומרים- אדירה!1 הנוסעים בזמן- טובה. בדרך גם טרפתי תוך שבועיים-שלשה את עונות 15-22 של סאות'פארק. לאחרונה נזכרתי ששכחתי לאכול את האריה השלישי ואני באמצע בית הנייר המעולה. _________ 1 הסדרה הטובה ביותר לטעמי בעשור שחלף (אבל אני אהבתי גם את הסרט, אז הטעם שלי לא כל כך פופולרי), לדעתי טובה בהרבה מ"הנותרים" המוערכת של אותו יוצר, שלא נפלתי ממנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין. כמה ספרים קראת בשנים קודמות? (ה-2-3 האחרונות). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
5-8 בשנה אני חושב. בשנה שעברה התמודדתי במאמץ גדול עם "הארנק והחרב" של פרידמן, שהפיל עלי שינה, ואיזה ספר מתח שלא השאיר עלי שום רישום. אה, נזכרתי, הבלש אוחיון עם חטופי תימן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, הרגעת אותי (לא תיכנס למועדון ''קוראים מיטיבי לכת שנפלו בנטפליקס''.) אני פשוט שומעת יותר מדי אנשים לאחרונה שאחרי שנים של תפקוד כתולעי ספרים לכל דבר ועניין, הפסיקו לקרוא ועברו בלעדית לצפייה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצורף בחום לשלוש ההמלצות הראשונות. אני חושב שהנותרים מעולה, אבל בהחלט יותר למיטיבי לכת ולא סדרת בינג' קלה לעיכול. ייתכן אפילו שהעובדה שראיתי אותה בזמן אמיתי בפורמט המסורתי - פרק חדש כל שבוע - היטיבה עימה. קשה לי לחשוב על לראות שלושה פרקים שלה ברצף, היא יותר מדי עמוסה רגשית ועלילתית. אם כבר מסעות בזמן - דארק הגרמנית ראויה בהחלט, ו-continuum הקנדית מאד זורמת ועם דמויות שקל מאד להיקשר אליהן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רואה הרבה פחות סדרות מכל מי שיוצא לי לנהל איתו שיחות בערך. אבל כן ראיתי את העונה הראשונה של "דברים מוזרים", ואני עדיין מחפש עוד מישהו שיצטרף לדעתי שזו לא סדרה מוצלחת. הרפרנסים לשנות השמונים לא לחצו לי על שום כפתורים (ואני משנתון שאמור להילחץ מהם), בחירת השירים בפסקול עוד פחות (לחצה לי על כפתורי ה"נו באמת, דווקא זה?") - עד כאן נניח שזה עניין של טעם אישי - ובעיקר, סיפור המסתורין שהוא הפואנטה בסדרה עשה לי בעיקר תחושת ניג'וס, גם כשהוא היה מסתורין מוחלט וגם כשהוא הלך והתברר. אני מסכים שהילדים נחמדים, אבל זה לא הספיק לי לרצות לראות את העונות הבאות. אולי נטיתי נגדה מאותו רגע בפרק הראשון שבו התברר שיש בה דמות של מדען רע. האם באמת בעידן שבו האנושות הנאורה נאבקת נגד מתנגדי חיסונים ומכחישי משבר האקלים, מה שאנחנו צריכים הוא עוד דמות, בסדרה פופולרית, של מדען רע? נכון, נכון, סדרה לא חייבת לשרת פרוגרמה חברתית; אם היא היתה טובה משאר הבחינות הייתי סולח לה על זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סדרת מדע בדיוני כיפית קומית (סת' רוגן מעורב) עם מסע בזמן, בדיחות על חשבון סרטים וסדרות אחרות (למשל סצנה אחת מצחיקה על תוכנית בישול ושפים ניו אייג'ים) future men. אני גם ממליץ על counterpart, שמקבילה את המלחמה הקרה במזרח ומערב ברלין לעולם שהתפצל לשני יקומים מקבילים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים, נהניתי מאוד מהומור הפיפי קקי של ''איש העתיד''. הרפרורים היו גסים במתכוון, רק היה חסר שהגיבור ישבור את הקיר הרביעי ויביט למצלמה כשהוא מרפרר. ראיתי גם עונה ורבע של ''מקביל'' בהתחלה נהניתי, אחר כך התעייפתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני כנ"ל, ישבתי לצפות כי בני דרבן אותי "את חייבת". אבל מעבר לנוסטלגיה (הרגשתי מבוגרת מדי אפילו לזה, אני בגילם של דור האחים הגדולים בסדרה) ראיתי עוד סיפור התבגרות/חניכה ו"ממלכת ילדים שההורים לא יודעים עליה דבר". ואכן דמות המדען הפסיכופת היתה בלתי נגישה בעליל. קרטון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני נוטה להסכים לכך ש'דברים מוזרים' היא יותר בכיוון הכיפי-קומי (כמו שנכתב מעלי), לא בליגה של השומרים או הנותרים למשל. ככזו, או שמתחברים לדמויות ולנוסטלגיה ונהנים או שלא. למצוא בכל דמות בה עומק דרמטי רב שכבתי זה פשוט רף ציפיות לא מוצדק. מוטיב המדען הרע למשל, הוא לגמרי רפרור לאי.טי., הנוסע השמיני ודומיהם מהאייטיז, זה חלק מהקטע. לשים שם מדען מורכב ומתלבט א-לה 2019 היה ממש לא במקום1: הי, מדובר בסדרה שבעונה אחרת שלה השתמשה ב - ספוילר קטן לדעתי - רוסים מרושעים עם מבטא מצחיק, הכי פלקט אייטיז שיש. גם בית הנייר קצת בכיוון הזה לדעתי - הרבה פאן, אקשן וטוויסטים, מגניבים מאד בדרכם, אבל מי שבא בציפייה ל'שובר שורות' יתאכזב. 1 למרבה ההפתעה דמות ומוטיב מאד דומים הופיעו לאחרונה בסרט שדוקא נחשב ל'בוגר ואפל' מסוגו וזכה לשבחים - לוגאן, הסרט המסכם על הדמות 'וולברין' ביקום האקס-מן. ושם זה עבר בלי התירוץ של 'ככה זה היה באייטיז, צחוקים'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מקבל את מה שאתה אומר על דמות המדען. מצד שני, עם דמות של אם מסכנה וממוטטת עצבים, שוינונה ריידר היטיבה לגלם, קשה לי להרגיש פאן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, בכל זאת, קצת דרמה רגשית ומשחק טוב זה בונוס חיובי, לא? שלא לומר שוינונה בעצם התגלמותה היא רפרנס לאייטיז-ניינטיז. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(לא תגובה עם הרבה ערך, אבל כתבת שאתה מחפש:) מסכים לגמרי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה עד כמה הסדרה מצליחה לעשות לך suspension of disbelief. אצלי המשחק המעולה של הילדים שיחק לטובתם ואפשר לי להתעלם מהחריקות. לא היה שום דבר מקורי בעלילה, אבל לטעמי זה היה עשוי טוב. אם אתה רוצה את הדמויות מעודכנות יותר אני ממליץ על ג'סיקה ג'ונס. איכות של סרטים של קומיקס נמדדת בעיני לא מעט על פי איכות הדמות של הרשע (בגלל זה אהבתי את "בלתי שביר" ולא אהבתי את סדרת הנוקמים). ב"ג'סיקה ג'ונס" דיוויד טננט עושה רשע יוצא מהכלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפרקים הראשונים של השומרים גרמו לי לחשוב שזו עשויה להיות סדרה מצויינת, אבל אז הפרקים הבאים עשו כמיטב יכולתם לתקן את הרושם הזה. לא אמשיך לצפות בה. ואם אני כבר מפזר אנרגיה שלילית לכל עבר באייל, אפרופו מד"ב: העניין בז'אנר חזר אלי בשנים האחרונות, אחרי הרבה מאד זמן בו התרחקתי ממנו; אבל אני קורא כרגע ספר שמאיים להבריח אותי שוב: The Diamond Age של ניל סטפנסון. במסגרת המדיניות של "התחלתי, ולכן אסיים" (אני מיישם אותה לספרים; לא לסדרות) אני נאבק בו כבר כמה חודשים (המון זמן, יחסית לקצב הקריאה הטיפוסי שלי), ולא סביר שאשנה את דעתי במעט שעוד נותר לי עד סופו: הוא עמוס בקווי עלילה, רק מיעוטם מעניין ועל רובם היה אפשר (וכדאי) לוותר, הדמויות שלו קרטוניות ומשעממות, והכי גרוע: בניית העולם והרעיונות בו היו עשויים להיות מוצלחים - אבל ניכר שהם לא פותחו עד הסוף (פיתוח רעיונות וספקולציות to their ultimate conclusion זו בעיני *ה*-פואנטה של מד"ב). אנקדוטה משעשעת: הספר פורסם ב-95, ומציג עולם עם ננוטכנולוגיה מסחרית, בינה-מלאכותית מפותחת וקונקטיביות מחשב-מוח מתקדמת. אבל חלק מרכזי מהעלילה (לא ספויילר) נשען על כך שדבר אחד אי אפשר לעשות בתוכנה: לסנטז דיבור אנושי. זה נשמע כ"כ מופרך היום, שקשה לדמיין איך אפשר היה לחשוב פעם שזה תרחיש סביר (ומצד שני, סינטוז דיבור אנושי זו אכן עדיין בעייה לא פתורה היום, גם כאשר DeepFakes הם עניין שגרתי. אז אולי סטפנסון הוא בעצם נביא טכנולוגי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי את זה ממש מזמן ואני זוכר אותו כאחד הספרים היותר טובים של סטיפנסון, שהמחלה שלו כסופר לדעתי היא שבשליש האחרון של הספר נגמר לו הקיטור. הוא הרבה יותר עיקבי מסנאו קראש למשל ופחות טרחני מקריפטונומיקון. ממליץ לך לנסות לצלוח את הכל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את היהלומים לא קראתי, אבל אני בשלבי סיום של טרילוגיית הבארוק שלו ואותה אני אוהב (כנראה מספיק כדי לצלוח קרוב ל-3000 עמודים). מ-Seveneves החדש שלו לא מאד התלהבתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צלחתי את הכל. וכך אני מסכם את החוויה: הוא מכיל כמות נכבדה של רעיונות טובים, אבל אין שום דבר בסיפור שמשרת אותם. אז מה הטעם? אם כל הערך של הספר הוא רק בפיתוח מינימלי שלהם - הייתי מעדיף פשוט לקרוא מסה קצרה שמסכמת אותם בנקודות. כי מהעלילה (פרט לכמה קטעים, כמו למשל סיפורו של דינוזאור משום-מה) לא נהניתי, בדמויות לא ממש התעניינתי, ועל כל רעיון מעניין הספר מעלה עוד שלושה רעיונות בנאלים. אמנם לא הוגן לזקוף זאת לחובתו סטיבנסון (חלפו 25 שנים מיצאתו לאור של הספר), אבל במבחן התוצאה זה המצב. (בסוף נגמר לו הקיטור? הרגשתי שבעשרים העמודים האחרונים של הספר הוא דחס יותר עלילה מאשר ב-480 העמודים הקודמים.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נסה את ג'סיקה ג'ונס. שם הסדרה משתפרת מפרק לפרק (לפחות בעונה הראשונה. בעונה השניה והשלישית, שגם אהבתי, אבל פחות, היא כבר נכנסת לשטאנץ מסוים). גם אני אהבתי את סנואו קראש בזמנו יותר מאשר את דיאמונד אייג', אבל נראה לי שהוא התיישן עוד פחות טוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מבין למה כוונתך במילים "סינטוז קול אנושי" סינטוז של מילים בודדות היום הוא במצב מצויין, אני מתכוון לתוכנות text to speech . כל מילה כשלעצמה נישמעת מצויין מה שחסר בסינטוז הוא האינטונציה בהקראת משפטים שלמים, שהרי קשה לתוכנה לזהות היכן האינטונציה במשפט אמורה להופיע (ואיך להופיע). להערכתי כיוון הפעולה החדש המיוצג היום בתוכנת gpt3 עשוי לתרום לשיפורים באינטונציה סינטטית. לכאורה, פרוייקט gpt פועל רק בתחום מחוללי טקסט אבל ניסויים שנעשו בתחום מראים שיש סיכוי לא מבוטל ששימוש בעקרונות gpt יאפשרו בניית מחוללי תמונות. (הניסויים שפורסמו הם לקיחת צילום חתוך — נאמר *חצי* צילום חתוך — ושיחזור הצילום בטרם נחתך. התוצאות מאוד מרשימות.). הכיוון שיכול להיות אפקטיבי הוא היכולת לקרוא טקסט כתוב ומתוך ההקשר לטקסט הסמוך — לזהות היכן צריך ליצור אינטונציה שתשרת את ההקשר אליו התכוונו. אני מקווה שתבין את כוונתי למרות שאין לי יכולת להסביר את כוונתי (כניסה להסברים פרטניים לא תשפר את ההסברים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם נחזור ל''השומרים'' - אירועי החודש האחרון בארה''ב מעלים את ערכה עוד יותר, בתור סדרה שתפסה היטב את רוח התקופה והקצינה אותה עוד לפני שאותה רוח הציפה את הרחובות והקצינה במציאות. במבט לאחור היא נראית כמעט נבואית. לדעתי מקומה בדרך לפנתיאון מובטח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהספר שאני זוכר כרגע מהשנה האחרונה הוא ה three body problem. למרות שקראתי אותו יחסית לאחרונה, ויש לי הטייה. בכל מקרה, ספר מצוין, אני ממליץ מאוד לכל מי שאוהב מד"ב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מתכוון לזה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מנאז' א-טרואה לפיזיקאים, הם יודעים שזה תמיד רק מביא צרות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנצל את ההזדמנות, כי באמת רציתי לקשר לידיעה ב"הארץ" ולשאול את הפיזיקאים כאן אם זה באמת הישג מרשים ומגניב כמו שנדמה. תקציר הפרקים הקודמים: בעיית שלושת הגופים היא בעיה מפתיעה (להדיוטות) בפיזיקה (שלדעתי יש לה גם חשיבות-מה בפילוסופיה, בין השאר כפרספקטיבה כשדנים בחלק מההשלכות הפילוסופיות של תורת הקוונטים). אם מניחים שיש ביקום שני גופים, ויודעים את מיקומם ומהירותם, אז במכניקה הקלאסית אפשר לכתוב משוואות שיתארו את המשך תנועתם בכל עתיד שהוא, ולפתור אותם במדויק. עכשיו מוסיפים גוף שלישי. עדיין אפשר לכתוב את המשוואות, אבל כבר אי אפשר לפתור אותן, במדויק. אפשר לעשות רק קירובים (נומריים, פירוט מה זה אומר אפשר למצוא בכתבה ב"הארץ"), וקשה לעשות אותם טובים.1 התגלית החדשה היא שיטה לניבוי הסתברותי של התנהגות שלושת הגופים. ניבוי הסתברותי דומה במובנים מסוימים לקירובים הנומריים שהיו קודם, אבל גם די שונה, ועד כמה שאני יכול להבין - נותן יותר כוח. 1 הפרספקטיבה שזה נותן על תורת הקוונטים, לדעתי, היא זו: אוהבים לומר שתורת הקוונטים הכניסה אי-ודאות לפיזיקה: הפיזיקה הקלאסית היתה דטרמיניסטית והקוונטית לא. זה נכון, אבל תראו, כבר בפיזיקה הקלאסית הדטרמיניזם לא עוזר לנו לדעת לחשב התנהגות של מערכת שיש בה שלושה חלקיקים - וכידוע במערכות שמעניינות אותנו יש יותר. לכן, במבט על יכולתנו לחשב בפועל את המערכת, האי-דטרמיניזם הקוונטי לא שינה הרבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכרתי פעם פרופסור לפיזיקה שטען שבעוד במכניקה קלאסית אי אפשר לפתור את בעיית שלושת הגופים, במכניקת קוונטים1 אי אפשר לפתור את בעיית שני הגופים, וביחסות כללית1 כבר אי אפשר לפתור בדיוק אפילו את בעיית הגוף היחיד. ואולי - או שזה תוספת של הזכרון שלי - בנסיון לשלב יחסות כללית ושדות קוונטיים אפילו את בעיית אפס הגופים (הוואקום) כבר אי אפשר לפתור. 1 ואולי זה היה תורת השדות הקוונטיים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשמע מוזר. כבר בתואר ראשון בפיזיקה מחשבים את רמות האנרגיה של האלקטרונים באטום הליום באמצעות שיטת הרטרי-פוק [ויקיפדיה], שלא לדבר על רמות האנרגיה של האלקטרון באטום מימן שזה לומדים במבוא לפיזיקה קוונטית. בשני המקרים התוצאות החישוביות תואמות את המדידות בצורה מרשימה מאוד. אני התרשמתי שדווקא בפיזיקה קוונטית בעיות מרובות גופים נפתרות יותר בקלות מאשר במכניקה קלאסית באמצעות שימוש בכלים סטטיסטיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. הרטרי-פוק: אפילו רק לפי הקישור שהבאת, נראה שהוא דוקא נוטה להיות קירוב נומרי - וכאלה יש גם לבעיית שלושת הגופים המקורית. ב. אטום מימן - נדמה לי ששם הקירוב בעיקרי הוא להשתמש בכך שהגרעין הרבה יותר כבד מהאלקטרון, ובעיקרון להניח שמסתו עצומה ויש לנו רק אלקטרון שסובב פוטנציאל מרכזי 'יציב' ושלא מושפע חזרה הדדית מהאלקטרון. לא ברור שזה תקף למערכת של פוזיטרון-אלקטרון למשל. ג. אם תדחוק אותי לפינה, אפנה אותך להערת הרגל1 שם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה גורר אותי להיסטוריה, אבל אני די בטוח שלמדנו על הספקטרום של פוזיטרוניום ושהוא מחושב אנליטית בדיוק מאוד מרשים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Positronium [Wikipedia] דוקא נותנת את הרושם שהפתרון דמוי המימן הוא רק קירוב, ובשביל דיוק צריכים להשתמש ב-QED לצורותיו, וגם זה כדי לקבל קירובים לפי כמה איברים לוקחים, וזה כבר בתחום הערת הרגל שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע אם זאת הפינה, אבל ההמלצה מתבקשת ובכלל מכ'פת לי.- חיי לילה - ערים ללא הפסקה. נטפליקס 2020. מומלץ לצפות עם פייסל ירוק לאחר גמילה של שנתיים.פשוט מדהים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
I did not read any fiction book
obsolat art Watch many movies mainly japanese anime also watched some asian non japanese movies like the korean movie _PARASITES Got two Oscars and very high popular vote Sort of dark comedy about the social capitalism in South Korea |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמעט לא קראתי "ספרים" השנה. לא פיקשן ולא עיון. לגבי פיקשן אני מעדיף סרטים ודומיהם. לגבי "עיון" אני מעדיף גלישה באינטרנט. למרות האמור לעיל — השנה צומת ספרים וסטימצקי החליטו לאחרונה לעשות מעין "חודש ספר עברי" , כי התייאשו מקיום שבוע ספר עברי השנה. בכפיפות לזה אני מתכוון לקנות בצומת ספרים שני ספרים במחיר 100 שקל, אולי אקנה יותר אבל לא מתוכנן באופן מיידי. על הפרק אני אקנה את הספר "ספיינס" של יובל הררי , שבהצצות קודמות התרשמתי ממנו לטובה. כמו כן יש הרצאות חופפות של הררי לספר זה ביוטיוב (קורס מצולם של הררי באוניברסיטה העברית). זה עשוי לשפר את חווית הקריאה. על הספר השני שאקנה (יחד עם ספר זה) טרם החלטתי. אולי אקנה בתור ספר שני את ספר ההמשך של יובל הררי לספר הראשון (ספיינס). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המקור של הספר בעברית, ונקרא ''קיצור תולדות האנושות'' (אלא אם ממש מתחשק לך דוקא התרגום לאנגלית). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדוע? קריאת הספר באנגלית לפחות תבטיח תועלת כלשהי מקריאת הספר: שיפור יכולת הקריאה באנגלית. סליחה על ההלצה התפלה והמרושעת, אבל ספרו של נוח הררי הוא לגמרי מקרה מובהק של overrated. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיימתי אתמול את 21 מחשבות על המאה ה-21. בניגוד לראשון שהיה אוסף של ספקולציות והשערות שמתחזות להיות עובדות ולשני שהיה אוסף ספקולציות והשערות שמתחזות לנבואות, הפעם הספר היה עמוס בעובדות ובנתונים וללא ספק עומד מאחוריו מחקר רציני הרבה יותר. במיוחד אהבתי את הטוויסט בפרק האחרון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאת זה (השלישי?) פספסתי. אני זוכר בעיקר את השני (נדמה לי) שבו הובטחו לנו (או יותר נכון לצאצאינו) חיי נצח. כאשר האנושות כפי הנראה מחשבת את קיצה לאחור ווירוס די רגיל שהפצתו הומרצה ע"י עלייה טמפ' גלובלית של חצי מעלה, הציג את טובי המומחים כהתגלמות נחותה של מדעני Laputa and Balnibarbi ממסעי גוליבר, הספר האוטופיסטי שלו נראה קצת לא במקום. הררי כותב ומסביר יפה מאד ובצורה מסודרת ומובנת, כך שאני לא מתפלא שנהנית/למדת מן הספר. הבעיה היא שעתידנות היא בת משפחה די קרובה של האסטרולוגיה וקריאה בקלפים. מי שמתנדב לעסוק בה מעמיד עצמו מראש באור קצת ספקני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה אובר רייטד ? כאשר ניתקלתי לראשונה בספר קיצור תולדות האנושות (לפני מספר שנים) צרמה באוזני הטענה שלו שהשליטה בשפה קפצה קפיצת מדרגה לפני 75 אלף שנה, טענה זו לא שיכנעה אותי משום ששימוש בשפה היא דבר כל כך מורכב ושזור בכושר החשיבה הרציונליות (ובמושגים מופשטים) עד שקשה לחשוב שזה תהליך שיכול לקרות כהרף עין דווקא לפני 75 אלף שנה. אילו הייתי צריך להמר היית מהמר שכושר הדיבור התפתח באיטיות במקביל להתפתחות המוח ( כלומר התפתחות הדרגתית משך 3.5 מיליון שנים בקירוב, מאז ימי האוסטרולופיתקנים הראשונים). טענה מוגזמת זו היא הסיבה העיקרית שנימנעתי מלקנות את הספר אז, לפני 3 שנים בערך. אבל — יצא לי לשמוע את הררי בערך ב- 10 הרצאות ביוטיוב (באנגלית !), והתרשמתי שלמרות שהוא נוטה למסקנות גורפות שווה לשמוע רעיונות שלו. אילו הייתי מסווג את הררי על סמך הראיונות שלו ביוטיוב, הייתי מגדיר אותו בתור היסטוריוסוף, כלומר שילוב של היסטוריון ופילוסוף. שווה עיון. אשר לעניין קריאת הספר ספיינס באנגלית. במקרה , חשבתי שזה רעיון לא רע למי שרוצה לשפר את ידיעותיו באנגלית דרך קריאה. זאת משום שליובל הררי יש סיגנון דיבור באנגלית מוצלח לצורך זה (סיגנונו פשוט , מילים בסיסיות, עם זאת סגנונו בהיר ומעניין). הצעות הקריאה באנגלית הגרועות ביותר שניסיתי מעודי היו של ספרים בסגנון דיבור "גבוה" שבגללן הפסקתי את הקריאה לפני שהגעתי לעמוד 10. יתכן שאשקול לקרוא באנגלית ספר של יוטיובר שהניק שלו virtuallynative, שגם הוא צנוע מאוד באוצר מילים ועם זאת הוא מעניין בתחום המומחיות שלו (איך ללמוד ביעילות אנגלית כשפה זרה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו טוב. אלך אחריך לתחום שבו הידע שלי מזערי ומפוקפק לחלוטין, אבל עד כמה שאני מבין כל עניין הדיבור הרבה יותר פשוט ממה שתיארת. למעשה גם לקופים יש יכולת ביטוי די מרשימה וגם לבע"ח אחרים. הטריק הוא לגמרי מכאני, איזושהי מוטציה די פשוטה יצרה שינוי מבני קטן בלוע/גרוגרת האנושית שיצרה אפשרות להפקת מגוון צלילים וקולות הרבה יותר רחב, דבר שהוכח כיתרון הישרדותי אדיר בקבוצות ההולכות וגדלות גם של הספיינס וכנראה גם של המתחרים (הניאנדרטלים למיניהם). בסה"כ לח'ברה הפרהיסטוריים היה עולם מושגים דתי אומנותי וחברתי די מפתיע. מה שהיה חסר, היה דוקא היכולת לדבר ברור גם בקולות נמוכים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדיבור, הוא מימשק נוח ל"תוכנה" מורכבת ועצומה. התוכנה היא היכולת של קליפת המוח לתפוס את העולם סביבו במונחים של אבסטרקציות. דוגמא (פרימיטיבית): עץ במובן האסבסטרקטי הוא מושג גנרי שמאפיין את כל סוגי העצים שיתכנו. יובל הררי נותן עוד דוגמאות לאבסטרקציות הרבה יותר מורכבות מאשר המושג "עץ". ההיטפלות ל"מימשק" של תוכנה ווהצגתה כאילו היא "מייצגת ומייצרת " את התוכנה שמתחבאת מאחורי המימשק, זו תפיסה מוטעית לחלוטין כפי שכל מי שנגע ברצינות במדעי מחשב יאמר לך. לקופים יש יכולת לדבר באמצעות הקולות הצווחניים שלהם, אם הם היו מסוגלים לחשוב במושגים מופשטים. זה לא כל כך מסובך , כל אילם שמדבר בשפת סימנים עושה זאת ללא שימוש בכלים קוליים, כי זה לא הכלי היחיד האפשרי, זה רק כלי נוח יותר. התפתחות כלי הדיבור האנושיים ככל הנראה לא התפתחו בגלל מוטציה אקראית אלא באמצעות שורה ארוכה מאוד של מיקרואוולוציות בכלי הדיבור, שכל אחת מהן שיפרה את היכולת הטכנית של העברת מסר על ידי הדיבור. כל זאת — כאשר היכולת הפוטנציאלית לחשוב במושגים מופשטים היתה כבר קיימת ברמה ניכרת גם כאשר הפרטים (האנשים הקדמונים) לא שוחחו זה עם זה. הערך האבולוציוני המוסף המיידי למיקרואוולוציוני בתחום הדיבור — היה בכך שפרט אחד העביר ביעילות טובה יותר את המחשבות שלו ובכך יכול היה ליצור ביתר קלות "קשר קואליציה" איתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנסה אולי להביא בהמשך קליפ של היוטיובר virtuallynative שבו הוא מדבר על יחסי גומלין בין שפה לבין תכנים שעומדים מאחורי שפה. זו לא ראיה , אחת-לאחת לגבי הטיעון של דיבור כמיממשק בין מחשבה אבסטרקטית לדיבור , אבל קליפ זה נותן הארה לגבי טיעון המימשק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהרצאות שלו שהיו חופפות לספר ספיינס, פחות או יותר , שם הקורס היה כמדומני ''היסטוריה עולמית''. קל היה לי להשתמש בשם הכי קצר שאפשר. לכן ''ספיינס''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם בחנויות הדיגיטליות יש מבצעי "חודש הספר" מפליגים ממש, 40% הנחה ויותר על רוב הכותרים. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |