 |
|
| המאמר המלא |  |
פרסומים אחרונים במדור "יצירות אמנות"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
 |
|
 |
||
|
||||
 |
האם לא נכון יותר לכתוב 'שיר פרי עטו' מאשר 'שיר מפרי עטו'? |  |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ככה להשמיץ אוכלוסיית הדוורים? הרי הדוור מיהו? מהו? נותן שירות לעת מצוא ומרגוע ואני מי אני מה אני מה מה מה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וכל כך בא לרשום ''זה לא שיר זה הצהרת הון גברת קרקר... מי אני מה אני , רכבות עניינים'' | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל הכבוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למערכת האייל לרגל הגיעה לרבע רבבה, ולרגל הגיעה לכותב ה-2⁸... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדור האימייל קצת תלוש הדוור, אהבתו למקצוע, מכתבי האהבה שמביא, נדמה שהיום בדואר יש רק חשבונות חשמל וטלפון. אפילו שירה כבר קוראים במחשב, נדמה לפעמים שכבר שכחנו איך ניראה כתב היד. אז אולי זה שום דבר, או התפתחות הדור. אבל אני לא אובה בשורת אהבה אם בSMS היא תבוא... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נאה בעיני. (מורגש חסרונה של סצנת מאבק עם הכלב... :) ) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מזכיר לי שיר (את המקורי אתם בטח מכירים...): כשנשך אותי כלבי כאב לי פעם הלכתי לוטרינר והיו שם שלושה כלבים פודל, בוקסר ודוברמן ולבוקסר היו ניבים חיתיים בפה של הבוקסר, אך לא של הדוברמן. ככה זה לפעמים אדם נכנס ויושב ואילו אחר חושב שרק הפודל השתין על הדלת או אפילו לא זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שהיונה כמבשרת אהבה (או לפחות כמביאת מכתבים) בסיפור נוח הוא פירוש קצת מטעה. היונה שם הוצגה כחיה נאמנה - וזאת לעומת העורב באותו סיפור שכנראה ביכר חיים נוחים על פני השיבה לתיבה. אני מניח שאם לכלב היו כנפיים - נוח היה מעדיף אותו על פני היונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכלב איננו רוצה לנשוך הדבר. הכלב חייב לנדוך הדוור (ב-וו דגושה) כי הכלב הוא סתם חיה ציתנית (כמו הלמור) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השיר מתחיל במבול, וממשיך באירוע המבשר את שוכו. היונה שמביאה את בשורת הנחמה לובשת מדי דוור; עלה הזית שבפיה מתחפש לבשורה של אהבה. היונה וכמוה הדוור, הם תמימים ונאמנים; הם מהווים חוליות קריטיות בשרשרת מידע שהם עצמם לא מודעים לחשיבותה. שתי השאלות והתשובות הראשונות מעידות על מבול רגשי של הדובר. הן סתומות וקצרות; יש בהן משחק מילים, אבל לא תשובה פשוטה ואמיתית. הן מעידות על בלבול ותהייה. לפתע מגיח הדוור. הוא בסך הכל בא להניח מכתב בתיבה; אולם הדובר מתגלה כנואש כל-כך למצוא תשובה אמיתית לשאלות שמסעירות את עולמו, עד שהוא מחפש תשובה אצל הדוור שבא אליו. כך יוצא שהדוור הוא איש בשורה בשני מובנים: הוא מביא בשורה פיזית של אהבה - מכתב, ובשורה נוספת, בדמות תובנה לגבי האהבה. לאחר השאלה המפתיעה מצד הדובר, הדוור תמה. הוא עונה לשאלה בתמימות, מנוקדת מבטו המצומצמת: ללא אהבה, לא תהיינה בשורות של אהבה, ולכן לא תהיה תעסוקה לדוור. מכאן שצריך אהבה. הדובר, לעומת זאת, מבין את תשובת הדוור ברובד עמוק יותר: אהבה היא הסיבה להתמיד וללכת בשביל, כלומר אהבה היא האנרגיה המניעה את החיים. הוא מחייך לעצמו. וידע כי קלו המים. לראשונה האהבה אינה תמוהה בעיניו, כלומר, יש בשבילו דבר תמוה מאהבה, וגם - יש בשבילו דוור תמוה מאהבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסגנון של התגובה הנ"ל, דומה מאוד לסגנון השירי - רוצה לשאול, כוכב אחד מעז ותומר גרינברג חד הם? אני אצא מנק' הנחה תאורטית שאני צודק, ולכן אני מפקפק בכך שהמפתח למנעול השיר הוא באהבה שמניעה את העולם. השורה האחרונה היא דו משמעית במפגיע, וכאן אני חושב שטמון פקפוק בכך שהאהבה מניעה את העולם, אלא מידה של אירוניה דקה שטבועה במציאות. ובכל זאת, איזו תכונה אנושית מניעה את הקיום האנושי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי מה שמניע את הקיום האנושי על פי השיר הזה זו לא האהבה זו התהיה? שאילת השאלות? ניראה שהשיר ניפתח בשאלות הכי יסודיות, והתשובה בסוף לא ממש מספקת, כאומר התהיות מניעות את הקיום, האהבה משיבה על אחדות מהן תשובה חלקית. ובסוף נישאר עם סימן שאלה והרבה אהבה, הם לא סותרים זה את זה, לא בהכרח משלימים, האהבה הופכת את סימני השאלה ליותר נוחים. וזו סיבה מספיק טובה... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עז, זו הבנה די מעניינת של השיר - האהבה היא אולי לא תשובה מי יודע מה, אבל ביחס להיצע הקיים היא מאוד כדאית. אולי. ובקשר לקושיה שנזרקה כאן קודם, שאלת התכונה האנושית שמניעה יותר מכל את העולם היא שאלה יפה. אני מכיר שתי תשובות סבירות לכך. ראשית, הגאווה, שיש לה ייחוס בשלל תרבויות, בינהן היוונית (ההיבריס), וגם ביהדות (מספר פירושים לחטא הקדמון של אדם הראשון מציעים שמקור החטא בגאוותו). תשובה יפה נוספת ששמעתי מציעה שדווקא עצלות היא התכונה המכוננת, וכנראה ניתן להגן על ההשקפה הזו תחת הגדרה רחבה במיוחד של עצלות... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדברים שמניעים את העולם הם מנופים. "תנו לי נקודת מִשְׁעָן וארים את העולם" (ארכימדס) תנו לי דריסת רגל - ואני אדרוס. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |