 |
290 |
 |
|||
 |
|
 |
|||
 |
|
| המאמר המלא |  |
פרסומים אחרונים במדור "טור אישי"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
 |
קודם כל, אני שמח על כותבת נשית שהצטרפה לרשימה המכובדת של כותבי האייל. מעניין ונחמד לראות קצת כתיבה נשית באייל. נקווה שיהיה המשך. אבל לעניין החשוב באמת. אני לתומי חשבתי על עוד כתבה מעייפת במידה מה על ש"ס ועל תלאות הפוליטיקה, כשצירפתי את הכותרת, קטגוריית הפוליטיקה ומילות הפתיחה יחדיו, אך להפתעתי צצה לה כתבה על אהבה. להסתכל על אהבה כפוליטיקה מסוג מסוים, האם לכך התכוונת? לא קצת אכזרי ומפוכח יתר על המידה לומר דבר איום שכזה, במיוחד עם הפוליטיקה שאנחנו מכירים? או שסתם לא הייתה קטגוריה מתאימה למאמר ועשרות מילים מתבזבזות לריק? |
 |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
איזה כיף, תגובה ראשונה למאמר שלי!!!, זה ממש משמח אותי!. אני לא בחרתי את הקבוצה שבה יוצג המאמר שלי, אז אל תיקח את זה אישית, בטח לא הייתה כותרת מתאימה. בכל מקרה יש בכך קצת פוליטיקה לפחות היום, יום האהבה. אז יום אהבה שמח לכולכם. שלי | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אופס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, נראה כאילו שיוך המאמר לקטגוריה אליו הוא שויך נראית מוטעית, ואפילו מופרכת במידת מה, אבל, אולי בכל זאת כמי ששרד (לפני למעלה מעשרים שנה) את התרסקותה של ''אהבת חייו האחת והיחידה'', וגם את זאת שבאופן פלא, ולמרות הכל באה (מיד) אחריה, וכמי שביום זה ממש (ט''ו באב) משלים שבע עשרה (שזה ''טוב'' בגימטריא) שנות נישואין עם זאת שהוגדרה בינו לבינו כ''נישואין מתוך השלמה'' , לא נותר לי אלא להסכים עם הרעיון המרכזי של המאמר (כמו שאני הבנתי אותו, לא בהכרח כמו שהתכונה הכותבת), שהאהבה, כמו הפוליטיקה, אינה אלא אמנות האפשרי |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זהו מאמר פשוט טיפשי ואידיוטי ללא כל שמץ של חיים | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את/ה רוצה לפרט או להסתפק באמירה כללית על החיים, היקום, המאמר וכל השאר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היום אנשים מגלים כל מיני דברים שלא היו רוצים לדעת על טבע האדם: פועל עבור אינטרס ההישרדות. בנישואים העתיקים גברים היו יכולים להחזיק בהרבה נשים, וחוקי הניאוף חלו רק על נשים (שהיו בעמדות כח פחותות מבעליהן), יותר מאוחר כבר היה מקובל להתחתן רק פעם אחת והיו האנשים מוכרזים "כזוג" אך זה כמובן לא הפריע לאצילים ובעלי הון להחזיק צבא שלם של פילגשות. האהבה מוסברת כרגש עליון אשר ניתז ממרומים, או בשפה שונה: הורמונים וגנים, מוסד הנישואים הוא לכאורה תקין אך בסופו של דבר הוא אינו אלה הסוואה צבועה לניאוף ולדחפים האנושיים אשר בסופו של דבר גורמים לנו "לבגוד" לשקר ולהיות מתוסכלים שאנו לא יכולים להיות המשפחה האידיאלית סגנון אמריקאי(הילד בצופים האבא רופא ויש דירה גדולה בפרברים). אל נא נתכחש להסברים הפיזיולוגים אשר גורמים ל"רגשות" אשר מוסווים ומעוותים במוחם של ילדים ע"י הוריהם הגורמים להם לתסביכים למינהם בהבנתם את הסביבה האנושית, וכך גם גורמות הצנזורות למינהם וחוסר היכולות של המבוגרים לומר את האמת לילדיהם ולחנך אותם כדי להבין את הסביבה כפי שהיא. מסקנה: אהבה ונישואים מאושרים אינם אלה הסוואה צבוע לדחפים הפיזיולוגים והמינים שנמצאים בכל אדם ואינם יכולים להיות מוסברים ע"י הורים בגלל חוסר יכולתם של הורים להתמודד עם הידע עצמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה שנייה, אני מאד מרוצה. אבל מה קרה לרוח החג? איזה צורה איומה להסתכל על החיים? אין אהבה בכלל? מדוע זה כל כך לא אפשרי בעיניך שתאהב מישהו שגם תימשך אליו, כמו שאוהבים הורים או אחים או חברים, בנוסף לסיפוק הצורך המיני שאסור להכחיש אותו? למה זה לא אפשרי שיהיו יחסים של אמון והבנה, שבן הזוג יהיה גם החבר/ה הכי טובה שלך? אני לפחות מצאתי כזה זיווג מושלם. ולמרות קרקע המציאות אני עדיין מצהירה ותומכת באהבה ביחד עם ההורמונים, ולא לחוד. בתקווה שתמצא בקרוב גם אתה. שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסתכן בלהשמע כמו מגיב באתר בננות אבל "אוייש, כמה שאת צודקת" אני הולך לשפוך עכשיו כמה מילים מפוצצות אבל בלי כוונה, בסדר? גם אני נשביתי לפני כ-6 שנים, עת קראתי את ספרו של ריצ'רד דוקינס "הגן האנוכי", בקסמי הסוציוביולוגיה. לכאורה הכל מכאניסטי ודטרמיניסטי - ראיתי מישהי בעלת סימטריית ימין-שמאל טובה ואז התחזק לו איזשהו קשר נוירוני, אולי גם איזה פרומון שנפלט מהבושם שלה הפעיל שרשרת כימית זו או אחרת במוחי. אבל האם זה באמת משנה, מחוץ לעולם המדעי? האם באמת כל פעם אנו עושים חישובי גנים סטטיסטיים בנוסח "אם אציל את אחי אזי אני ממשיך את קיומם של %50 מהגנים שלי?". גם אם התיאוריות הנ"ל נכונות הן לא משנות לפרט הבודד - לי או לך או לשמואל - כי לא עלפיהן ננהל את חיינו. מי שניסה לעשות משהו דומה היה ד"ר משה קרוי שכבר יצא לי להזכיר את שמו באייל פעם-פעמיים - הוא חיבר ספר בשם "החיים על-פי השכל" סופו היה שהתאבד לאחר שטען שהוא אחד מבני-האור המועטים המוקפים בבני-החושך. ודי לחכימא ברמיזה, ולשטיא - בכורמיזה. אני עדיין מקווה שבניגוד למה שכתב אריאל הורביץ ושרה זוגתו תמר גלעדי "והאהבה (לא) מתה" בברכת ט"ו באב מאושר ושמח ערן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמנם התאבד קרוי? עד כמה שזכור לי, הוא התראיין בטלוויזיה (אצל רם עברון) וסיפר את הסיפור המוזר על בני האור ובני החושך ואיך הוא אחד מבני האור שבני החושך מנסים לחסל, ושבוע או שבועיים אח"כ מצאו אותו מת בביתו כשסיבת המוות היתה "דום לב" (מה שאומרים בדרך כלל כשאין שום סיבה ידועה למותו של אדם). מאין הטענה שקרוי התאבד? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הממממ, טוב, למיטב זכרוני, הוא התראיין לעיתון ''מעריב'' כחודש לפני מותו. בראיון טען שיתכן ותוך חודש הוא ימצא מת בדירתו, כאשר נסיבות המוות יראו כהתאבדות, אבל בעצם היו אלו בני-חושך שרצחו אותו וגרמו לכך להראות כהתאבדות. אבל יכול להיות שאני טועה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו באמת, מדבריך משתמע כאילו דוקינס הוא מטיף מטורף. ודווקא לא היית צריך להזכיר את דוקינס, שתמיד נרתע מלדבר על בני-אדם, אלא את דזמונד מוריס, וספרו המפורסם, "הקוף העירום". בספר זה הסופר מדבר על כיצד מתחת לכל מעטה המוסר, המודרניזציה, הטכנולוגיה והאינטלגנציה, אנחנו עדיין שבט גדול במיוחד של קופים מפותחים למדי. קריאה מרתקת, למי שלא יצא לקרוא עדיין. להסתכל על דברים בצורתם הביולוגיות, האבולוציוניות או ההתפתחותיות לא אמורה לשרת אותך כדי לדעת מה ללבוש כשאתה יוצא עם איזו עלמת חמודות. זה נועד כדי ללמד אותך כיצד דברים, אותם אתה רואה טריוויאלים, הגיעו לעולם. דברים כמו אגו, רגשות, אינטואיציה ואחרים. אתה לא אמור לעשות חישובים על פי זה, כי הגוף שלך עושה את החישובים האלו בין שתרצה ובין שלא תרצה - וכמובן שלא באופן מודע. כשאתה נמשך למישהי, זה בגלל שאתה בנוי בצורה כזו, שמראה של בת המין השני, המרמז על דברים בעיניך כמו פוריות, רעננות, נאמנות ושאר דברים שיועילו לרבייתך והפצת הגנים שלך - כל זאת באופן בלתי מודע לחלוטין. אתה לא עורך את החישובים האלו - הם נערכים בשבילך, פחות או יותר. השאלה הנפוצה בוויכוחים מסוג אלו היא: "מה, אי אפשר להימשך באדם עקר?" - כמובן שאפשר. כיוון שמה שאתה יודע על אדם לא נכנס למערכת השיקולים הפיסיולוגית ש- "מחליטה" אם אתה נמשך אל מישהו או לא. ולפני שיתנפלו עלי, מובן שמשיכה מינית אינה מרכיב גנטי בלבד, אלא מושפעת גם כן משפע השלכות סביבתיות וחברתיות. עם זאת, אני סבור שנקודת הראיה הביולוגית של החיים ושל אהבה בפרט היא חשובה ומרתקת, למרות שהיא אולי לא מוסיפה הרבה לסקס-אפיל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יכול רק לצטט את ד"ר מאירה וייס, שעסקה רבות בסוגיה של הקשר בין הסוציולוגיה לרפואה, למראה הפיזי ועוד - בהחלט יכול להיות שהסוציוביולוגיה יכולה להסביר הרבה מאוד דברים. אבל מדובר במשהו שהוא יותר פרדיגמה מאשר תיאוריה: מרגע שהחלטת ללבוש את משקפי הסוציוביולוג שלך, לא נותר לך אלא להתבונן על כל דבר דרכן. מדובר במערכת טאוטולוגית, המצדיקה את עצמה, ושלא ניתן להפריח אותה לעולם. זוהי הסיבה לכך שהמערכת גם אינה מדעית, וגם אינה מועילה במיוחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המערכת הסוציוביולוגית, אינה "מערכת" ואינה עומדת בפני עצמה. מאחוריה עומדת תיאוריית מוצא המינים באמצעים של ברירה טבעית של דארווין. אם תפריך אותה, הפרכת גם את התפיסה הזו. לגבי מידת התועלת שלה, זה עניין סובייקטיבי. איזו תועלת אמיתית יש בתיאוריית האבולוציה? אילו שיפורים אמיתיים באיכות חיינו היא יצרה? קשה לי להגיד. ועם זאת, היא נחשבת בעיני רבים, וגם בעיני, לתגלית המדעית בהא הידיעה. בגלל שהיא גרמה לנו להבין אם בחרנו שלהאמין לה, בצורה ברורה, שלמה ובלי סתירות איך נוצרנו ולמה אנחנו פועלים. התפיסה הסוציוביולוגית, בעיני, היא הרחבה של הראיה הזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שאתה אומר, בעצם, זה שהתיאוריה הסוציוביולוגית נכונה בין אם אני רוצה להאמין בכך ובין אם לא. זה, כמובן, איננו המצב - התיאוריה הסוציוביולוגית הינה תיאוריה נתונה מאוד בספק: יש התומכים בה ויש המתנגדים לה. זה ראשית לכל. אבל, לענין - התפיסה האבולוציונית (שאגב, ידיד שלי שלומד ביולוגיה הפטיר יום אחד שכיום כבר מפקפקים באמיתותה, והשאיר אותי עם הלשון בחוץ ובלי מידע נוסף) אינה מדברת כלל על התנהגות היחיד, היא מדברת על הצורה בה התנהגות היחיד משפיעה על הישרדות המין לאורך זמן. או, במילים אחרות, מינים שיפתחו ראייה טובה ישרדו, בעוד שמינים שיתקעו בעצים בחושך לא. ההשלכות מכאן להנחה שכאשר אני פוגש בחורה ראשית לכל אני מכבה את האור ורואה אם היא נתקעת בספה או לא הגיוניות במידת מה, אבל אינן מתבקשות כלל. הן אינן מתבקשות קודם כל בגלל שהן מניחות שהאדם הוא מין כשאר המינים (דבר בו אינני מאמין כלל - רק אנחנו בעלי תבונה ומודעות עצמית), שנשלט בידי צרכים ודחפים לא מודעים מעל לכל; ושנית בגלל שהן מניחות שהאופי האנושי נקבע ברמה הפיזיולוגית בלבד ולא בחינוך ובלמידה של הילד הרך (או, לחלופין, שגם החינוך והלמידה פועלים בעיקר ממניעים לא מודעים). כל אלה מוציאים, לדעתי, את כל העוקץ מהקיום האנושי. ברמה המדעית אין לי יכולת רבה להתווכח על נכונותה של הסוציוביולוגיה, ואני בוחר באופציה הנוחה של הסתפקות בעובדה שזוהי תיאוריה מוטלת בספק. ברמה החברתית, התרבותית והפילוסופית, התיאוריה הזו מבהילה אותי להחריד, ואני מוצא את השלכותיה הרות אסון כמעט בכל צורה אפשרית - ולכן אני בוחר לדחות אותה מכל וכל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה על תתחיל איתי בכלל עם הקטע של ''רק אנחנו בעלי תבונה ומודעות עצמית''. לפרימטים יש גם זה וגם זה. אין מותר האדם מהבהמה - יש ''לאדם יש יותר גדול'', וזהו. הבדל כמותי ולא איכותי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אל, כמובן, לא על. אני חולה. תעזבו אותי בשקט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, נחמד שבחרת להתעלם מכל הטיעונים בתגובה הארוכה (מידי?...) שלי, והתמקדת דווקא באחד. שנית, גם הבדל כמותי, אם הוא גדול מספיק, נהיה הבדל איכותי. שלישית, להשוות ביננו לבין הפרימטים זה, תסלח לי, מגוחך למדי. רק תסתכל על האימפקט שאנחנו הותרנו על כדור הארץ לעומת שלהם, על העובדה שאנחנו משנים את סביבתנו והם לא, על העובדה שאנחנו מדברים וכותבים ועוסקים בשטויות והם (כמעט) לא. רביעית, אתה באמת חולה אם אתה חושב שאתה יכול לזרוק סתם כך הצהרות (ובמיוחד כאלו שאין עליהן כלל אחדות דעים, לא מדעית ולא פופולרית), לגבות אותן ב"אל תתחיל איתי" ולקוות שכל הקוראים יסתנוורו ויתהפנטו כאחד. וחמישית, תהיה בריא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, דבריך כוונו למר נחמיאס, כך שאין לי שום מחוייבות להתייחס לכולם. עניתי למה שעניין אותי. שנית, פה אנחנו לא מסכימים. שלישית, אני לא רואה בכל הדברים הללו דווקא דברים חיוביים במיוחד. בכל מקרה - זה עדיין הבדל של כמות ולא של איכות. הפרימטים עושים שינויים קטנים לסביבה שלהם, אנחנו עושים שינויים גדולים. הפרימטים מסוגלים לפתח תרבות קטנה לכל שבט, אנחנו מסוגלים ליצור שפה. מכאן ועד להגיד ''רק לאדם יש מודעות עצמית ותבונה'' - וואו, איזה מרחק יש. רביעית, לא ציפיתי מאף אחד להתהפנט או להסתנוור. אתה מכיר את דעותי היטב, ולא היה לי ממש כוח להכנס אליהם. מתישהו בזמן הקרוב אני מקווה לכתוב מאמר בנושא, ושם נוכל לדון בכך בהרחבה. כרגע רק רציתי להביע מורת רוח. חמישית, תודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהבה היא ההגדרה שהבאתי בתגובתי קודמת ושום דבר ממה שאמרתי אינו טעות, זוהיא צורה קצת יותר מעמיקה להסתכלות על הדברים שאת רואה בצורה פשוטה לכאורה אך מסובכת להפליא כאשר כל סיסמאות הילדות מתנפצים כזה אחר זה ולא מביאות הסבר הגיוני למתרחש. כעיקרון מי שידע מידע כמו זה אשר כתבתי בתגובתי ויתחנך על כך מגיל צעיר יוכל להתגבר על הבעיות אותם הזכרת במאמרך או אף להגיע למצב בו הוא יכול לנחש את צעדי זולתו בקצב מהיר ואף לנצל את הזולת. רוח האהבה המסוגננת והנפלאה היא פיזיולוגיה במסכה אינושית אשר צורתה האמיתית גלויה לאילו אשר במודעותם נמצאים צעד לפני האחרים, אבל בסופו של דבר כל חיינו הם אשליה והאמיתי הוא דבר יחסי לכל אחד ולכן לאף אחד פשוט לא אכפת להשאר בחלומותיו הממכרים כאופיום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם בכל מקרה אנחנו חיים כל הזמן באשלייה, ואין אמת אחת נכונה, אז למה להתאמץ ולנתץ את האשליה הזאת שכל כך מקלה על החיים. חוץ מזה שאהבה או כל דבר אחר הוא מה שאתה עושה אותו, ואם תתעקש לעשות אותו רק ביולוגי, אני משערת לעצמי שהוא יסכים להשאר כזה.וחבל.שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לצערי ישנן עוד הרבה תפיסות מוטעות לגבי אהבה שמונחלות ע"י סיפורי האגדות: אחיותיה הכעורות של סינדרלה לא זכו למצוא אהבה ולא רק זאת, הן זכו שעיניהן ינוקרו ע"י עורבים (!) לפני עיניה של המלכה החסודה... גם היפיפיה הנרדמת וגם שלגיה הוערו משנה עמוקה על ידי נשיקה מהנסיך יפה התואר אשר בא להצילן מחיים של כהות חושים... האם מישהו מכיר אגדה בה מישהו (או מישהי) שאינם מגזע האצולה זכו למצוא אהבה? האנטי דוגמא המובהקת היא סינדרלה אך עליכם לזכור כי היא אכן אצילה בעוד האם החורגת ושתי האחיות החורגות הן ממעמד פחות בהרבה. ישנן עוד דוגמאות רבות אשר מדברות בגנות האגדות, אבל אחרי הכל, מי יכול לעמוד בקסמן? או כפי שהMONKEYS אמרו בשירם: I thought love is only true in fairy tales, ment for someone else but not for me...
then i saw her face, now i'm a believer... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא ה- MONKEES?
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה גברים ונשים נשארו בודדים משום שהם חושבים שבסוף יקרה איזה שהוא נס וזיווג חלומותיהם יגיע? לדעתי די הרבה. באגדות רבות מדי קורה איזה שהוא נס או כישוף המתיר את הפלונטר מכיוון לא צפוי. בחיים, מה לעשות, התרת הפלונטרים מוטלת עלינו. אוי, אנחנו לא כל כך טובים בזה. חג שמח לכולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבה שנונה ומרתקת. ועכשיו אצעד לשקיעה...אממ...לזריחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלום שלי וברוכה הבאה למעגל הכותבים באייל. ברשותך,הייתי רוצה לקחת את המאמר שלך צעד נוסף קדימה.האגדות משקפות אצל רובנו את המצב האולטימטיבי - מציאת האחת והיחידה בלי שום מאמץ ותוך כדי ידיעה שתמו החיפושים ושזו אכן האחת והיחידה. ואולם במציאות כולם יודעים שזה לא המצב ולו רק בגלל המנטליות ההולכת ומשתנה אצל צעירים בימינו וחוסר הרצון הבולט להתמסד לפני גיל 25-28 (תלוי אם זה בחור או בחורה).כיום אף אחד לא ממהר להתחתן ומעטים הם האנשים שמתחתנים עם הראשון/ראשונה שלהם.הנוער עבר שינוי מהותי בשנים האחרונות - פעם היו מתחתנים מהר והיו יותר שמרנים( ויותר קרובים במידה מסויימת לאגדות)אולם כיום זה נראה אבסורד להתחתן בגיל צעיר או עם האהבה הראשונה.שנות העשרים נתפסות כשנים בהם צריכים לבלות,לטייל ללמוד,ולהתנסות בכמה שיותר דברים לפני שניגשים להתחייבות האמיתית המרתיעה כל כך - חתונה.וכך קורה שהאגדות הופכות ממש לאבסורדיות (טוב בגלל זה הן אגדות...)היות והאהבה כיום הינה משהו שונה לחלוטין מבעבר וכל אחד רואה אותה ומיישם אותה בצורה שונה .אין אני יודע אם המצב כיום עדיף על מה שהיה בעבר אולם הוא ללא ספק יותר מסובך ומורכב מבעבר - דבר המקשה על מציאת האחת והיחידה האם האגדות השפיעו על סיפורי האהבה לרעה? חוששני שלא(לפחות לא אצלי)אולם דבר אחד בטוח - אנחנו הולכים ומתרחקים מכל דבר שיכול להיות אפילו קשור אליהן.והמנטליות ההולכת ומשתנה של הנוער הישראלי רק גורמת להן להראות יותר אבסורדיות מבעבר. ברכת חג האוהבים שמח לכולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האגדות... דבר כך כך תמים בנעורינו, אך כמה את צודקת שלי, בכתיבת דבריך. בתור נערה שנהגה לקרוא המון המון רומנים שהסוף שלהם כמובן הוא טוב אני מבינה את הנקודה שלך, אך ברצוני להביא לתשומת ליבו של חנן תומר מס' דברים : אומנם קישרת בין הנוער "המקולקל" של ימינו לאגדות אך בעצם אינני חושבת שזה מדויק לעשות כך. אופן החיים המודרני שמאפשר יותר פתיחות ויותר התרועעות עם בני המין השני בעצם גורם למצב הנוער, האגדות הם דבר שלדעתי נמצא איפשהו בעומק הזיכרון כלומר אנשים מבינים שהם בסה"כ אגדות אך זה לא הגורם למצב הנוער. וחוץ מזה, גם בימינו יש כאלו שמתחתנים עם בן הזוג ה-"ראשון" שלהם ואינם מפספסים את הכייף והבילוים של שנות העשרים, אם מצאת את האחד בשבילך, לא יהיה לך יותר כייף לבלות איתו מאשר בלעדיו ? האגדות מהוות אידיה שכשאנו ילדים אנו רוצים אותה אך כשאנו גדלים אנו מבינים את משמעותה, אך לדעתי היא לא מהווה גורם השפעה לרעה אלה אם כבר לטובה, אני יכול להגיד שמבחינתי בכל מקרה היא מניעה אותי ברצון לשמור על קשר נהדר שיש... טוב, כנראה שנסחפתי מעט.. אז חג האהבה שמח לכל הזוגות (וגם לאלו שאין- בתקווה שכולם ימצאו את בן הזוג המיוחד שלהם..) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שתי נקודות: 1.הנוער של היום אינו מקולקל.טענתי שאין אני יודע אם השינוי במנטליות הוא לטובה או לרעה אולם מי אני שאקבע אם הנוער של היום מקולקל או לא. 2.אלו המתחתנים אם בן הזוג הראשון שלהם תמיד יחיו בתחושה של החמצה וחוסר הידיעה לגבי מהו הדבר הטוב האולטימטיבי.סביר להניח שיהיה להם כיף ביחד כמו שאת טוענת אולם הם אף פעם לא ידעו אם יכול היה להיות להם כיף יותר או לא.הרבה פעמים אנו חושבים שהגענו אל הנחלה עד שמתברר שהיינו יכולים למצוא משהו טוב יותר.יש אנשים שיסתפקו בזה אולם הרוב ירצו לנסות ולחוות עוד לפני ההתחייבות האמיתית. זוהי בכל אופן דעתי האישית.אני חושב שרוב האנשים בגילי יסכימו איתי. ואם כבר יהיו בנושא הזה חילוקי דעות,הרי שהם יתחלקו לפי מין ולא לפי גיל (שהרי ידוע שהבנים קצת שונים בדרכי חשיבתם מהבנות בתחום הזה...( |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר, לדעתך, צריך לשבור את הקשר הראשון, לא משנה עד כמה הוא טוב, כדי שאחר כך לא נאכל את עצמנו שאולי היה יכול להיות טוב יותר? ומה אם עשינו כעצתך, ואז אנחנו תקועים בקשר שני, ואוכלים את עצמנו מה היה קורה אם היינו נשארים בקשר הראשון? אי אפשר לצאת מזה. יש פתגם כזה, מאוד נכון, שאומר - if it ain't broken, don't fix it.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שבירת הקשר המשמעותי הראשון היא די אוטומטית, לדעתי. אין בידי נתונים סטטיסטיים, אך כמעט לכל ידידי וידידותי היה קשר משמעותי אחד לפני ההתמסדות. עירית לינור קראה לזה ''האקס המיתולוגית'' ותמיד בהקשרים שליליים (תמיד רק לגברים יש אקסית מיתולוגית, וכל מה שקיים אצל גברים הוא רע, אך נעזוב את בעיותיה להזדמנות אחרת). לסיכום - כמעט תמיד יש עייפות של הקשר הראשון, למרות שלעיתים מתחרטים על שבירתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שבירת הקשר שראשון היא אוטומטית? לא נראה לי. נכון, גם רוב הזוגות שאני מכיר חוו קשר קודם (כל אחד בנפרד...), אבל אני מכיר גם (מעט) זוגות אשר שורדים יחד עוד מימי בית הספר התיכון, ואף לפני. אינני יודע כמה מהם חיים בתחושה, או בספק, כי פיספסו משהו בשל כך, אך אני יודע בודאות (וגם מנסיון אישי) על תחושת הכאב של לא מעט זוגות (או חצאי זוגות) בעת שבירת הקשר (הראשון, השני או העשירי, לא מתרגלים). הקשר נשבר מאחת משתי סיבות: או שאחד (לפחות) מבני הזוג אינו בשל מספיק לקיום ו"תחזוקה" של הקשר, או שהקשר אינו הקשר "המתאים". אם כך, איך זה שאנשים אשר אינם בשלים לקשר יוצרים כזה, או איך זה שאנו בוחרים את בן הזוג "הלא נכון"? ובכן, כאן אנחנו מתקשרים לאותן אגדות. הרי "צריך" שיהיה לנו בן (או בת) זוג. זה מה שמקובל, וגם לוחץ בחלציים, אז מוצאים מישהו. את מי? מי שזמין באותו רגע, או בקיצור, נסוי ותעיה, שהוא ברוב המקרים גם נסוי וטעיה, ואז בא מקצה שפורים (או מועד ב', או ג', או ז'), ואז, מי שכל המכות לא הרגו אותו סופית, מוצא את זאת אשר יחד איתה ילך יחד יד ביד (לעבר הזריחה), ואולי גם זאת אגדה, ויש כאלה שלעולם אינם מפסיקים לחפש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יובל רבינוביץ שלום, אני לא יודעת אם לכל אחד יש אקס מיתולוגי או אקס מיתולוגית. ואולי, גם, לעיתים יש מיתולוגי שלא היה אקס. על כל פנים, כשהם קיימים הם כנראה נחוצים למשהו. ובכל זאת, לדעתי, המיתולוגי, הוא מעין אביר שהזכרון או הדימיון מסננים רק את המרכיבים החיוביים שלו. עוד כמה צעדים דימיוניים קדימה יראו הרבה פעמים איך אותן בעיות היו נוטות להתפתח גם בקשר ההוא. אולי, עם שינויים קלים לצד זה או אחר. ולעיתים, גם בעיות אחרות, נוספות, שאותן כנראה חשנו כשלא מיסדנו את הקשר הזה. גם אצל עירית לינור, בספר ''שירת הסירנה'' האקסים המיתולוגיים פתאום נראו באור אחר והתנפצו דווקא כאשר התקרבו להתגשם. טלילה עצמה, הדמות המרכזית בעלילה, ביטלה חתונה עם האקס המיתולוגי שלה. איני טוענת שיש רע בעצם שמירתה של דמות מסויימת בתפקיד ה'מיתולוגי', אבל נראה לי שלא פחות חשוב לדאוג שהדברים יעבדו. זה כנראה בדיוק הגבול בין אותו מקום שבו הפנטזיה מועילה לבין המקום שאנחנו חוזרים להתמודד אל מול המציאות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והנה מחליפים דובי וחנן תומר מתכונים רציונליים של "מה כדאי". זה מגוחך בערך כמו מתכוני הסבתא "איך לתפוס חתן בעשרים שיעורים". לידידה טובה שלי, שוהם (שם בדוי מאוד) היה חבר, ראשון, נפתלי (שם בדוי לא פחות) משהו כמו שש שנים. הם לא גרו יחד, או לפחות לא במשהו שאפשר לקרוא בית, או לפחות לא בית אחד - הם טיילו מסביב לעולם משהו כמו שנתיים, עם קצת הפסקות. שום דבר לא היה מקולקל, הם היו מאושרים ביחד, לפחות לכאורה. אבל רגע לפני שהם ממסדים את הקשר, הם החליטו שכדי להיות בטוחים, הם צריכים להיפרד, לפחות זמנית, ולראות מה עוד מציעים החיים. אני לא יודע מה עושה נפתלי בימים אלו, בערך שלוש שנים אחרי. שוהם, לעומת זאת, תעבור בקרוב לגור עם החבר החדש. מוסר השכל? אין. אם יש אני לא יודע מהו. האם שוהם ונפתלי קיבלו החלטה רציונלית נבונה? אינני יודע מה בדיוק הם חשבו, הרגישו ודיברו. אבל אם אני יודע שמץ של משהו על הטבע האנושי (וזה מוטל בספק), אני מנחש בביטחון שהם לא קיבלו החלטה רציונלית בכלל. ברוח הפואטיקה הדביקה השורה להפליא בדיון זה, הלב החליט בשבילם. ובאותו אופן מחליטים, כך אני מאמין בלי שום ראיות חותכות, כל האנשים בתחומים אלו של החיים. יש אנשים מסויימים (כולל אני, לפעמים) שאצלם ההגיון מתנחם בהלבשת הצדקות רציונליות למה שהוכרע כבר במקומות נסתרים יותר של הנפש. אין לי שום ראיות לזה, ואין לי שום מסקנה מזה (כמה נחמד לכתוב פעם משפט *כזה* באייל!). זה הרי לא מקל את ההתלבטויות בזמן אמת, או את רגשי החרטה אחר כך, אם יש. באותו אופן (וזה כבר בהקשר לדיון אחר כאן, זה שפתח הרמן "הורמון" שמואל), אני מהמאמינים בכל לב (בכל שכל?) שאהבה, זוגיות, משיכה ולב שבור אינם אלא ריאקציות כימיות מוכתבות דרך הגנים על ידי מיליוני שנות, וגו' - והכרה זו לא מפחיתה כהוא זה מהאושר, הכאב, הגעגוע והתקווה. אוסף מסוים של תדרים של גלי קול יכול להיות המרגשת שביצירות המוזיקליות. אהבה לכולנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקשר לפסקה האחרונה, הרייני מוריד בפנייך את הכובע. אנלוגיה מצוינת. העובדה שאנחנו לא יותר משקיות חלבונים לא אומרת שאנחנו לא יכולים להיות שקיות חלבונים מאושרות או עצובות, בגלל אינטראקציה עם שקיות חלבונים אחרות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי קורא לזה היפרדות לתקופה מסויימת על מנת לראות מה קורא בעולם החיצוני למערכת היחסים.שלב זה הוא הכרחי אצל בני זוג שלא יודעים כלום חוץ ממה שקורא אצלהם.הזוגות הממש טובים יחזרו לחיות יחד לאחר תקופה מסויימת ואז יוכיחו לעצמם שהם אכן מתאימים ועונים על כל הציפיות שלהם אחד מהשניה.ואלו שיפרדו - כנראה שמלכתחילה לא נועדו לחיות ביחד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מחזיק בדעה (ואולי באשליה) שמי שזוכה ונשאר עם אהבת נעוריו כל ימי חייו, מאושר הרבה יותר מכל המנוסים והיודעים. אני לא רוצה להתמקד כאן בדבריו של שלמה - "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" - שאולי נכונים במקרה זה, אלא במאפיינים אחרים. אדם החי עם אשת נעוריו או אישה החיה עם בעל נעוריה, הוא היה הראשון שלה והיא היתה הראשונה שלו, ויחד הם צמחו ולמדו להכיר את עצמם וזה את זו, יחד הם גדלו וחכמו והתבגרו. האם תוכל להיות ידיעה ואהבה גדולה מזו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הרבה סוגי אהבות, אולי אפילו כמספר האהבות עצמן. והן לא מונחות על ציר מספרים חד ממדי בצורה שתאפשר לנו להשוות. אם יש לך אהבה מהסוג שתארת - תסתפק בזה שאתה מאושר. כשמישהו מנסה להקטין מערך האחרים כדי לרומם את עצמו זה נראה כמו שכנוע עצמי של חסרי ביטחון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה טועה בכוונתי. דווקא פה אני לא מהלל את האהבה שזכיתי בה, אלא מתרפק על סוג אהבה שלעולם לא תהיה לי, כי רציתי לנסות פה ושם וגם שם. לכן אם אני מקטין מערכו של מישהו, בראש ובראשונה אני מקטין מערכי שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנא קבל את התנצלותי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קיבלתיה בתודה ובברכה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי, לא רק האהבה שמוצגת באגדות היא הגורם לפנטזיות אילו, המתנפצות אל שברי המציאות. יש גם דברים רבים אחרים, שמפותחים בראשינו כשאנו ילדים, ולאחר מכן,מתגלים כלא נכונים. אין קסמים, ואין מכשפות. אבל, האם דחוף לי כילדה לדעת את זה? לא. ממש לא. ובהקשר שלנו. ביצירה הנפלאה "המישתה" (של אפלטון כמובן), מדבר הנואם אריסטופלס על מצב בו בעבר הרחוק, היו בני האנוש בנויים כך שהיו מחוברים בחלקים מסוימים של גופם, כמו תאומים סיאמים. בכל מיקרה, לדבריו, היו זוגות גברים, זוגות נשים, וזוגות של גבר ואישה. בהמשך, מכיון שהאנשים היו כה מאושרים,עד שלבסוף, עצבנו את האלים,והופרדו. בכל מיקרה, לדבריו, עד היום, לכל אדם,יש את אותו חצי שני שלו, אשר ממנו הופרד בשחר האנושות. לדעתי זה ספור יפהפה..הממ..לא כמו שספרתי אותו כאן..אבל כדאי לקרוא את המישתה. בכל אופן, אנשים ראו זמן רב באהבה אידאית כזו זה רב, את האידאל. נכון, במציאות זה לא ככה. אבל, אנשים לומדים את זה לבד, כמו שהם לומדים שאן כישוף בעולם...(אולי פרט לתופעת אורי גלר).אני לא חושבת שבטיפוח הנירחב של אהבה על דוגמה כזו, יש תפקיד לכשלונות של מערכות יחסים בעת המודרנית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוקר טוב לך, ענבר, ותודה על התגובה. נראה, אבל נראה לי שלקחת קצת באופן מילולי מידי את המאמר. אני חושבת שסיפורים ואגדות הם דבר יפיפה,חשוב ובלתי ניתן להחלפה. כל הכבוד לאפלטון על המשל היפה, ולך שהצלחת לקרוא את האתגר הזה. אבל אגדות הן רק סימפטום לכל דבר אחר שמלמדים אותנו, אין שום רע בסיפורים אם ברור שהם רק סיפורים, זה נהדר שילדים מאמינים בקוסמים או בסנטה, או אפילו באהבת אמת. זה בעיה כשמבוגרים מאמינים בזה. וזה כבר עניין של חינוך והשרשה. לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ה"משתה" של אפלטון, בו מתואר סיפור נפלא זה, עוסק במהו "ארוס" גרסא פוופולרית של הספור, מופיעה ב"בננות" כתגובה למאמרה המורכב של נטע ריסקין, הקושר את יסוריו של ורתר הצעיר לנטישת בת הזוג. לכו, קראו ותהנו! זה אפלטון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לינק יש, או שאתה אומר לנו "לכו חפשו"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לנוחיותכם, הנה הלינק, http://bananot.com/article.html?article=77 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברכות לשלי,אכן האתר הנהדר הזה (באמת אתר מצויין) היה זקוק לתוספת נשית אחרת היה מתפוצץ מעודף הורמונים גבריים. ובעניין האגדות והאהבה: בשורה התחתונה אין כל הבדל בין האגדות למציאות היומיומית. שהרי עד לנקודה מסויימת אנחנו והאגדות על אותו מסלול, מחפשים, מתלבטים, מתמודדים כשלבסוף יעיר הנסיך את היפיפיה בנשיקה יוביל אותה לחופה, כמו הנסיך של שלגיה או זה של סינדרלה (אמנם באגדות הנסיך הגיבור ילחם במפלצות ובבלתי אפשרי להשיג את בת-זוגתו, אצלנו זה קצת אחרת והיום גם סינדרלות נאבקות) כך או כך, כאן וגם שם חותמים בנשיקה מתחת לחופה. בחיוך מלא אופטימיות צופה הזוג היפה והמאושר לעתיד שכולו ורוד. זו בדיוק הנקודה שבה מסתיים סיפור האגדה: המתלבטים, המתייסרים כאן מתייחסים בעצם לאחרי.. כשהרגלים נוחתות על קרקע המציאות! ובאחרי הזה.. לא שיתפו אותנו כותבי האגדות. מה משמעות המילים "חיו בעושר ואושר עד עצם היום הזה?" האם לא נצרך הזוג המלכותי לקחת משכנתא לבניית הארמון החדש?. בכ"ז כיצד הגיבו הנתינים כששלגיה רצתה לשפץ את האמבטיה, ואולי הנרדמת התנגדה לשיטות החינוכיות של הנסיך שהפך למלך ואב נוקשה והיא עצמה התאהבה בעלם צעיר אחר, שמא הנסיך הקטן שנולד להם היה היפר אקטיבי ושיגע את הוריו? אולי העלאת המיסים קוממה עליהם את ההמון, שמא היועץ הנחמד שלחש על אוזנם בתחילת דרכם בגד וברח. האגדה נגמרה בנשיקה אבל זה לא כל הסיפור. ולרגל יום האהבה, זכרו, האהבה באגדות ובמציאות קסומה ו נ פ ל א ה, וכל זמן שהיא קיימת היא כייף אדיר הכל מתגמד על ידה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גב' אורון הנכבדה, אגדות הילדים עליהם את מדברת הינן ברובן מבית היוצר גרים ושות', ועל כן יש להבין את הרקע האכזרי מהן צמחו אגדות מבהילות אלו. דומני שמעט מאוד אנשים ערים לעובדה שרוב המוטיבים לאגדות האחים גרים נלקחו מ...הרגיסטר של תחנות משטרה ובתי מעצר שונים ברחבי גרמניה, שם הצטברו להם מאות סיפורים מסמרי שיער הקשורים בהתנהגויות פליליות שונות בקרב אוכלוסית האיכרים הגרמנים. האחים גרים לכשעצמם כתבו ורשמו - מפי שוטרים ואיכרים כאחד - אלפי סיפורים ועדויות במהלך נדודיהם בין תחנות משטרה כפריות ברחבי גרמניה. רוב סיפורי אגדות אלו אינו ידוע כלל לקורא הגרמני, ואף לא לעמיתו הישראלי - ולא בכדי. עלעול זריז במאות 'אגדות' נחבאות מפרי עטו של צמד-חמד זה מגלה תמונה מזוויעה. האחים גרים פיתחו במודע מוטיבים גזעניים מובהקים כלפי מיעוטים וכלפי השונים בחברה, והקפידו כמעט תמיד בכל אגדותיהם למעין 'הפי אנד' גרמני, אשר במסגרתו ה'רע' אינו מובל לידי החוק (כמו בסיפוריו הקלאסיים של וולט דיסני) כי אם מושמד בצורה זו או אחרת על מזבח הטוהר והניקיון אותו מגלמים מראש שני הפרוטגוניסטים אשר נועדו האחד לשני, וזאת מחמת הגורליות (Schicksal)הטוויה לכל אורך סיפוריהם. אינני מכיר אגדות פרוורטיות יותר מסיפוריהם של הללו בעמים אירופאים אחרים, אגדות המצטרפות לשורה שלמה של מספרים גרמנים אחרים, אשר גם הם לא טמנו ידם בצלחת (ראה סיפורי הופמן - יפתח המלוכלך וראה גם סיפורי ווילהלם בוש) בברכה א. מאן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למרות שאתה צודק בניתוח האגדות, האכזריות טמונה גם בעמים אירופאים אחרים. אחד מהספרים הזוועתיים ביותר שתרמה בלגיה לעולם הוא "טיל אוילנשפיגל". ראוי היה לתת כותרת משנה - המדריך השלם לסאדיסט המקצועי. והייתי יכול גם להשליך על השואה, אבל למה לקלקל מאמר רומנטי בט"ו באב? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עושר אני לא יודעת אם היה שם, ויכול להיות גם שהזוג המאושר ההוא התחבר לסיבוב שני, בסביבות גיל 70. אבל זה לא ממש חשוב. הרבה פעמים חשבתי על מה שכתבת: כמו אלי מקביל, שפוסלת מישהו כי אחרי שראתה אותו עם רוטב סלט על הסנטר - היא לא יכולה להסתכל עליו עוד. היא פוסלת אדם שאמר שהוא ביסקסואל, ושוכחת שהיא עצמה רצתה "רק לנסות" - שיש לה חסרונות גם. לפני כמה זמן, חברה שלי מצאה את אהבתה הראשונה. לצערי, התברר שזו לא אהבתה האחרונה, וראיתי "שברו של חלום" - אמרתי לה , נוסח שלי, שתשכח מהאגדות, שעצוב לה גם בגלל שהיא דמיינה שהאדם הראשון שיכנס לעולמה יהיה גם האחרון. היא הסכימה, ואולי היה נחסך מהרבה אנשים (אולי זה קורה יותר לבנות, אני לא יודעת) כאב לב מיותר אם לא היו מגדלים אותנו מהתחלה על חלומות מפוברקים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה יופי לקרוא ממך תשובה!אין לי משהו מעניין לגופו של עניין... שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מותר בהזדמנות זו לברך אותך על המאמר ולהיות מאושרת שאני מכירה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלי מקביל היא סדרה שמייצגת נאמנה טרנד אמריקאי - במסווה של בעיטה בממסד ובנורמות המיושנות, בעצם הסדרה תומכת בהן בהתלהבות. הרי מה שגב' מקביל מחפשת הוא גבר חזק, יפה, שרמנטי, שיסחוף אותה אל עבר השקיעה וינתק אותה מהעולם הקשה והסבוך שבו היא שקועה. כבר שנים לא נתקלתי בסדרה שעסקה באופן כ"כ אובססיבי באהבה רומנטית קיטשית כפתרון לכל תחלואי היקום. זה מביא אותי לנקודה עקרונית, עליה תהיתי רבות לאחרונה - למה לאמריקאים כ"כ חשוב מוסר ההשכל? ערוץ Hallmark החדש של הכבלים הוא דוגמה נהדרת - לכל סרט/סדרה יש מוסר השכל שמרני ('המשפחה חשובה מהכל', 'הלב יודע מה הוא רוצה', 'האנשים הקטנים נהיים גיבורים ברגעי צרה', 'מי שמשקיע והוא טוב לב מצליח') ואגדתי לחלוטין. כל קשר למציאות מופרך בהחלט. למה? נראה לי שהאמריקאים עוסקים באינטנסיביות בסיפור אגדות לעצמם, במין טקס של היפנוזה עצמית-המונית, בנסיון לשכנע את עצמם שהם צודקים. אבל למה? ממה הם כ"כ מפחדים? מה הם מנסים לדחוף לעצמם? למה כ"כ חשוב להם לשקוע בסטיגמות המטופשות של העבר (בלבוש מודרני) הפשטני במקום להתמודד עם המציאות כמו שהיא? אין לי מושג. אגב, שימו לב שהתופעה הזו די ייחודית לאמריקאים - מוסר ההשכל הברור והמוחלט לא קיים בתרבות פופולרית ישראלית, אירופאית או אסייאתית (לפחות לא במידה כזו), אבל הוא קיים כמעט בכל מוצר תרבות פופולרי אמריקאי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מר קלין היקר, האמריקאים זקוקים למוסר השכל בגלל רעיונות ההשגחה וההבדלה הדתיים בלבושם התרבותי-'חילוני', וכל זאת בקומבינאציה יהודו-קאלוויסטית. במילים אחרות: ה'טוב' חייב לנצח, היות ולמרות הקשיים המזדמנים בדרכו של בן אנוש מצליח הוא להבדיל בין טוב לרע (הבדלה), ואלוהים (ולו בתור רעיון תרבותי) - הצופה לו מלמעלה על מהלך העניינים בעולם ועל סך כל רצונותיהם החופשיים של בני התמותה, אותם יצר הוא בצלמו, דואג לתגמל את אותו ה'טוב' בדרכים שונות, אשר לעיתים קרובות עלומות כלל מבינת אנוש (השגחה). האמריקאים הלבנים (WASP) הינם למעשה קבוצה נוצרית אנגליקאנית-פוריטנית-קאלווינסטית (גם אם אינם דתיים) אשר אימצה את ערכי הברית הישנה. רוצה לומר - האמריקאים הלבנים הינם נוצרים המאמינים בתנ"ך, כולל הסעיפים הבעייתיים ביותר בספר מלבב זה (עיין סוגיית עונש המוות בארה"ב). תרבות החלומות והסרטים האמריקאים עונה בדיוק נמרץ לתיאורים המשעשעים להחריד בתגובתך - ובמידה והדבר אינו מלאה אותך ואת שאר קוראי האייל, אשמח לנסות ולהסביר בתגובה נוספת את הקווים הכלליים למבנה התרבותי-אמוני של הנפש האמריקנית... בברכה א. מאן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מר מאן היקר - אשמח לפירוט, אך לפני זה שאלה: מדוע האמריקאים זקוקים לשטיפת המוח המתמדת הזו? האם הדבר אינו מעיד על משבר אמונה? על צורך בחיזוק לדרך חיים מתפוררת? ולמה האמונה שלהם מתרכזת דווקא בדברים כ"כ לא מציאותיים, שאפילו סותרים שאיפות אמריקאיות מוצהרות אחרות (כמו קפיטליזם)? מאיפה הדואליות הזו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מר קלין הנכבד, אשמח להתייחס ולענות לך באופן מפורט, אך זוהי לא הכתבה הנכונה להתייחסות עניינית ושיטתית לנושאי המיתוס והמציאות באגדות ילדים ואגדות מבוגרים. פעם אחרת. בברכה א. מאן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לשלי הכותבת היא אמך. שמחתי לקרוא את דברייך. אני חושבת שגדלת בביתנו ששררה פה תמיד אהבה וחברות והצלחנו להעביר לילדינו את זה. אנחנו כבר 36 שנה ביחד ולמדנו להתגבר על בעיות,ללמו ד לוותר,לחלום ולאהוב ולהיות תמיד החברים הכי טובים. לדעת שספגת את האהבה והאוירה מהבית זה נפלא. תמשיכי לאהוב לחלום ולהאמין באגדות .החיים יפים יותר.אמא | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שני זקנים שהולכים יד ביד.. הרי זה סיפור אהבה.. זה סיפור של השרדות.. אולי. והנה לך גם אגדה מודרנית: פורסמה לראשונה, בפורום", ב"בננות". מקום שבו לא רק לעתים, דנים באהבה ובזוגיות." הנה לך סיפור קטן, שאולי, אם לא ינחם, לא יעניין לפחות יעלה חיוך קטן, כמו ליטוף על לחי, על לחייך.. באחת הארצות, ארץ שבה השמש לא שוקעת, אלא בעת שהגיע הזמן לישון. ארץ שבה הירח עשוי מגבינה שוויצרית מעולה עם חורים נאים. ארץ שבה הסוסים בצבעים של סגול, ורוד, צהוב ואדום. ארץ שבה לעקשנים יש גם סוסים בלבן חום ושחור. בארץ עם אגמים של בדולח נוהר ושלגים חמים וקיץ עם צינת הרים ממזגת, חיה לה נסיכה קטנה. חייה של הנסיכה עברו עליה בשירה וריקודים ושיחות עם שפנים וברבורים. היא אכלה מפירות היער ומשיחי השדה, היא ידעה את שפת הארנבות ובורכה בחכמת הינשופים, הכל אהבו אותה והיא השיבה להם אהבה. כשהלכה ברחובות העיר ובדרכי הכפר הביאה עמה ברכה ואושר לכל רואיה. והנה, הגיעה הנסיכה לפרקה, ובעצה אחת עמה החליטו הוריה לבחור בעבורה רק את הטוב ביותר - הטוב ביותר בעבורה, בעבור הוריה ובעבור הממלכה. שכן הנסיכה הבהירה לכל כי היא, כבת יחידה במינה, להוריה המיוחדים במינם, לא תאכזב אותם ולא תפגע בציפיות של העם. היא תינשא רק למיוחד במינו. מיד הוזמנו טובי החוקרים והמלומדים כדי להגדיר את הסגולות הראויות, מדענים נדרשו לחשב מה יהיו מידותיו של המיוחד, מה תהייה מידת בגדו, מהי מידת הכתר המתאימה לראשו של הטוב מכולם? ואכן מידה אידיאלית כזו נמצאה לו ליחיד במינו. ואומני הממלכה עמלו והכינו מערכת מלכותית, מיוחדת במינה, למיוחד במינו. הכל היו מרוצים: מי שחליפה זו תתאים לו, בכל המקומות ובכל החלקים, יהיה ראוי לה לנסיכה. בבהילות יצאה הזמנה רשמית. נסיכים מכל רחבי הגלקסיה הוזמנו על מנת לבחון את התאמתם. דה עקא, הייתה גם מחיר לפיתוי... זה שהלבוש לא יתאים לו במלואו, ייענש, אבר מינו ייכרת והוא יהפוך לסריס בחדרי המלכה. הפקודה יצאה ואין עוד לשנותה! יופייה הרב של הנסיכה וחכמתה, יחד עם האושר המצטבר של הוריה והפוטנציאל להיות בעלים של סוס סגול, הביאו את הנסיכים, הנאים מכל, להגיע לממלכה ולנסות את מזלם. לראשון קצרה הגלימה, לשני היקף הראש לא התאים, לשלישי היו אלה דווקא הנעליים לרועץ ולרביעי היה זה היקף הצוואר. בתום שנה אחת בלבד, שימשו כל נסיכי הגלקסיה כסריסים בארמון המלכה. בשנה השנייה הגיעו נערי פלא מפסגות ההיי-טק כדי לנסות את מזלם. רבים מהם התאמנו בג'ים, מתחו תלתלים זהובים ותלתלים משונים אחרים. הם הגיעו אל הממלכה דרוכים, מנוסים ומוכנים. אך גם מזלם של אלה לא שפר עליהם, תמיד היה לפחות פרט אחד קטן, אחד מיוחד, לכל אחד, שלא התאים. כי החליפה הזו הייתה מיועדת , לאחד היחיד והמיוחד. הרי ברור לכל, כי לנסיכה של ממלכה כה קסומה מגיע רק האחד והיחיד, זה המיוחד... השנים עברו על נסיכתנו, בממלכה כבר לא נותר מי שיסכן את אבריו למען החלום, שהכל ידעו עתה כמה גדול שברו, שוב לא פקדו את הממלכה גברים רבים כל כך, מי שעתה ניסו את מזלם היו רק אלה שבעבורם להיות סריסים בבית המלכה הייתה בגדר שאיפה. והנה באחד הימים גונבה לאזנה של הנסיכה, שכבר הייתה מעט פחות יפה, שמועה. לממלכה הגיע בחור צעיר, לא גבוה במיוחד ולא נמוך במיוחד, לא יפה במיוחד ואף לא מכוער במיוחד. בחור רעב. רעב היה עד מאד וצמא. הוא בא אל הממלכה כי הבטיחו לכל מבקר, לפחות ארוחה אחת טובה. מיד שלחה הנסיכה את סריסיה ועמם חייט מיוחד, מומחה ומהיר ידיים. הם הפשיטו את הבחור מבגדיו, מידות גופו וראשו נלקחו ואף רגליו הפצועות מהליכה רבה נמדדו. אומני הממלכה בפעולה יעילה ומהירה התאימו את החליפה למידותיו עד למועד תום הארוחה. וכך חיו להם הנסיך והנסיכה עד עצם היום הזה....בארץ קסומה עם אגמים צוהלים וסוסים זורמים. ואולי הם הולכים יד ביד לחוף ימה של תל-אביב |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מקסים! פשוט יפה. תודה לך. סינדרלה פמיניסטית וראלית- נפלא. באמת היה לי כיף לקרוא. שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פמיניסטית? האמנם? מוסר ההשכל שאני מבין מהסיפור הוא שזו שהאף שלה בעננים ומסרסת את כל מי שאינו מושלם לדעתה, נשארת לבד עד שגם היא הופכת לבלתי אטרקטיבית והיא צריכה להתפשר על מישהו ממוצע ומטה, שהכריחה להתחתן איתה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניתן למצוא באותן אגדות רמזים לנסיבות הריאליות של האהבה. אם ניקח את אגדת שלגיה, ונתייחס אל הנסיך יפה התואר כאל הגיבור. אותו נסיך ודאי היה פופולרי עם בנות קודם: היה לו מקצוע טוב והוא היה חתיך. אבל כשהוא פגש את שלגיה, היא לא יכלה לראות את יופיו או לשמוע על עיסוקו. כלומר: לא התעניינה בו (היא היתה מעולפת בשל התפוח). אותו נסיך חש בחרדת נטישה, וגם קינא בשל הפופולריות של שלגיה (הגמדים שהיו מאוהבים בה ושרתו אותה). נוצרו כאן שני אקטים הגורמים לאהבה: 1. העובדה שאתה לא יודע אם הצד השני מעוניין בך. 2. מינוף - הגמדים מינפו את הערך של שלגיה. הנסיך גחן על שלגיה ונישק אותה. כלומר, עורר אותה מינית. היכנשהו קראתי את ההגדרה שאהבה היא שילוב של תשוקה מינית וחרדת נטישה ובאותה אגדה הדבר מתממש. ייתכן גם שאותה שלגיה עשתה את עצמה מעולפת: טריק ידוע שנועד להרשים גברים לא מנוסים. אני לא אוכל את הלוקש אבל ישנם טירונים שמתרשמים מדברים כאלה. למעשה, סיפור שלגיה אינו אגדה כלל וכלל, אלא סיפור רגיל. אשה המקנאת ברעותה גמדים המתחנפים לחתיכה חתיכה העושה את עצמה כמתעלפת נסיך שכולם מאוהבות בו ורק אחת מתעלמת ממנו בחורה המתעוררת מינית באמצעות נשיקה שימו לב שגם לאותו אביר על הסוס ישנו סוס: סוס המסמן ניידות. אפשרות שאותו אביר ינשק אותך מהסוס וימשיך הלאה. כלומר פתח גדול לחרדת נטישה. ונשוב לשלגיה: המאמר היה מאוד יפה. אבל התזה שלי הוא שסיפור שלגיה מייצג אהבה מציאותית בעוד שאותם שני זקנים המהלכים יד ביד כלל לא אוהבים זה את זה. חג שמח. מקווה שקוראי האייל התנשקו צ'יקי |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פירוש יפה ומעניין לאגדות, בוא ננסה את זה שוב. היפיפיה הנרדמת נדקרת ממחט, האם יש כאן רמז פאלי? פחד מיחסי מין ראשונים? אולי יחסי מין בכפיה אפילו? (ע"י מכשפה בתחפושת)ואז היא נרדמת, מכחישה את מה שקרה, נכנסת לתרדמה של התודעה, עד שמגיע הבחור שמעורר אותה מחדש, מינית ולחיים, בעזרת נשיקה, כרגיל, ואולי קצת יותר... תחפושת מתוחכמת לסיפור אונס והתאוששות? אני מקווה שלא. שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל כך הרבה עדינות כל כך הרבה חן כל כך הרבה אינטלקטואליה מאמי פפ'' נהנה עד בלי די, מהכתבה ומהתגובות'' כל הכבוד לכותבת, ל''אייל'' ולמתאכסנים בו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אותה חברה, המאמינה שהכל קבוע מראש, עשויה לדבוק בקו החשיבה שלה, ולהניח שגם הפירוד, למעשה, כלול באותה 'תוכנית' מיועדת מראש - שנועדה להבשיל ולהכשיר אותה אל היחסים ה"אמיתיים", כביכול. כל אינפורמציה חדשה תוכל להניב, כאן, את אותה מסקנה שהיתה שם מלכתחילה, זו הנעוצה בבסיס תפיסת עולם דטרמיניסטית. לגישות מסוג הגישה הזו, לא מגיעים אותם מאמינים, לדעתי, מתוך ניתוח של עובדות ומציאות. אלא כאמונה קבועה מראש - 'בילד אין' - בתוך ה'משקפיים', שהם בנו לעצמם, אל העולם. ולמרות שדעתי היא שהמשקפיים האלה יכולות להשתנות, נראה לי שלא עובדות חדשות, הן אלו שיביאו את אותו השינוי. לאמיתו של דבר, אני גם לא בטוחה שהשינוי הזה נחוץ, כידיעה אבסולוטית וקיימת מראש. תפקידה של האמונה הזו, לדעתי, להקנות חוויה של שליטה. ככל הנראה, כאשר חסרים חומרים של החוויה הזו. וזאת למרות שאני חושבת שלא כל אחד שזה חסר לו יבחר בדרך זו. יש דרכים נוספות להתמודד עם המצב. ודרך אגב חלקן, לדעתי, גרועות הרבה יותר. לעניין 'בעיות האהבה', נראה לי שאלו קשורות יותר לבעיות בתקשורת בתוך הזוגיות, ופחות להשפעתן של האגדות. במאמרך ציינת שלא את תהיה זו שתתנגד לצפות בסרט רומנטי בעל סוף טוב. אגב, גם אני לא. אני רואה בזה מפלט זמני - מנוחה מסויימת. אחר כך, צריך, כרגיל, לחזור למציאות. וכל שאר החומרים קיימים, הרי, שם. פנטזיות, אגדות וחלומות, כשהם במינון המתאים וכשההפרדה בינהן לבין המציאות נמצאת בשליטה, נחשבות לבעלות סגולה מחזקת דווקא. במצב זה, נראה לי שהשאלה החשובה היא: איך מתמודדים כשחוזרים למציאות. אמנם, השאלה הרבה יותר פשוטה מהתשובה, ובכל זאת נראה לי ששם הפוקוס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. שמוליק: יש מקום שאליו אתה לא מגיע?!.. ב. אדם - קודם כל, אמנם הסדרות והסרטים הללו הם מבית היוצר (ים) של אמריקה, אבל עובדה היא שהעולם צועד אחריה, צעד אחר צעד. אני מכירה כל מיני אנשים, ממוצא ממש לא אמריקאי, שכולם ראו את "אישה יפה", למשל, הרבה יותר מפעם אחת. מה זה מבטא אצלם?.. מפחיד קצת: אולי גם אצלם יש התפוררות של אמונה, אבל אין להם יצירתיות מספקת כדי ליצור להם אגדות משלהם? או שזו פשוט הנוחות הזו, להתעצל על ספה עם קופסאת פיצה ובקבוק קולה (שיהיה דיאט), ולהתרווח מול וידיאו עם סרט של מישהו אחר. אולי הסרטים שנעשים בארץ שונים (ולנוסחאת "המיליונר": אתה בטוח?) אולי לא, אבל רוב האנשים רואים בעיקר סרטים אמריקאיים. ולא רק בגלל שהם הרוב המוחלט של הסרטים. בדרך כלל, סרטים דוברי ספרדית/איטלקית/צרפתית/עברית (תמשיך לבד) זוכים לפחות קהל. יש לך הסבר לזה? ..אה,ושנית: האחים גרים.. נדמה לי שכבר צויין פה שהם לא ממש אמריקאיים. וגם האגדות שלהם לא ממש שונות מבחינת מוסר השכל. ג. למירב: נדמה לי ששלי התכוונה לאמר משהו כמו: כשילד שומע סיפור אגדה, גדל, מבין, וזוכר את האגדה, הוא מבין שזה סיפור. שאין דרקונים ומבוכים בחיים, שהמבוך של החיים קצת יותר אפור, אין רשעים וצדיקים בלבד, אלא בעיקר - אנשים שיש בהם ערבוב תכונות. שחבר נשאר חבר גם אם הוא מעצבן או פוגע לפעמים. ואילו אגדות רומנטיות נוסח שלגיה משאירות בנו משהו: אנחנו מבינים (בכאב לב) שלנשק צפרדע זה גועל נפש, ואין הרבה סיכוי שהיא תהפוך לחתיך, עשיר, עם מכנסיים שנעשים צרים כדי להכנס למגף אופנתי מהמאה ה-18 ועם כתר לראשו; אנחנו מבינים שאם חורגת לא תכשף אותנו (גם אם לפעמים נדמה שהיא לא היתה מתנגדת שמישהו יעשה את זה במקומה), שאין משרתים, ודלעת לא הופכת לכרכרה.. השאלה אם אנחנו משילים ממשאלות הלב גם את השאיפה למצוא את "האחד והיחיד", "נפש תאומה", אותו אחד/ת שתמיד ידע לנפשינו גם בלא מילים, שאיתו אין מריבות או כעסים, שהכל וורוד. אם אנחנו מכינים את עצמנו גם לאופציה שהאושר לא כרוך יד ביד בעושר, ושמחסור יכול ללוות גם כשהאהבה חזקה. בעצם, אגדות מכינות אותנו לחיים ללא מאמץ, וללא מציאות, בעצם: כל ה"זוגות" הללו, שהתחתנו באגדות, לא עברו שיחה אחת רצינית. אין בעצם שום משמעות למהות שלהם, לאופי, לתכונות: העיקר שהם נסיכים ונסיכות, שיש להם כסף ויפי-תואר.. (קלעתי, שלי, לסוף דעתך?) ואולי הבעיה היא שאין לנו - במקביל לאגדות - גם דוגמא למציאות. אולי יש כאלה שיש להם (וד"ש לאמא שלך), אבל אם לא - ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דפנתי! האם שמוליק שהביא לי את האגדה המקסימה הוא שמוליק שלך? איזה יופי!!! קלעת לדעתי בול, אפילו הצלחת להסביר משהו שהסתבכתי איתו מאוד בתשובתי לINBAR, כשגדלים ברור שאין קוסמים או מכשפים, לרוע המזל אי אפשר להתבלבל בעניין (חוץ מבהארי פוטר המדהים...) אבל אהבה, אנחנו לפחות מקווים, קיימת גם בעולם האמיתי, וזה כבר מבלבל. שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לתת משמעות מחודשת לאריאל זילבר: "אני שולח לך צליל מקוון".. מה שבעצם רציתי לאמר: הקסם נמצא אצלינו. אין שום בעיה להאמין בפרפרים מצויירים שמרחפים סביבנו, או להתעודד ברגע קשה משיר שמהדהד בראש, והאמת?.. אני חושבת שמבין הרבה אנשים, את קרובה במיוחד לאגדות וקסם, ובכל זאת - את מתקשרת עם המציאות. אז אולי מי שדווקא לא מוותר על אגדות יוצא נשכר?.. כי נראה לי לפעמים שאנשים שמתפכחים מהן בציניות רבה כלפי העולם - קשה להם יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את ''צליל מכוון'' כתב יצחק קלפטר, לא אריאל זילבר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה, שכחתי, ונראה לי שכדאי לענות: זה שמוליק לגמרי אחר (בכל אשר אפנה אמצא איזה שהוא שמוליק (לא שיש לי בעיות עם זה..). אין דמיון בין השניים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם זה לא היה ברור אני בעד אגדות, פנטזיות וסוף טוב בסרטים. ולגבי המציאות הקשה, היעדרו של האביר על הסוס הלבן, ה'אחד והיחיד' וכו', נראה לי שבעניין הזה המלאכה מוטלת על החיים. מה'שיעור' שלהם אי אפשר להתחמק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני חשבתי שהנושא כאן הוא על אנשים שהאגדות הללו מונעות מהם למצוא את האהבה שלפעמים מתחבאת תחת אפם, בגלל שהם מחפשים אבק כוכבים. ויש כאלה! יש מי שהיחד "משעמם" להם בשלב מסוים, כי הוא לא מספק להם את מה שאמור היה להיות. וה"אמור" הזה שאוב מאגדות. מי שמתפכח מהאגדות לתוך המציאות, אין לו בעיה כזו. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |