 |
מרצים בטכניון יוכלו לזכות ב-100,000 ש''ח על הצטיינות בהוראה | 3223 |  |
||||||
 |
|
 |
|||||||
 |
|
פרסומים אחרונים במדור "חדשות"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
אני הייתי נותן ₪100,000 כדי לראות את הפרצוף של מרצים מסויימים שהיה לי התענוג ללמוד אצלם, כשדבר החדשה הזו הגיע לאוזניהם... | |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
1) האם הפרס מיועד לכל המרצים או רק לחברי סגל? 2) לכמה מרצים בסמסטר יוענק הפרס? כמה זמן העניין צפוי להימשך? 3) מה הקריטריונים המדוייקים? 4) איך מונעים סיטואציות של מרצים שמוסרים לתלמידים את טופס המבחן או דבר מה דומה בתמורה לדירוג טוב? 5) למה למתרגלים לא מגיע? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מציע שמבין המרצים שיגיעו ל 20%1 העליונים בציוני התלמידים יבחרו את המרצה שתלמידיו קיבלו את הממוצע הנמוך ביותר. אני מציע גם שהסטודנטים יחלקו למרצים ציונים פעמיים, פעם אחת, לפני המבחן ופעם אחת אחריו. 1 מספר אקראי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. רק חברי סגל - ביום שאתה תהיה חבר סגל החל לספור 3 שנים - ותזכה (בדוק!). 2. 20 שנה כפול 15. השנה חולקו 14 כי היה פער בין אלה לכל היתר. (כך אמר ראש ועדת הפרס בעת הטקס). 3. הוראה טובה, יחס טוב לסטודנטים, בניית קורסים חדשים, פעילות עם תעשייה, תרומות מיוחדות (למשל, פיתוח שיטות הערכה) - וכל תרומה רלוונטית אחרת. 4. אין סיכוי שזה יקרה - אין מרצה מספיק מטומטם, וגם אם יש, אין סיכוי שזה יועיל. 5. דווקא מגיע! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אין שאלה שיש מקום לשיפור באיכות ההוראה בטכניון (ומן הסתם גם בכל האוניבסיטאות האחרות בארץ), אבל אני לא משוכנע שפרס מהסוג המתואר ישפר את המצב. הבעיה האמיתית של הסטודנטים היא עם - נאמר - הרבע התחתון של המרצים, מבחינת ביצועי ההוראה שלהם. להערכתי, חברי אותו רבע או שלא ינסו בכלל לשפר את ביצועיהם כדי להימנות על הבודדים שיזכו בפרס, או שינסו, יבינו תוך סמסטר או שניים שאין להם הרבה סיכוי, ויחזרו לסורם. כל זה בלי לדבר על הדם הרע ששכר עידוד עלול להכניס למסגרת האקדמית. ב. תמריץ אפקטיבי הרבה יותר לשיפור ההוראה יהיה להגדיל את המשקל שניתן לביצועי ההוראה בעת קבלת החלטות על קידום מקצועי (מתן קביעות, עליה בדרגה אקדמית). המשקל הנוכחי קרוב מאד לאפס. האם ראוי להגדיל את המשקל? אני לא בטוח. ג. לפי הכתוב, הסטודנטים יהיו אלה שיבחרו את המרצים המצטיינים, ולסטודנטים הרבה פעמים יותר חשוב לקבל ציונים גבוהים במינימום מאמץ מאשר באמת ללמוד ולהבין חומר חדש. במחלקות מסויימות בחלק מהאוניברסיטאות המובילות בארה"ב, ששמות דגש מיוחד על איכות ההוראה, התפתח מצב בעייתי של מרצים שמנמיכים את הדרישות האקדמיות כדי לזכות במשובים טובים. ד. פעם קראתי ראיון עם דוד צילג (מרצה מצטיין סדרתי בטכניון שהפך לאגדה, ושכנראה הולך להגדיל משמעותית את ההכנסה שלו בשנים הקרובות), שבו הוא סיפר שכסטודנט, אחד הקורסים שהוא למד מהם הכי הרבה היה קורס עם מרצה נוראי, שבגללו הוא (צילג) נאלץ להתעמק בספרים ולחשוב באופן עצמאי. מה זה בעצם מרצה טוב? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אפשר להוסיף על דבריך בסעיפים ג' ו-ד'. חלק מהבעיה בכך שהסטודנטים הם אלה שבוחרים את המרצים המצטיינים, היא שלסטודנטים אין את הראייה הרחבה של התחום ושל אופי הלימודים כמו שיש למרצים. אני יודע מניסיוני שפעמים רבות אני מבין רק ברטרוספקטיבה את ההתעקשות של מרצים ללמד חומר מסוים או על צורת לימוד מסוימת. בזמן אמת ההתעקשות הזאת נראית כקפריזה או לפחות כהעדפה אישית של המרצה (או של כותב המאמר, אם עוסקים בקריאה). ההתנסות שלי נראית לי כמאפיין כללי של לימודים שמטרתם חינוך אינטלקטואלי ולא רק העברת חומר. מצד אחד, המרצה צריך ללמד חומר שהוא באופן מסורתי חלק מהמקצוע. זהו חינוך שמבוסס על קבלת סמכות מצד הסטודנט. מצד שני, המרצה צריך לחנך את הסטודנטים להטלת ספק, חשיבה עצמאית וביקורתיות. הקונפליקט כאן הוא בסיסי. מבנה המערכת האוניברסיטאית הוא כזה ש''משחררת את החבל'' באופן הדרגתי ככל שהלימודים מתקדמים. אבל זה תהליך שסטודנט, ממקומו, לא יכול להעריך נכונה, ושתלוי יותר באישיות המרצה מאשר ברצונותיו לזכות בפרס כזה או אחר. (אפשר להגיד לי שהטכניון לא עוסק בחינוך אינטלקטואלי אלא בסוג של הכשרה מקצועית. אין לי מושג). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''המרצה צריך ללמד חומר שהוא באופן מסורתי חלק מהמקצוע. זהו חינוך שמבוסס על קבלת סמכות מצד הסטודנט...'' לאו דווקא. סטודנט שמקבל חינוך לחשיבה עצמאית וכיו''ב יכול להפעיל אותה על כל חומר נלמד, מתוך ידיעה שקודם כל עליו לדעת חומר זה ורק אחר כך להטיל בו ספק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שזה לא עובד בדיוק ככה. תמיד אפשר להטיל ספק ותמיד אפשר לבקר, אבל ביקורת אקדמית היא עניין אחר. ראשית, ביקורת כזאת מחייבת היכרות עם הרקע הרחב של החומר, שמאפשרת להבין ולבחון את הנחות היסוד של החומר הנלמד ומהם ההקשרים שלו לנושאים אחרים. לוקח זמן ולימוד כדי להכיר את הרקע כך שהביקורת תהיה בעלת ערך מעבר לניפנופי ידיים. שנית, ביקורת אקדמית מחייבת הטמעה של הפרדיגמה שבתוכה עובדים. ההטמעה הזאת נוצרת בתהליך של סוציאליזציה אקדמית, שמחייבת לרוב השעיה מסויימת של השיפוט לטובת הזדהות עם הסמכות המוסדית או המדעית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקשר לפסקה השניה שלך - המילה ''הטמעה'' נראית לי קיצונית מדי. ברור שחייבים להבין את הפרדיגמה אבל לא חייבים ל''הטמיע'' אותה, אחרת כל פעם שמתחלפת פרדיגמה הייתה מתחלפת גם האקדמיה. בסופו של דבר גם מי שנצמד לפרדיגמה ישנה ומי שמקדם פרדיגמה חדשה עובדים באותו מקום ועברו את אותה סוציאליזציה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חיפשתי מילה שתעסוק ב''ידע מובלע'' ולא בכזה שניתן ללמד אותו באופן רגיל. במענה ישיר להשגות שלך, אולי תיארתי את זה באופן קיצוני מדי, אבל אני לא בטוח שאני מסכים עם האופן שאתה מתאר זאת. אני תוהה עד כמה פרופסור לפיזיקה שהיה בן שישים בזמן מהפכת תורת היחסות אכן היה יכול לשנות פרדיגמה. בטוח שהסוציאליזציה לפיזיקה לפני ואחרי המהפכות הגדולות במאה הקודמת היא שונה בצורה בסיסית. כנ''ל בפילוסופיה, אני לא בטוח שאפשר לתאר את הסוציאליזציה לקונטיננטלית ולאנליטית כדומה, או שבאמנות אפשר לחשוב על חשיבה סטרקטוראליסטית ופוסט כאותה האקדמיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין אם יש מדענים שפעלו בעיקר במאה ה 19 וכתבו זכרונות אחרי שהרעיונות של הקוונטים והיחסות תפסו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת מעניין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בביולוגיה, לאחר פרסום מוצא המינים, זה קרה. תוך שנים ספורות לא נותרו התנגדויות רציניות באקדמיה. (כלומר, לא התנגדויות מכיוון מדעי החיים) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו ודאי, הרי אמרתי שעל הסטודנט לדעת את החומר בטרם שהוא מבקר אותו. ושנית, אם ההטמעה של הפרדיגמה שבתוכה עובדים היא חזקה מדי, הביקורת היא בלתי אפשרית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעתי פעם שבבדיקה של ציוני התלמידים הסתבר שעל אף העובדה שצילג נחשב בעיניהם למרצה מצטיין, הציונים של אלה שלמדו אצלו לא עלו על של אלה שלמדו אותם קורסים אצל מרצה אחר. אם זה המצב אז מרצה מצטיין משפיע לטובה על חווית הלמידה אבל לא על איכותה - ואם כך הוא אז אני מבין את הנהלת הטכניון שלא טרחה להשקיע ברמת ההוראה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודעת איך זה בטכניון ובתארים הריאלים, אבל אצלנו אצל כל מרצה היה מבחן אחר. כלומר, אצל שני מרצים שונים לדיני קניין (נניח) היו שני מבחנים שונים, והציונים נורמלו אצל כל אחד מהם בנפרד (כך שהממוצע, תיאורטית, אצל מרצים שונים צריך להיות דומה בלי קשר לרמת הלימוד או לרמת הסטודנטים) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בטכניון יכולים שני מרצים ללמד במקביל קורס (כך שהסטודנטים יכולים לבחור את השעות המתאימות להם יותר) ולכתוב יחד את המבחן. אין רישום נוכחות, כך שבפועל סטודנטים יכולים להרשם למרצה אחד ולשמוע דווקא את השני (ורבים עושים זאת כאשר הקבוצה של המרצה הפופולרי מתמלאת), אבל כיוון שהסטודנטים צריכים לבנות את המערכת על פי השעות אליהן הם רשומים (וגם כיוון שהאולמות בכל זאת מוקצים לפי הגודל הרשמי של הקבוצות, כך שלא כולם יכולים ללכת אל הפופולרי) יש מתאם בין הרישום למרצים לבין הלימוד בפועל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר, החומר אצל שני המרצים זהה? אז זה באמת אחרת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"יש מתאם בין הרישום למרצים לבין הלימוד בפועל" זה כל כך לא נכון. ניתן הרבה פעמים לראות 300 אנשים אצל מרצה אחד ו-30 אצל מרצה שני, כמובן שהרישום הוא שוויוני. וגם במקרים בהם הכיתה פיסית איננה מסוגלת להכיל את כל אלו שמעוניינים ללמוד אצל המרצה הפופולארי מי שלומדים אצלו בפועל אלו לא בהכרח האנשים הרשומים אצלו אלא דווקא אלו שהם פיסית חזקים יותר ומנטלית כוחניים ואלימים יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"פיסית חזקים יותר"? אתה רומז שהולכים מכות על הזכות ללמוד אצל מרצים מסויימים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי שמספיק חזק יותר פיזית, לא צריך ללכת מכות :-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתאם אינו זהות. מתאם [ויקיפדיה] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש פה, אולי0, הטייה, בבאר שבע היו (בתקופת לימודיי), כמה קורסים, בהם היה מרצה אחד פופולרי מאוד, והשני (או לעיתים, השלישי) מאוד לא פופולרי, המצב יכל להגיע לכדי כך שבכיתה אחת יהיו עשרות (או יותר ממאה במקרים מסויימים) סטודנטים ובכיתה השנייה (שהתנהלה לעיתים במקביל ולעיתים בשעה אחרת) יהיו פחות מ10, אבל, אלו שוויתרו על המרצה הטוב, היו להתרשמותי דווקא הסטודנטים החזקים יותר, בדר"כ מדובר היה על סטודנטים שנרשמו למרצה הזה במקרה1, ופשוט לא עברו כיתה, משום שאיכות ההוראה הייתה פחות חשובה להם או משום שמרנות2. 0 אם הייתה כזאת בדיקה ואלו תוצאותיה. ונציין שבדיקה כזאת צריכה להיות בצורת סקר ולא להסתמך על נתוני ההרשמה. 1 בבאר שבע גם היה עניין, שאותו קורס (עם אותו מבחן ועבודות) היה מועבר ע"י מרצים שונים, אולם כל מחלקה שלקחה את הקורס יכלה "לבחור" רק חלק מבין המרצים. במציאות, כל אחד הלך לאן שהוא רצה. 2 אני מכיר אישית לפחות בחורה אחת, שמעולם, בכל התואר שלה, לא הלכה למרצה אחר מזה שהגיעה לשיעור הראשון שלו. לפחות אצלה זה היה מגובה ביכולות גבוהות מהממוצע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד סיבה אפשרית לא לעבור למרצה הטוב יותר: בדיוק זה שאצלו יש עשרות, ואצל הפחות טוב בודדים. קוטן הכיתה יכול לפצות. עשיתי כך בעצמי בקורס אחד בטכניון. אני אפילו לא בטוח שהמרצה שנשארתי אצלו היה פחות טוב (לא ניסיתי את הפופולרי) - הוא רק היה קצת קשיש, עם מבטא רוסי כבד ושיבושי עברית-מתמטית נחמדים שאני זוכר עד היום. אז כולם ברחו אחרי הרצאה אחת, הוא התגלה כמרצה לא רע בכלל, והיה נעים מאוד ללמוד בקבוצה אינטימית של שבעה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם המצב היה הפוך - אם סטודנטים של המרצה המצטיין היו מקבלים ציונים גבוהים יותר, לא היית חושד שהם אוהבים אותו בגלל הציונים הגבוהים שהוא נותן? השאלה היא איך הסטודנטים הללו מצליחים בקורסים מתקדמים יותר באותו התחום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למיטב זכרוני, משאלי המרצה הטוב מועברים בדרך כלל כמה שבועות לפני תום הסמסטר ולא לאחר קבלת הציון. שאלה מענינת היא האם מישהו בטכניון ניסה אי פעם לבדוק בכלים סטטיסטיים את הקשרים בין המרצים בתחילת הלימודים לבין הצלחה בהמשך. אני מנחש שלא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אם זה המצב אז מרצה מצטיין משפיע לטובה על חווית הלמידה אבל לא על איכותה - ואם כך הוא אז אני מבין את הנהלת הטכניון שלא טרחה להשקיע ברמת ההוראה." האם המבחנים בטכניון הם אחידים לכל המרצים או שכל מרצה מחבר את המבחנים שלו? אם המבחנים אחידים אז יש קשר בין החוויה ומה שנשאר; אם הם אינם אחידים וכל מרצה מחבר את המבחן שלו, אז אינני בטוח שהציונים מבטאים את איכות הלמידה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל מרצה מחבר את המבחנים שלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי כדאי לחדד את זה - כל *קורס* מחבר את המבחנים שלו לאותו סמסטר. יש קורסים שיש בהן מספר הרצאות על ידי מרצים שונים, והמבחן הוא אחיד בלי קשר לשאלה לאיזה מהמרצים הנבחן הלך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש מקצועות שהציון לא נקבע במבחן, אני מתכוון לקורסים/סמינריונים במדעי הרוח והחברה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לצורך השוואה בין התלמידים שלוקחים קורס מסויים בשנים שונות מנרמלים את כל הציונים לאותו הממוצע, 70 בדרך כלל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש ב"סמסטר" הזה באוניברסיטה המשודרת בגל"צ הרצאות של פרופסור דן אריאלי על כלכלה התנהגותית. הוא בדק השפעת בונוסים על אנשים. אחת המסקנות: במטלות הדורשות מחשבה, בונוסים *משמעותיים* גורמים לביצועים *גרועים* יותר. דן אריאלי [ויקיפדיה] (אני לא כותבת קישור להרצאות כי גל"צ כל הזמן משנים באתר ומורידים דברים טובים שהיו בו) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניחה שאת מתכוונת להרצאה הזו: http://www.youtube.com/watch?v=u6XAPnuFjJc&featu... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פשוט מעולה! גם כתשובה לתופסים את האדם כתועלתן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה להיות יצירתי בתנאי לחץ. כאשר צריך לפתור בעיה בזמן קצר ובתנאי לחץ, הנבחנים מתמקדים בכוון שנראה להם המהיר והמבטיח ביותר, ואם הם לא מצליחים קשה להם להרגע ו''לבזבז זמן'' על חקירת הבעיה או חשיבה שיטתית והגיונית. בחיים האמיתיים פרק הזמן שנקצב לפרוייקט ארוך בהרבה מפרק הזמן שניתן (כנראה) לשפני הניסוי באוניברסיטה. בכל אופן הניסויים בבעיות מכניות הוכיחו שתיגמול מגדיל מוטיבציה, כנראה שתיגמול יתר בבעיות חשיבה גם הגדיל מוטיבציה וגם הלחיץ את הנבחנים ובכך פגם בכושרם להתמודד עם הבעיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה אכן מעניין, אבל התלהבתי מהדגמת נקודה כללית יותר, לאחר מכן, העוסקת בעניין הידוע והנשכח והוא שבהרבה מאוד מקרים אנשים מונעים דווקא ע"י מה שיעניק להם תחושת ערך ומשמעות ולא ע"י עניינים חומריים. לפני כמה זמן, במסגרת ידידות מסויימת, ישבתי לכוס תה עם המנהלת החמודה של סניף הבנק שלי. ניסיתי לנצל את הסיטואציה כדי להשיג הנחה בעמלות שאני משלם, אבל השיחה גלשה לשיחה על זה שכסף זה לא הדבר העיקרי שגורם לאנשים (מעל סף מסויים) לבחור מקום עבודה. משיחות עם חברים ולאחר שריאיינתי כמאה איש בשנים האחרונות התברר לי שבכמעט כל המקרים, מה שהיה חשוב לאנשים היה מה הם יעשו במסגרת התפקיד, עתיד החברה, מרחקה מן הבית, מה האוירה בחברה והאנשים שם ובמקרה מסויים מה שהכריע היה התמונות על הקיר 1! זה מאוד הפתיע אותה והיא אמרה שהיא לא בטוחה עד כמה זה מייצג. שאלתי אותה על עצמה, משפחתה, הסובבים אותה (כולל סגן המנהל הקודם שאחרי קידום הבוס שלו אל מחוץ לסניף סירב להגיש מועמדות ועבר להיות סגנה). התברר שאצל כמעט כולם, כמעט בכל המקרים, הכסף היה שיקול משני - ואני לא מדבר כאן על משכורות עתק. זה בא לידי ביטוי בבחירת הצעות כמו גם בעזיבת תפקידים ומשכורות לטובת משכורת נמוכה יותר, אך עם תחושת ערך, או עם אפשרות לחזור הביתה ולראות את הילדים שלא רק בסופ"ש. אבל מה שבאמת מעניין, ובשלב זה כבר הסכמנו על כך, הוא לא מה באמת חשוב לאנשים, אלא הצורך שלהם להאמין שמה שחשוב לאנשים אחרים זה בעיקר כסף/אינטרסים, בניקוד לדוגמאות בהם הם נתקלו! כלומר, יש כאן הטייה סטטיסטית הפוכה - אנשים נתקלים בתבנית חוזרת אך בוחרים להאמין בהיפך ממנה, ללא סימוכין לכך. ---------------------------------- 1 לאחר שנודע לבחור שהן צוירו ע"י אמו של המנכ"ל וזה נתן לו תחושה ביתית שהוא חיפש, והעדיף אותנו על הצעה גבוהה יותר |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"מה שהיה חשוב לאנשים היה מה הם יעשו במסגרת התפקיד, עתיד החברה, מרחקה מן הבית, מה האוירה בחברה והאנשים שם ובמקרה מסויים מה שהכריע היה התמונות על הקיר 1!" - האם שיקולים אלה אינם תועלתניים? האם לא ברורה הרדוקציה משיקולים אלה לבטחון תעסוקתי, סיכויי קידום וסיכוי לרכוש כישורים וניסיון איכותיים? אם האבחנה שלך ושל ידידתך נכונה אפשר להסביר אותה אולי בכך שחמדנות נחשבת לתכונה אנטי חברתית, ולכן קל יותר ליחס תכונה זו לאחרים ולא לעצמנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במילים אחרות הכלכלנים לא טעו לגבי העובדה שבני אדם הם תועלתנים, הם טעו בזיהוי הדברים שבני אדם נמשכים אליהם באופן תועלתני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החוקרים טוענים שתמרוץ חומרי גבוה מזיק, כלומר פוגע בתפוקה במשימות קוגניטיביות. אני הרשתי לעצמי לפקפק ברלווטיות של המחקר. שערתי שבמשימות שבהן נדרשת הצלחה מיידית התמרוץ הגבוה מכניס את הנחקרים ללחץ ואולי לפניקה (''חרדת בחינות''), וזו פוגעת בביצועים. בחיים האמיתיים, כאשר הצלחה נמדדת, לאורך ואולי לאחר, שבועות או חודשים העובדים המתוגמלים לא יכנסו למצב זה של פניקה. בקליפ שהביאה לדיון העלמה עפרונית טוען המרצה שהדרך הטובה להגביר את התפוקה של עובדים במשימות הדורשות יצירתיות, היא להעניק להם אוטונומיה, תחושת גאווה מקצועית ומטרה. לכך אני ססכים, אבל תכונות אלה אינן חזקות כמו מנגנון של תחרות וכסף. מנגנון של תמרוץ חומרי אינו סותר אוטונומיה, גאווה מקצועית ומטרה. לפעמים, צריך לזהות את צוואר הבקבוק של הבעיה. אולי, במקרה של הטכניון נקודת התורפה אינה חוסר מוטיבציה של המרצים, אלא חוסר תמיכה מערכתית בהוראה. בזמני אפשר היה לומר שהטכניון כאירגון, כמעט אינו עוסק בהוראה כלל. ההוראה היתה כולה יוזמה חופשית של מרצים ומתרגלים, ללא שום הכשרה, בקרה, מנגנון מקצועי שמפתח תוכניות לימוד ומתחזק אותן לפי היזון חוזר. הגישה הכללית בטכניון היתה אליטיסטית. הטובים יסתדרו. זו גישה נכונה אם מטרת הטכניון לשמש מנגנון מיון רב שלבי לקריירה אקדמית. האינטרס הציבורי, לעומת זאת, מחייב הכשרת כח עבודה מקצועי גדול ככל האפשר. אולי כדאי היה להפריד אירגונית הוראה ומחקר, להקים מכללה בתוך הטכניון שכל עניינה מצויינות בתחום ההוראה, ובכך היא נמדדת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש חשיבות לא רק ל''תמרוץ חומרי'' באופן כללי, אלא גם לשיטה המדוייקת שבה הוא ניתן. בפרט, לפי הניסוי, בונוסים גדולים הם מזיקים. אפשר לחשוב על שיטות אחרות לתמרוץ כלכלי. למשל, לתת תוספת קבועה במשכורת למי שילך להשתלמויות בהוראה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כיצד את מתיחסת לביקורת שלי על הרלוונטיות של הניסוי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להבנתי, עורך הניסוי התייחס בעצמו לביקורת העולה מן הפיסקה הראשונה שלך. הוא הודה בכך שלא בדק ישירות את יעילות הבונוסים השנתיים, אבל הוא כן ראיין את המועמדים-לבונוס ומזה הסיק מסקנות. בפיסקה השניה אתה קובע אקסיומה, שתמרוץ כספי ותחרות עדיפים על אוטונומיה, תחושת גאווה מקצועית ומטרה. אין לי מושג אם זה נכון. ניחוש שלי - זה מאוד שונה בין אנשים שונים. בכל אופן, תמרוץ כספי יכול להינתן באופנים שונים, וכנראה בונוס הוא הסוג המזיק ביותר של תמרוץ כספי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה פרוש "התיחס"? השאלה היא האם התאוריה שלו נכונה או לא. אנחנו לא ממדעי הרוח כאן. אם רוצים לבדוק את התאוריה שפרס כספי גדול מזיק, צריך לבחון אותה בתנאים הקרובים למציאות. צריך לתת לצוותים של סטודנטים למדעי המחשב משימה לכתוב במהלך חופשת הקייץ תוכנה שביצועיה ניתנים למדידה על פני סקאלה רחבה (למשל משימה כלשהי בראיה מלאכותית). לערוך בסוף התקופה תחרות, ולהעניק פרס לקבוצה המנצחת. או אולי לתת משימה גדולה ולתת פרס לאלו שמצליחים לסיים אותה. אז אפשר יהיה לקבוע האם צוותים שהובטח להם פרס גדול נכשלו בגלל הפרס הגדול. (אבסורד מוחלט כמובן). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מספיק טוב. מרצים נמצאים ביחד גם בשנה הבאה. ההשפעה השלילית יכולה להיות גם בשנים הבאות. כמוכן, מהי המשמעות של "הקבוצה המנצחת"? איך בדיוק אתה מודד הצלחה? אם מרצה נמצא במרוץ צמוד עם מרצה אחר, האם משתלם לו להוציא 10,000 ש"ח על חסות לדוכן ביום הסטודנט? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חלק מהתגובה לא הבנתי. הקבוצה המנצחת היא הקבוצה שיוצרת את התוכנה המנצחת. בתחום pattern recognition אתה יכול למדוד אחוזי הצלחה מול קורפוס של נתונים. או אולי התמודדות ישירה בין התוכנות כמו שקורה בשחמט ממוחשב. אפשר גם למדוד כמות. אתה יכול לדרוש לתכנת סיפריה גדולה מאוד ולבדוק איזה אחוז מהעבודה השלים כל צוות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה שלי היא בכך היא שבמקרה שלנו (וכן במקרה של בונוסים לבכירים) לא מדובר על פרס חד־פעמי. מדובר על קביצת אנשים שצריכה להמשיך לעבוד ביחד. האם אתה מוכן לעבוד בסביבה כזו תחרותית? סביבה שבה אתה מתחרה נגד כל עמיתיך? סתם דוגמאות ליכולת של מרצה להשפיע בצורה לא הוגנת על הדרוג: 1. ללמד באותו הקורס עם מרצה גרוע. בקורסים גדולים יש במקרים רבים יותר ממרצה אחד. ברגע שאתה יכול להשוות את המרצה למרצה גרוע יותר באותו הסמסטר, יתרונותיו היחסיים של המרצה המוצלח מודגשים. 2. ללמד רק קורסים קטנים. בקורסים מתקדמים וקטנים יותר קבוצת הלימוד יותר קטנה ולכן יותר פשוט ללמד. 3. לחבל במתחרים בסמסטר הבא. עם פרופ' אגוזי מלמד קורס שהוא דרישת קדם לקורס של פרופ' תפוחי, והוא יודע שפרופ' תפוחי יכול לאיים בסמסטר הבא על סיכוייו לקבל בונוס, הוא יכול להתרשל בלימוד החומר לקראת סוף הסמסטר. אגוזי יאלץ לבזבז זמן רב יותר על השלמת פערים בסמסטר הבא. נראה לי שהאסטרטגיה העדיפה למרצים המוצלחים בכל סמסטר היא להמנע מתחרות ולחלק את הפרס ביניהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש סתירה בין עבודת צוות ובין תחרות ביו אנשי הצוות. באופן כללי אני לא בטוח שלמרצים חסרה מוטיביציה. יתכן מאוד שחסרים להם (לחלק מהם לפחות) כלים וכישורים להיות מרצים טובים. אין טעם לתמרץ אנשים אם יכולתם להשפיע על התפוקה שלהם מוגבלת. כדאי היה להשקיע משאבים במבנה אירגוני שכל מטרתו שיפור תהליך ההוראה. אני בכלל לא בטוח שטכנולוגית הוראה הפרונטלית בקורסים הגדולים היא הטובה ביותר. למעשה אני מתקשה לחשוב על שיטה גרועה יותר. אפילו אם מסכימים על שיטת ההוראה הפרונטלית, האם לא רצוי להעסיק מספר גדול יותר של מורים מקצועיים? האם הטלת מתרגלים לא מנוסים, ללא כל הכשרה או סיוע בהפקת מערכי שיעור היא הדרך הטובה ביותר? הדרך לשפר את רמת ההוראה ואת השגי הסטודנטים, היא ע"י הקמת מכללות במסגרת האונברסיטאות. קורסים שמרצים נותנים כדי להציג את תחום העניין שלהם, ולגייס סטודנטים למחקר צריכים להשאר במתקונתם הנוכחית. רוב הקורסים צריכים ויכולים לעבור סטנדרטיזציה של הסיליבוס, והמכללות צריכות להתחרות על הציונים שמשיגים הסטודנטים שלהן בקורסים אלה. למכללות יהיו תקציבים עצמאיים, והן תוכלנה לשכור מורים ולפתח שיטות הוראה וחומרי עזר לפי שיקול דעתן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש כבר מכללות עצמאיות בארץ. הן לא משיגות תוצאות טובות יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרס גדול אינו רק תגמול כספי אלא גם הכרה פומבית הכרה בניצחון - כבוד גדול. לשם השוואה, תחרויות מכובדות עם פרסים קטנים או ללא פרסים. במקרה שלנו יש כבר הכרב פומבית במצטיינים, אולם אין פרס כספי. וכמובן: צוות שמקווה לקבל פרס גדול יכול לשכור עזרה מתוכניתן מיומן. הם יקבלו תוכנה יותר טובה, אולם תהליך הלימוד נפגם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באופן אישי הייתי מעדיף כסף במיוחד אם מדובר בהרבה כסף. לתופעה בהערה האחרונה שלך קוראים מיקור חוץ. הנה הצעות רלוונטיות: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל זה הורס את ההשוואה בין שני הצוותים. וזה מה שרצית למדוד. בכל מקרה, עוד דוגמה על מה שאנשים מוכנים לעשות בשביל כסף(?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה צריך לחשוב שהתאוריה של ד"ר אריאלי נכונה פחות מהתאוריה שלך? זאת אומרת, ברור שהיא נוגדת את האינטואיציה (ולכן נראית לך כאבסורד מוחלט), אבל גם הממצאים של הניסויים ש*כן* בוצעו נוגדים את האינטואיציה הראשונית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ד''ר אריאלי בעצמו טוען שתימרוץ כספי גבוה מגביר את התפוקה במשימות שאינן מצריכות מחשבה. ההסבר שלו הוא שהתפוקה גדלה מפני שהמוטיבציה גדלה. אין שום סיבה לחשוב שהמוטיבציה קטנה באותם תנאים עבור משימות חשיבה. לכן חייב להיות גורם נוסף הפוגע בביצועים למרות עלית המוטיבציה. הגורם הוא שהנבחנים מתקשים לחשוב בהגיון בתנאי לחץ. התופעה הזאת ידועה לכל מי שעמד בבחינות או צפה בנבחנים. ד''ר אריאלי ניסה להגביר את הלחץ אפילו ע''י מתן הכסף מראש וחיוב הנבחן להחזיר את הכסף במקרה של כשלון. כלומר הוא מבין בעצמו שירידת הביצועים נובעת מקושי לתפקד קוגניטיבית בתנאי לחץ, ולא כתוצאה מירידת מוטיבציה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דוגמה לפגיעה במוטיבציה: "ממילא אין סיכוי שאשיג את הפרס, אז למה להתאמץ? למה לעזור לצילג לקבל את הפרס?" כמוכן יש לציין שהמוטיבציה האמורה היא מוטיבציה להראות כמוצלח ע"י הסטודנטים שלומדים בקורס, ולא בהכרח ללמד טוב יותר. דוגמה ידועה לכך שתימרוץ כספי יכול לפגוע בתפוקה בגלל שהוא מעודד ישירות משהו שלא בהכרח תורם לתפוקה: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם איני טועה מטרת הפרס אינה לגרום למרצים ללמד טוב יותר, אלא לגרום לשיפור היחס של המרצים לסטודנטים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מקבל את הקביעה "...תכונות אלה אינן חזקות כמו מנגנון של תחרות וכסף". אני חושב שהכל תלוי בסיטואציה הספציפית. למשל תחרותיות יתר עלולה להעכיר את האווירה והרוס את אווירת הצוות וכד'. בהרצאה שהעלמה קישרה אליה הדובר מציין במפורש מס' פעמים "מעבר לגבול מסויים", כלומר להערכתו התופעה שהוא מתאר נכונה לגבי אנשים שמרוויחים מספיק כסף עד כדי שהכסף הופך להיות מבחינתם פחות אטרקטיבי, וגורמים אחרים נעשים משמעותיים יותר. דוגמא אחת (שמופיע בהרצאה) היא תנועת הקוד הפתוח שהיא דוגמא לקהילה "מריטוקרטית" שמייצרת הרבה מוטיבציה ותחרות ללא שום גמול חומרי. אני תרמתי מספר פעמים קוד לפרוייקטים פתוחים או שחררתי קוד או תוכנה שיצרתי בחינם. תמיד כשעבדתי על דברים כאלו הייתה לי הרבה יותר מוטיבציה מאשר בעבודה בגלל שיכולתי לכתוב קוד *כמו שאני רוצה*, ולא לפי אילוצים עסקיים או אחרים של החברה שאני עובד בה. גם הערכת התודה והפידבק החיובי מצד משתמשים או מתכנתים אחרים תרמה הרבה למוטיבציה. בחלק מהמקרים ביליתי תקופות של עבודה מאוד נמרצת בשעות הפנאי לאורך שבועות עד השעות הקטנות של הלילה, ואפילו תוך קיצוץ בשעות שביליתי בעבודה. בכל המקרים שהייתי לי רמה דטמה של מוטיבציה בעבודה זה היה מסיבות דומות ולא בגלל כסף (פרוייקט אישי / מעניין / high profile וכד'). דוגמא אחרת היא ה Demo Scene - אמנם יש פרס כספי אבל חבר טוב שלי שמשתתף בתחרויות האלו כל הזמן אמר לי פעם "אני עושה את ה-tickets פה בשביל הכסף, הדמואים זה בשביל הכיף" וגם "אתה לא מבין איזה הרגשה זו ככמה מאות אנשים יושבים וצופים בעבודה שלך על מסף ענק". הפרס הכספי לא מעניין אותו כ"כ והוא היה עושה את זה גם אם לא היה שום פרס חומרי. הרמה הטכנית הדרושה ליצירת דמואים ד"א היא מאוד גבוהה - למעטים מאוד מקרב קבוצת המתכנתים יש את הכישורים לכך ורמת ההשקעה האישית מאוד גבוהה. הרבה פעמים ה- Demo Scene מציגים טכניקות מתקדמות שתעשיית משחקי המחשב מאמצת לאחר מכן (ומשם מגיע הרבה המימון לאירועים האלו). עוד אנקדוטה אישית היא שבתפקיד הקודם שלי הבוס שלי ניסה בדיעבד להכניס סכמת בונוס לחוזה שלי כמה חודשים אחרי שהתחלתי ואני התנגדתי בתוקף. הסכמה הייתה אומר אך ורק להוסיף לסכום שכבר היה נקוב בחוזה, כלומר אני *סירבתי בתוקף לקבל יותר כסף*. למה? כי היה מדובר בסכום מגוחך, וסכמת בונוס כזו היתה לדעתי מציגה הרבה מתח ו"דם רע" למערכת היחסים ביננו ואני לא חושב שניתן למדוד את הביצועים שלי באופן אובייקטיבי ואני רציתי להימנע מכך בכל תוקף. גם בתפקיד הנוכחי שלי אני מתנגד בתוקף לצגה של סכמת בונוסים לי או לצוות שלי. אלו רק מספר דוגמאות ומן הסתם ניתן למצוא דוגמאות הפוכות, אבל השורה התחתונה היא שזה לחלוטין לא מובן לי מאליו שיותר כסף = יותר מוטיבציה. לי דווקא ברור שקיימות סביבות או סיטואציות שבהן המצב יכול להיות הפוך לחלוטין, והגורמים השולטים הם שונים בתכלית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המתקן שגיאות הידני שלי לא עבד כמו שצריך במהלך כתיבת התגובה הזו... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנשים שמרוויחים מספיק - אפשר להתייחס לזה כסוג של תועלת שולית פוחתת - השקל ה-10,000 שאתה מרוויח שווה לך פחות מאשר השקל ה-1000. לכן, מעבר לגבול מסויים, כל שקל נוסף הוא מספיק שולי כדי שגורמים אחרים אחרים יכנסו לפעולה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרשנות יפה, שכמעט מצילה את תפיסת האדם כ"הומו-אקונומיקוס". בפועל, במקרים שנסקרו בסרטון, חשיבותו של הכסף אינה יורדת מעבר לסכום מסויים, אלא עולה - ומזיקה: "A larger reward led to poorer performance". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהתגובה של דובי הייתה סרקסטית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים שלחברי צוות צריך להיות אינטרס משותף. מהותו של צוות היא שיתוף פעולה, תמיכה והפריה הדדית. אם חבריו הופכים ליריבים בתחרות, תהיה בכך סתירה לתיפקוד הרצוי שלהם במסגרת הצוות. ברור לי שתחרות ושיתוף עומדים בסתירה אם מנסים לקיימם בעת ובעונה אחת בתוך אותה קבוצה של אנשים. קביעה זו מותירה מספיק דרגות חופש כדי ליצור בכל זאת תרבות של תחרות ותיגמול בתוך האירגון. אני חייב להודות שאין לי הוכחה מתמטית ש"כסף מסובב את העולם". זו ההתרשמות האישית שלי. האנקדוטות שלי... האנקדוטה הראשונה שאני מעלה בדעתי היא "הבהלות לזהב" במהלך המאה ה-19. הבועות הכלכליות שבהן אנשים רצים לרכוש מוצר או נייר ערך שערכו עולה במהירות. יזמות, ובמיוחד סטארטאפים שמוקמים ע"י אנשים פרטיים. כן, כן, אנשים רוצים לשפר את העולם, אבל אם במקרה של הצלחה הייתה צפוייה להם משכורת של פקיד ממשלתי, אז בכלל לא בטוח שהיו נכנסים לעסק. אני יכול להפנות אותך אולי לתעשיית ההימורים כאנקדוטה אחרונה לכך שכסף הוא מקור עצום למוטיבציה. אני לא מתכוון לסתור את האנקדוטות שלך, פשוט מפני שאני לא טוען שכל המוטיבציות בעולם הן כספיות. ברור שאף אחד לא משלם לאנשים כדי לצרוך ניקוטין או להתמכר לאלכוהול, ובכל זאת יש אנשים שעושים זאת. החיים מסובכים. אני פשוט חייב להעיר בקשר לתנועת הקוד הפתוח; שכפי שידוע לך בוודאי, לא הכל אלטרואיסטי שם. גם לתורמים הבלתי תלויים, שאני לא מפקפק במניעים הטהורים שלהם, לא מזיקות כמה שורות ברזומה שלהם, דימוי של תורם לקוד פתוח וקשרים עם אנשים בתחום שהם מעוניינים בו גם כן לא מזיקים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאמור, אני לא מנסה לטעון שכסף הוא לא מניע עיקרי לעולם, או שתנועת הקוד הפתוח מונעת מאלטרואיזם טהור - ממש לא. הטענה שלי היא שישנם מצבים/סיטואציות שבהם הכסף הוא לא המניע העיקרי אלא גורמים אחרים כמו אלו שצויינו בסרטון. זה לא סותר את הטענה שישנם מצבים הפוכים שבהם כסף הוא המניע העיקרי. אני גם בכלל לא טוען שכל מי שתורמים לקוד פתוח עושים זאת מתוך אלטרואיזם טהור. הנאה מכתיבת קוד, גאווה אישית ("אני תותח"), הזדמנות לעבוד על פרוייקטים מעניינים עם מתכנתים מוערכים אחרים, קבלת פידבק חיובי, שיפור יכולות, למידת נושאים חדשים, וכמובן הסיפוק שבלראות את היצירה שלך קורמת אט-אט עור וגידים ותופסת את מקומה בעולם - כל אלו הם מניעים אנוכיים מאוד חזקים שאף אחד מהם הוא לא כסף, גם לא באופן עקיף. כלומר זה נכון שתרומה לקוד פתוח תורם לרזומה, אבל זו לא הסיבה שבגלל אתה עושה את זה, זה רק בונוס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כדאי לציין שכל האנקדוטות שאתה מביא מאפשרות (באופן פוטנציאלי) להרויח סכום גדול מאד תוך זמן קצר. הבהלות לזהב, הבועות בבורסה והסטרטאפים אינם שונים מתעשיית ההימורים - הם עובדים על אותו יצר בסיסי של האדם. זה לא אומר ששכר גבוה יותר הוא מניע לעבודה קשה, לא מתגמלת בדרכים אחרות וארוכת שנים; למעשה, רוב מי שבוחר בעבודות קשות בשכר גבוה (דיג מסחרי באלסקה, נניח) מגדיר לעצמו מראש שהמטרה היא "לעשות את המכה", כלומר להרויח סכום גדול שיאפשר לו דווקא להמנע מעבודה לאחר מכן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטענה שלי היא שבהרבה מקרים השיקול לא היה חומרני אלא תחושת ערך למעשי ידיהם ונעימות יומיומית. את נושא התועלתנות, שהוא עניין קרוב לכך הזכרתי בתגובה לחלקו השני של הסרטון, בתגובה אחרת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צריך לציין שכבר כיום יש טקס מכובד בסוף השנה שבו מוכתרים המרצים והמתרגלים המצטיינים. אלו שמצטיינים כמה (שניים? יותר?) סמסטרים ברציפות אף זוכים לתואר "מתמיד". כולם יודעים היטב מיהם המצטיינים (לפי אותו הקריטריון). למיטב זכרוני מרצים ומתרגלים שהוכתרו כ"מצטיינים" אכן היו (ועודם, אם עדיין מלמדים) מורים מוצלחים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחת ההטיות מהאוסף של כהנמן-טברסקי מדברת על כך שאנשים תופסים את עצמם כערכיים יותר מהאנשים סביבם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז כיוונתי לדעת גדולים... אם אתה מעלה נקודה זו, לדעתי תפיסה זו מזינה שלושה צרכים אנושיים: 1. הצורך להרגיש עליון על סביבתי - אני *בוחר* גם באופן ערכי בעוד הם *מונעים* רק ע"י חומרנות 2. הצורך בתחושת פיקחון (לעומת תמימות) וחוסר ציפיות מן העולם שבחוץ 3. הצורך בתמונת עולם פשוטה ומתוך כך מופחתת ספקות לצורך הראשון אני מייחס חלק ניכר ממניעיו של מחנה פוליטי מסויים, בעוד אשר את הסיבה העיקרית לנקודה אותה הדגשתי קודם לכן, דהינו תפיסת האחרים כמונעים ע"י כסף ***למרות הנתונים הידועים לי*** אני מייחס בעיקר לצורך השני (המיוצג גם בכותרת הפתיל). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אם אינך מדבר על "משכורות עתק" עדיין נראה לי שמסקנות אלה שהבאת מתייחסות בבירור לחוג אנשים שיש להם, יחסית, אפשרויות בחירה רבות בתחום העבודה, לא כן? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בהכרח הרבה אבל יש. למה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי זה מצבה של שכבה דקה מאוד בעם, חוששתני. בחירנ הזאת נתונה ל''שבעים'', אפילו לא כל כך למעמד הבינוני המתרושש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח על מה הטענה מתבססת. למיטב ידיעתי רוב האוכלוסיה אינו סובל מתת-תזונה. אני מכיר אנשים שירדו ברמת החיים שלהם כדי לעשות משהו שהם אוהבים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא דיברתי על תת תזונה. אם מישהו יורד ברמת החיים שלו כדי לעשות משהו שהוא אוהב, סביר להניח שהוא יורד למקום שרבים אחרים היו שמחים להגיע אליו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה להתווכח עם זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאו דווקא - לא צריך שכל הזמן תהיינה אפשרויות, מספיק שכמה פעמים בחיים (אפילו אחת) תיקרה הזדמנות לבחור. זה, אני מנחש (מרום שבתי בשכבה הדקה) קורה אצל רוב גדול של האנשים. נשמע לי סביר שאצל רוב משתכרי המינימום וסביבותיו גודל המשכורת תכריע כל שיקול אחר, וממילא כל העבודות מעפנות. אבל הם לא הרוב. (והאמנם המעמד הבינוני מתרושש?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעניין ההתרוששות, אני הולכת על התקשורת. אין לי מקורות אחרים. בעניין ההזדמנויות - אני מנחשת שאלה אכן מצויות בעינו של המתבונן, הרבה יותר מהיופי. זכור לי איזה מחקר (של טברסקי) על עכברים: בכל יום נתנו להם לבחור במכונה אחת מתוך שלוש מכונות מזון. בראשונה היה אוכל דל ופשוט, בשנייה - אוכל בינוני בכמותו ובטיבו, ובשלישית - מזון עשיר מכל הבחינות. בסופו של דבר טעמו רוב העכברים מן המכונה השנייה. ההסבר היה שאלה שהתחילו מהראשונה ניסו למחרת את אחת האחרות, בתקווה לשפר את מצבם. אלה שהתחילו מהשלישית היו פתוחים להרפתקאות מרוב אופטימיות. ואילו אלה שהתחילו מהשנייה לא רצו לאבד את מה שמצאו. נראה לי שזה תיאור טוב למצב האדם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"טעמו" כלומר, בחנו את המכונה השנייה, אבל האם לפחות חצי מהעכברים בסופו של דבר בחרו את המכונה השלישית? (שליש מהמכונה השלישית עצמה, וחצי מאלו שבחרו את המכונה הראשונה) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את זה, לצערי, אינני זוכרת - לא בכדי נמנעתי מלכתוב על כך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והנה נתקלתי בדיון 2739. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא לא, אלה שני "דן"ים שונים. הנה הרצאה של דן אריאלי: http://www.ted.com/talks/dan_ariely_asks_are_we_in_c... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר פירוט לגבי אופי הניסויים שבוצעו ומדוע הם תקפים לסיטואציה כגון זו שמדברים עליה כאן? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפירוט כאן: http://213.8.193.29/msnvideo/glz/universita17-5-10.w... סיכום הניסוי הרלוונטי בערך בדקה 14. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ראיתי שהוא ממש מתאר ניסוי אלא תרחיש בדיוני שאפשר לסכם בערך ב"נשמע לכם הגיוני?" גם אם נקבל את מה שהוא אומר כעובדה, כמובן שזה לא רלוונטי עבור המקרה הנוכחי, שבו מראש הנחת היסוד הוא שהמרצים לא זורקים זין ופרס כזה יכול לגרום להם להתאמץ יותר. זה לא מקרה שבו מראש הם כבר ניצלו עד המקסימום את היכולת השכליות שלהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא כן מתאר ניסוי - אתה מוזמן להקשיב החל מ-12:20, ולעוד ניסויים, החל מההתחלה. (גם אני לא חושב שהניסויים האלה רלוונטיים לבונוסים בטכניון.) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפירוט היה בהרצאה ששודרה בגל"צ1 בתאריך 17/05/2010 וכותרתה "בונוסים, רווחים וחמדנות". המשך שודר שבוע לאחר מכן בכותרת "מה זאת בעצם עבודה?" דן אריאלי אמר שהוא לא בדק את השפעת הבונוסים בעבודה באופן ישיר, אבל הוא כן שמע מהמועמדים-לבונוס שבתקופה לפני חלוקתו הם מפנים הרבה קשב לכיוון הזה. מכיוון שבמעבדה הוא נוכח לדעת שתגמול משמעותי אומנם מגדיל את ה*רצון* שלך לבצע את המטלה, אך מבלבל אותך ומקשה עליך לבצע אותה בפועל, הוא מנחש שבונוסים גדולים פועלים באותה הצורה. בסיטואציה המדוברת, של המרצים בטכניון, אני מצטרפת לביקורת על כלי המדידה הפגום של סקר הסטודנטים. לדוגמה, סטודנטים נשאלים על הנחיצות של הסילבוס לעבודתם בעתיד, על אף שהסטודנטים לא יכולים לדעת מה יידרש בעבודתם בעתיד, ובחלק גדול מהמקצועות, בעיקר מקצועות חובה, המרצה בכלל לא קובע את הסילבוס. ______ 1אני בכוונה לא שמה קישורים לגל"צ בגלל התנהגותם הנלוזה באתר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באשר לדוגמה שלך, זה לא מדוייק. השאלה המדוייקת היא: "באיזו מידה המרצה הראה/הראתה את הרלבנטיות של מה שלימד/ה? (לקורס/לתחום לימודיך בטכניון/לעיסוקיך האפשריים בעתיד)" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מוזמן לנסח מחדש את משאל המרצה הטוב הניתן בפועל לסטודנטים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למיטב ידיעתי, מה שציטטתי הוא בדיוק מה שהסטודנטים רואים (זה הועתק מטופס התוצאות העדכני ביותר שקיבלתי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יצאתי זקנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר עשרות שנים, עוד מזמן היותם בעלי בנק דיסקונט וחברת איי.די.בי, שבני משפחת רקאנטי אימצו את דגם הפילנטרופיה האמריקאי של העשירים במוסדות להשכלה גבוהה. הקמת מחלקות, פקולטות, מכוני מחקר ומעבדות. ובעיקר, מתן מלגות לסטונטים מוכשרים ונצרכים. זה בדיוק המנגנון שהביא את המפגש המנצח בין קפיטליזם, תרומה לקהילה ושיגשוג לאקדמיה. לא סתם רוב זוכי פרס נובל למדע מגיעים מארה''ב. הלוואי והאחים עופר וצאצאיהם, הדנדקנרים והשטראוסים למיניהם (על הביליונר סטף ורטהיימר קשה לסמוך בתחום הזה. מאז ומתמיד העדיף הכשרה טכנולוגית של רתכים ע''פ מהנדסים ואנשי מחשב), ילכו בעקבות הרקאנטים במשעולי האוניברסיטה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סטף אכן מעדיף לבזבז את כספו על אזורי תעשיה, הכשרת מנהלים, ושאר שטויות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם כל מידותיו הטובות של סטף, והן רבות, הוא בז להשכלה גבוהה, ומעדיף מסגרים ורתכים, שיוכלו לשמש את מפעלי להבי ישקר בתפקידים שימושיים. אגב, בניגוד לך ולי ואפילו לחברות בע"מ, ישקר משלמת מס הכנסה גג בסך 10% מרווחיה. עוד לפני תקופת וורן באפט. מעניין למה ומדוע וכיצד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנראה שההשכלה של הרתכים כוללת גם ראיית חשבון ברמה גבוהה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הטוענים כי מר ורטהיימר היטיב לרתך את רשות המיסים בירושלים. עובדה היא שבכל שנה נגרעים מהקופה הציבורית תקבולי מס בסדר גודל היכול לממן בערך פי 4 מכל סל תרופות האסון. כיום זה נוזל לכיסו של מר באפט האביון. שלא לדבר מאומה על עיקרון שוויון החוק בין עוסק זעיר למעסיק אדיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי שאלה לגבי המתודה. ואחורי שאבסס את האמירה מה יקרה? האם תקרע את חולצתך? או תבצע חרקירי וירטואלי? [כמובן שדבריי מבוססים. כתמיד] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אשמח שלמדתי עוד דבר מעניין באייל הקורא ואשמח שלא בזבזתי את זמני על בדותות. לא זאת המטרה של תגובותיך? [אם הטענה מבוססת כמו דבריך האחרים, אין צורך שנמשיך, המערכת כבר תסיר את הפתיל הזה מעצמה] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברגע זה פורטוגל כבשה שער שני מול נבחרת צפון קוריאה. אומרים שארבעה שחקנים נעלמו ממחנה האימונים של המעצמה. אויה! כבר 3:0 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועכשיו כבר ארבע אפס לטובת פורטוגולל. מה שמראה כי בכל הקשור לכדורגל יש קשר הדוק בין חופש הביטוי לאובדן הבחירה תחת משטר דיכוי מכוער וגמלוני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכל מקרה אני בטוח, בבחינת ''עובדה היא'' ששום שחקן מנבחרת פורטוגל לא יבקש מקלט מדיני בדרום אפריקה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, עם חמש אפס לרעת נבחרת המנהיג הנצחי ובנו הממשיך, ברור שמגמת נטישת הספינה השוקעת תתגבר. אך טבעי הוא שכדורגלנים, ככבני אנוש אחרים, לא ממש מרוצים מהמצב בארצם השקועה ביוון כפור הסאטיליזם עם רונאלדו כ. ושש אפס. ושבע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שכעת, לאחר ה-7:0, תתגבר מגמת העריקות מהמחנה הצפון קוריאני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''אין מגמה כזאת בינתיים'', אמר האייל האנומלי, ''אז היא לא יכולה להתגבר''. ''אתה מתכוון שהיא לא יכולה לקטון'', אמר הכובען הגולמי. ''קל מאוד לגדול מכלום''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנראה שזו לא בדיוק מובאה ישירה לגבי סטף ורטהיימר, להבי ישקר, וורן באפט - וכל הגורמים הללו ביחד ובפרט כנהנים משיעורי מס זעומים ביחס לכלל האוכלוסייה. אבל אולי מלמד משהו על הלך הרוח בקרב פקידי אוצר המדינה (שמחר ישרתו את אותם הגבירים בג'ובים בכירים): http://www.nrg.co.il/online/16/ART2/124/149.html?hp=... [ובלי יותר מדי אגו אני עומד על דעתי (ובעיקר ידיעתי) כי ורטהיימר הוריש להומלס וורן באפט סידור נוח מאוד של תשלומי מס הכנסה מגוחכים לאוצר מדינת היהודים. בהזדמנות אציין קישורים] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למי שמתעצל לקרוא: שוב אין במובאה הזו ביסוס לטענה המקורית של המוס הגולמי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ישקר זוכים למעמד של "מפעל מאושר", (פה נאמר כבדרך אגב שהם במעמד הזה) (ופה הם מבקשים את המעמד) מפעל מאושר, אם אני מבין נכון זכאי לכמה הטבות מרכזיות, הנחה בתשלום מס חברות, הנחה בתשלום מס על דיבידנדים ובזכות לרשום פחת מואץ (מה שמוריד גם את תשלומי המס). בנוגע לשאלה האם מדובר בהטבה חריגה (כמו שרמז המוס) או לא, אין לי מושג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהתחשב בכך שיש מאות או אלפי מפעלים מאושרים בארץ: לא, זו אינה הטבה חריגה: החוק לעידוד השקעות הון [ויקיפדיה]. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(המערכת לא מסירה אוטומטית כל טענה לא מבוססת. לו היו מוסרות מכאן כל הטענות הלא מבוססות על כל נושא שבעולם, לא היה נשאר אייל. ההסרה היא בדרך כלל במקרים שהטענות הלא-מבוססות מלוות לשון הרע {שיכול להיות מסוכן בבחינה משפטית}, השמצות, עלבונות, הכפשה מרושעת וכו' - אלו דברים שחגגו בהרבה תגובות של המ&ס שרובן באמת הוסרו, אבל נדמה לי שתגובותיו בפתיל הזה לגבי סטף, רקנאטי וכו' הן נסבלות למדי ולא כאלה שיסירו אותן בהכרח.) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי, אבל ההערה שלי היתה יותר מצחיקה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טקס חלוקת הפרס הראשון יהיה עוד כשבוע. לא מצאתי בשום מקום רשימה של הזוכים, אבל ידוע לי על שלושה מהם - דוד צילג, אבישי מנדלבאום ואיילת פישמן (את שני האחרונים אני מכיר אישית) - ובכל שלושת המקרים, הבחירה ראויה ביותר. ראיתי באתר הפקולטה למתמטיקה בטכניון את ההודעה הזו: פרופסור צילג האגדי, שזכה כאמור (וכצפוי) בפרס, מתמודד בימים אלה עם מחלת הסרטן, והפקולטה מבקשת מכל מי שצילג יקר לליבו לכתוב עבורו ברכות/תודות/איחולי החלמה, שיכונסו בספר. הדדליין הוא ה-25.12 - עוד חמישה ימים - והכתובת היא galitm@tx.technion.ac.il . מי שמעוניין, שיזדרז, ואולי גם שיפיץ הלאה למכרים שלו בוגרי הטכניון. הברכה שלי כבר נשלחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התעצבתי מאד הבוקר לראות בעיתון מודעת אבל על מותו של דוד צילג. הלוויה תצא היום בשעה 17:30 משער "אורן" בבית הקברות כפר סמיר בחיפה. יהי זכרו ברוך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפרסים חולקו, וניתן לראות את חוברת הארוע, עם ה"אני מאמין" של הזוכים, כאן. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |
|
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |