 |
|
| המאמר המלא |  |
פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
 |
|
 |
||
|
||||
 |
 |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
וכן, היי לותיקים וזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אדם רגיש מאוד / מאת ד"ר איליין ארון |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפכו את אריק איינשטיין לסגפן,למי שלא מסוגל לקום ולא רוצה לצאת.כתבו עליו כל כך הרבה והוא! לא ידע שהוא כזה. בסירובו להופיע בפני קהל-מנימוקיו האישיים-הוציא אריק את המשפט אוהב להיות בבית.סוג של הסחת דעת."השארותו" של אריק בבית,הוסיפה לנו מעריכיו שנים רבות וטובות של הנאה מעשייתו.האיש שפוי.בניגוד לכל בעל יכולת ל"עשות כסף" החליט האיש לשמור על בריאותו וחייו.אריק מעורה היטב בנעשה בארץ.מתוקף בחירתו ומתוך ידיעה ברורה,שהיכן שיופיע או לאן שיגיע תשומת הלב-מאחרים-תוסט אליו.אנחנו בני ה 60 פלוס,מלאים בחויות מהופעות ומפגישות עם אריק.הצורך לפרש ולהכניס את משפטו הנ"ל לתוך מסגרות מסויימות הוא איוולת.האיש הביא את כולם להאמין שזו הסיבה לפרושתו,אבל לא כך היא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(כאן כותבת המאמר, אולי לבסוף אצטרך לכתוב בתגובה חומה). אני כמובן לא מכירה את אריק איינשטיין אישית ולא שמעתי מפיו תיאור של מצבו. האזכור שלו (בחיבה!) בהקשר של ההתגלמות מתייחס אך ורק לפרסונה הציבורית שלו. ואני חושבת שהאזכור קולע, מובן מייד, ואינו פוגעני. אם אתה טוען שהוא בנה את הפרסונה שלו כך בכוונה, על אחת כמה וכמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה כבר יש לחברת בני האדם להציע לי? אזרום יותר טוב בלי לספר להם איפה אני גר, עם מי, על שכר הדירה, המשכנתא. יותר נעים לחיות גם בלי שאלות על כמה אחים יש לי, מי נשוי, מה כל אחד עושה, איפה גר, ילדים ... ...Zzzz אני רוצה משהו שתצמח לי ממנו תועלת אישית! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה יופי של תגובה. 4 אותיות וזהו! לא משהו לענות עליו בפירוט ובהרחבה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש מי שמסתגר בביתו ויש מי שמסתגר בעולמו הצר | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה רבה על המאמר. אני בן 19 ונמצא רוב הזמן בבית. אמנם אני לומד כרגע (פסיכומטרי), אבל גם אם השגרה שלי הייתה שונה אני חושב שהייתי נשאר רוב הזמן בבית. אני אוהב לצאת מדי פעם (נגיד פעם בשבוע), אבל אני מקבל סיפוק מאירוע חברתי מהר מאוד. מתיש אותי יותר מדי חיי חברה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכי ז'ול ורן שאסימוב הצליח להיות | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולפניו (ב-1909!) הספור הקצר של א מ פורסטר THE MACHINE STOPS. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על ההפניה. סוף סוף סיימתי לקרוא את הסיפור והתרשמתי מאוד. ההשוואה למטריקס בלתי נמנעת. נראה כאילו בכמה מסעיפי המדע הבדיוני חלה התקדמות קטנה ביותר במאה שנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בנוגע לעיר לעומת הכפר, החל מגיל ההתבגרות בקיבוץ, האינטרקאציות החברתיות נהיו לי קשות יותר ויותר, ולמרות שאני לא זוכר בדיוק, אני מניח שהיציאה מהבית היתה לי קשה יותר: הרי כל מפגש אקראי עם מישהו בשביל הוא טעון! העיר מציעה לי הרבה יותר חופש והנאה לצאת החוצה, בזכות האלמוניות. קיבוץ הוא דוגמה קיצונית, אבל גם בכפר "רגיל" אני מניח שלחלק מהנוטים להתבודד עלול להיות קשה יותר עם העובדה שהאנשים שהם פוגשים הם מוכרים, ועם אינטרקאציות חוזרות ונשנות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקיבוץ קל למדי להמנע מאינטראקציות חברתיות גם בלי להשאר בבית. גם במושב (יש לי מספר מסלולי ריצה שמעולם לא פגשתי בהם אדם). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך נמנעים מאינטראקציות חברתיות בקיבוץ בלי להישאר בבית? הכותרת של התגובה שלך היא המפתח? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקיבוץ ובמושב המרחק מהבית לשדות ולמטעים שמסביב הוא מאוד קצר ומי שרוצה לשוטט לבד בלי לפגוש נפש חיה לא צריך ללכת רחוק. כשאני יוצא לרוץ בערב אני יכול לבחור בין מסלול פופולרי ובין מספר מסלולים ריקים מאדם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אם רצית לקנות משהו במכולת, לקחת דואר (היה דואר מרכזי בקיבוץ שלך, נכון?), ושלא לדבר על לאכול בחדר אוכל? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם בעיר קניה במכולת או אכילה בחוץ (ובחלק מהערים גם איסוף הדואר) כרוכים ביציאה מהבית ומפגש עם בני אדם. רק שבעיר גם סתם יציאה מהבית לחילוץ עצמות תגרור מפגש כזה ובקיבוץ לא בהכרח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל ירדן דיבר בתחילת הפתיל בדיוק על זה: בקיבוץ, כשאתה פוגש מישהו במכולת (או בדואר, וכו'), אתה מן הסתם מכיר אותו היטב, ולכן יותר מחויב לאינטראקציה חברתית מכפי שתהיה בפגישה עם אלמונים במכולת בעיר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, אבל יש גם יתרונות. לא טענתי שהקיבוץ הוא המקום האידאלי להתבודדות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבדידות והטבע מחדדים את הרעב לחברה כך שלעיתים המפגשים בשבילי היישובים הם בלתי נסבלים ממש! בעיר- למהלכים הבודדים יש אג'נדה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה כמה שירים שיכולים ללוות את המתגלמים: "חיה בתוך קופסה" של קורין אלאל: "סכיזואיד של המאה ה-21", קינג קרימזון: שיר של דונלד פייגן, The New Frontier, שמתאר מקלט אטומי כיוזמה משפחתית ומתגלמת קלאסית: "רותי'לה" של דני סנדרסון |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שפתיחות או הסתגרות הם עניין מנטלי ולא דווקא פיזי. אפשר להיות במחיצת הרבה אנשים השפעות ורעיונות ולהשאר מסוגר ואפשר להישאר בבית מחובר ופתוח. נראה לי שסוג ההסתגרות שעליה כתבת נתפסת כמשהו לא רצוי או לא טבעי...אבל בעיני זה טבעי מאוד כי בסופו של דבר זאת שאלה של מזון - מה שאתה צורך ומה שאתה צריך יקבעו בסופו של דבר היכן תהייה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המאמר מהדהד לדינמיקה בה אני מתנהלת (או שמנהלת אותי), כשישה חודשי אינטראקציה שמחה אינטימית ומלאה עם החוץ בכל התחומים ואז מעין ''התרוקנות המצברים'' וצורך נפשי ופיזי לנוח, להתמלא, לשקוט, וזה קורה, מהילדות המוקדמת, כשאני ספונה בביתי עם הספרים והשקט ומעט מאד אינטרקציה בטלפון. כך שהמפגשים ברמה מסוימת יותר מרוקנים אותי, ודאי מכוחות פיזיים ונפשיים ואילו הלבד, לכמה חודשים ויותר, מאפשר לי מנוחה מאד עמוקה והתמלאות בכוחות. עדיין קשה לי להשלים עם המעגל הזה, כי הוא כל כך שונה מההתנהלות של סיבתי שדומה ששואבים כוח נפשי ופיזי ממפגשים ועשייה בינאישית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אביבה, תודה על המאמר, נהניתי, וגם זיהיתי במידה רבה את עצמי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנושא באמת מעורר תהיות. אני מתאר לעצמי שהבסיס לתופעה הזאת הוא הנטיה האנושית להתרגל. לדוגמא, בבית יש לנו את המזגן והחלונות שמאפשרים לנו לקבוע את הטמפרטורה עד דיוק המעלה. לעומת זאת, כשאנחנו בחוץ, אנו "תקועים" עם מזג האוויר המשתנה ועם הבגדים שיש עלינו. ברגע שמתרגלים לכל התפנוקים של הבית (מתרגלים במובן שנמצאים בבית כמה ימים ברציפות) אני מתאר לעצמי שאנשים מתחילים לתאר לעצמם את הסבל הכרוך בשהייה בחוץ כבלתי נסבל. באותו אופן, בבית אפשר "לשלוט" על האנשים הנמצאים בביתף על מידת הרעש וכו'. יש עוד דבר שעלה לי בראש בזמן קריאת הכתבה: כמו שציינתי בהתחלה, בני אדם יכולים להסתגל כמעט לכל דבר. אני מתאר לעצמי שאם אחד האנשים באלה היה "נזרק" לתנאים מאוד שונים ממה שהוא מכיר (כמו בסדרה השרדות) הוא היה מסתגל לתנאים ברמה כלשהי, והיה רואה בזה חוויה חיובית בסופו של דבר. חבל שהאנשים האלה פשוט לא רואים מה הם מפספסים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"העבודה מהבית היתה אמורה להיות העתיד, שחוסך כסף למעסיקים ומשפר את חייהם של שכירים ועצמאים. אבל מחקרים חדשים ושיחות מקיפות של מוסף כלכליסט עם עובדים מהבית מגלים שהם עובדים הרבה יותר שעות, סובלים ממתח ובדידות, משלמים מחיר משפחתי ויכולים לשכוח מקידום. כך קורסת ההבטחה הגדולה של עולם התעסוקה". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טור מצוין של בני ציפר: "הייתי מכריז, בעקבות אסון הטביעה באשקלון ואסונות החג האחרים, על תוכנית למניעת יציאה מהבית בשבתות ובחגים. פרויקט לאומי כזה יביא לירידה דרסטית במספר האסונות שנופלים להם קורבן כל אותם מחפשי ריגושים של סוף שבוע. הביבליוגרפיה המומלצת לפרויקט כזה תהיה בראש וראשונה כאמור, יצירתו של הקדוש תומס אקווינס. אחריה הספר החמוד "מסע מסביב לחדרי" מאת הסופר הצרפתי בן סוף המאה הי"ח, קסוויה דה-מסטר, המספר בשבחי אי היציאה מהבית. ועיקר העיקרים: ספר היסוד הפילוסופי "אונייה טרופה וצופה" מאת הנס בלומנברג, הטוען שתרבות המערב נשענת כל כולה על ההסתכלות מלאת הבוז או החמלה של האדם הרציונלי בכל הטיפשים המסתכנים בהרפתקאות נועזות". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בני ציפר הוא מומחה בטיחות ידוע. לא שמעת ש90% מהתאונות קורות בבית? כמו שחמי (עוד מומחה בטיחות והיגיינה ידוע) אומר: הרבה אנשים מתו ממים, אבל מלכלוך אף אחד עוד לא מת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אומרים שגם כדאי להימנע ככל האפשר משהות במיטה. רוב מקרי המוות מתרחשים במיטה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 426194 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק תדאג שחמך לא יזהיר את האנשים הלא נכונים: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה העונש על מתיחה נדושה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, אז תאר לעצמך מה היה קורה לו היו יוצאים, סכנת נפשות. (בכל מקרה, הייתי מאוד שמחה להיתקל בספר ''מסע מסביב לחדרי''). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממומלץ לך להיזהר כשאת נתקלת בספר, שלא תתווספי חלילי לסטטיסטיקת התאונות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על הספר Quiet: The Power of Introverts in a World That Can't Stop Talking (שקטים: כוחם של המופנמים בעולם שלא מפסיק לדבר) מאת סוזן קיין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רציתי להעיר את תשומת לבך ליצירה של סופר אמריקני חשוב (יש אומרים החשוב ביותר) הרמן מלויל, העוסקת בנושא שלך. היצירה נקראת אאז''ן ''בארטלבי'' ומתארת אדם המסתגר בחדרו עד מוות. היצירה חשובה במיוחד הן בגלל גאונותו הספרותית של מלויל והן בשל העובדה שהיא מתארת פן הרבה יותר אפל של התופעה ממה שאת מהינה להעלות כאן. שלא לומר פן קטלני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. קראתי אותו די מזמן (לא קראתי שוב, בנוסח החדש שיצא בעברית, כספר דיגיטלי נדמה לי, עם כמה מאמרים שמפרשים אותו מכמה זוויות). מהמעט שאני זוכרת הוא הסתגר במשרד של מעסיקו וסירב לצאת משם. ואכן, הסיפור מציג יפה את הצד המורבידי של העניין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. קראת לדברים בשמם ועכשיו הכל מסתדר לי טוב יותר. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |