 |
2373 |
 |
|||
 |
|
 |
|||
 |
|
| המאמר המלא |  |
פרסומים אחרונים במדור "דת והעידן החדש"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
 |
"הריגת האל, או ראש השבט המייצג אותו, למטרות פוריות, היא כיום מנהג מוסכם בחקר הדתות הפגאניות הקדומות." הייתי אומרת שהמשפט הזה טעון תיקון. מה דעתכם על, "בחקר הדתות הפגניות הקדומות מוסכם היום שהריגת האל, או ראש השבט המייצג אותו, הייתה מנהג שנועד למטרות פוריות"? |
 |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
שהניסוח שלך טוב יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל המאמר הוא ספקולציה, מי שיקרא את מפרשי התורה, יראה שלא כל כך פשוט לצוות על מצווה משונה כזו שנראת כעבודה זרה, ובכל אופן אם היא קיימת בתורה כנראה שיש לה משמעות הרבה יותר עמוקה ממה שמופיע במאמר(עיינו בוקיפדיה בערך המתאים) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"השעיר והנימפה דפנה" - אני מתנצלת בשם עורך המאמר: אין ספק שהדמות המצורפת לשעיר איננה הנימפה דפנה, מטעמים בולטים ביותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ל''דפנה'' יש שטרונגול - היא בעצם גבר-גבר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בניגוד לאופיה הנקבי מאוד במיתולוגיה היוונית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, זו טעות שלי. מדובר בדפניס, בנו של הרמס: http://en.wikipedia.org/wiki/Daphnis הטעות תוקנה. מה שחבל זה שבמקור מי שערך את המאמר והוסיף את התמונה כתב את השם דפניס, ואני, כשהגהתי אותו, קילקלתי ל"הנימפה דפנה". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסיפור הקטן הזה קצת הפתיע אותי. האם אין שגרה של תקשורת בין המערכת לבין כותב המאמר במשך התהליכים שעובר המאמר עד לפרסומו? והאם אין, ממש על סף הפרסום - אישור של כל הגורמים (כותב ומערכת) לצורתו הסופית - עריכה, הגהה, קישורים, תמונות וכולי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא כל כותב מבקש לעיין במאמר לפני פרסומו. בכל מקרה, הדיון הזה לא קשור לנושא המאמר ואם הוא חשוב לך, אתה מוזמן להעביר אותו לדואר אלקטרוני או לדיון 1013. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה הערות: מוזכרים כאן אזכורים של העז בתור חיה פראית במיתולוגיה היוונית, אולם הם רק חלק משפע אזכורי חיות פראיות. לדוגמה, אתנה קשורה דווקא לינשופים 1 ואילו דיוניסוס הוא יבוא מאוחר למיתולוגיה היוונית 2. את מוזמנת להביא קישורים שיבססו את טענותיך. למעשה עד לזמן הריגת ישו לא הבאת דוגמה להריגת אל. הריגת המשיח של הנוצרים הקדומים (בשלב ראשון הוא היה רק משיח. האלהתו היתה קצת יותר מאוחרת) היתה בעיה חמורה שחייבה את אותם חסידים קיצוניים ללהטוטנות אידאולוגית מרשימה כדי להישמר באמונתם. יותר מ־1500 שנים מאוחר יותר, גם חסידי שבתאי צבי גילו גמישות דומה. 2 אל תרקי במקורו, לפחות לפי http://en.wikipedia.org/wiki/Dionysos |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ו500 שנה מאוחר יותר, חסידי הרבי מלובביץ' מגלים גמישות דומה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יסוד היהדות הוא בקיומו של אל אחד שהוא אל-עולם, מה שעושה הפלג המכונה המשיחי (הרי כל היהדות היא משיחית 1) בחסידות חב"ד הוא להאמין שהרבי הוא המשיח (שזה אומר אדם רגיל לחלוטין 2) והוא לא באמת מת. הדבר דומה למעשה של חסידי הרבי נחמן מברסלב (שאכן נקראים ביידיש "דער טויטער חסדים" החסידים המתים) שלא מינו אדמו"ר תחתיו. הבעיה היא הפוכה מהבעיה אצל הנוצרים, אלו נאלצו להסביר את מותו של הגואל בעוד אילו נאלצים רק להסביר איך הדבר מתיישב עם העדר שינוי סדרי עולם (גם כן מוסבר בקישור בסעיף ו). 1 - http://kodesh.mikranet.org.il/i/e511.htm סעיף ב. 2 - סעיפים ח ו- ט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לרוב, במקרא, יהוה הוא אל מלחמה מקומי (שהגיע ממדיין) ובטח שלא אל-עולם מופשט. וברוב המקרא מכירים באלים האחרים, רק שהשבט המדובר מעדיף את יהוה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים בהחלט עם המשפט השני. אבל: במקרא: במקור יהוה הוא אל סער (כמו בעל או הדד) – כלומר, האל שאחראי להוריד גשמים, ושולט גם ברוחות, בעננים ובברקים, ובמקום אחד או שניים אפילו שם נרדף לבעל. בהמשך (וגם זה מתבטא במקומות שונים במקרא) הוא הפך לאל אוניברסלי: האל היחיד שאחראי על הכל. דוגמה טובה לשני התפקידים היא סיפור יציאת מצרים. הסיפור שמופיע בספר שמות י״ד מורכב משני סיפורים שונים. הקדום הוא עם אל הסער והמאוחר הוא עם האל האוניברסלי (שיכול גם לשלוט ישירות במים. בעל לא יכול לשלוט במים: המים הם תחומו של ים) האם היה ליהוה גלגול קודם? לא לגמרי מן הנמנע. אבל לא ידוע לי על כך שזה משתקף בסיפורי התנך. כמוכן: מדיין היא קבוצה שקיומה מוכר רק מסיפורי התנך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקור היו מספר אלים שבי ישראל עבדו (בני ישראל חלקם לא ירדו למצריים אלא חי חיו בשומרון). אחד האלים שבני ישראל עבדו היה ''אל'' או ''יעקבאל'' (השם השני מתועד במימצאים חוץ מזה שיש מימצא בתנך טוב שינוי הדם מיעקב לישראל). אל מתחרה ליעקבאל נעבד באדום ונקרא יהוה. יש תיעוד להליך בתנ''ך בשירה שמספרת על ''בוא למלוכה'' של את יהווה משעיר. בכלל, בסיפורי האבות מערבבים הליכים היסטורים ודתיים עם שמות דמויות מיתולוגיות או מקומות, הקשר בין יהווה מארץ שעיר לעישב אחי יעקב די בולט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מגן ה"אייגיס" של אתיני היה עשוי מעור של עז. גרייבס מקשר את שמה, לפי כתבי אפלטון, עם האלה הלובית ניית, שהעז היתה מקודשת לה (מיתוסים יווניים I, מס' 8). על הקשר בין דיוניסוס ופולחן העז כותב גרייבס ב"האלה הלבנה", עמ' 209 בעברית, "דיוניסוס-העז, או האל פאן, היה אלוהות רבת כוח בארץ ישראל..." וכן הלאה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדובר שוב, על מקורות מאוחרים וגם על מקריות. באותה מידה היית יכולה להצמיד כלב, חתול, פרה וסוס לחצי מאלי האולימפוס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין כאן מקריות בשום פנים ואופן - כמו בכל מקרה של הערצת חיה מסויימת. העז היתה נערצת כדמות אם באגן הים התיכון כי שם היתה נפוצה ביותר ושם גם בויתה ראשונה מכל בהמות הבית. הכלב היה נערץ לא כדמות אם אלא כנציג השאול, והחתול ידוע בדמות אלוהית במצרים העתיקה, בדמות אלה חתולה. הפרה היתה, כמו העז, דמות אימהית בסיסית ברוב הארצות ששם נפוצה, אך בעיקר באלה הנמצאות מצפון לאגן הים התיכון, בכל אירופה ועד המזרח הרחוק. הסוס היה נערץ במיוחד אצל העמים הנוודים שהיה חלק בלתי נפרד מהתרבות הפיזית שלהם. כל החיות והבהמות האלו היו קשורות קשר הדוק ביותר לחייו של האדם, וזו הסיבה לייחודן המשתנה בתרבויות השונות. ושוב - אין כאן שום מקריות ולא יכולה להיות, כפי שיידע כל מי שמתמצא באנתרופולוגיה, ובוודאי שהבסיס ליידע הזה אינו בא ממקורות מאוחרים אלא מהמקורות הקדומים ביותר של התרבות האנושית (ואין לו שום קשר לאלי האולימפוס המאוחרים, אמנם). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אינני טועה, הסוס הגיע לחלק ניכר מהעמים הנוודים :בעיקר באיזורנו, למשל) בשלב מאוחר מאוד, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה אתה קורא שלב מאוחר? אני בטוחה שבמרכז אסיה ואולי גם באזור מונגוליה הוא קודם כול היה נפוץ בבר לפני אלפי שנים, והאדם הראשון שהגיע לשם - לפני עשרים או שלושים אלף שנה - בוודאי הכיר את הסוס הפראי (הוא מופיע בציורי מערות מספרד ודרום צרפת מלפני 15 ו-20 אלף שנה - בקושי אפשר לקרוא לזה מאוחר. אשר לתקופת ביותו, זו חלה אולי לפני כ-ארבעת עד חמשת אלפי שנה, אבל אני לא בטוחה בתאריך הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסיפור על המריבה בין אתנה לבין פוסידון על העיר אתונה פוסידון מביא כמתנה סוס. מרכבות עם סוסים נזכרות במקורות מצריים ומסופוטמיים קדומים למדי: http://en.wikipedia.org/wiki/Chariot#Ancient_Near_Ea... אגב, זאוס מופיע בדמויות של מגוון חיות, במקרים רבים כתחפושות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. אולי הגיע הזמן שאפסיק את תגובותיי לתקופת התרעננות. אני מתחילה לפלוט שטויות בקצב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איפה אפשר למצוא עדות ראשונה לרכיבה על גב סוס? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלא אם ''אזורנו'' זה האמריקות | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה, זה לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שקיימת תופעה של יחוס ''חטאים'' של עמים המשתתפים במלחמות למנהיגיהם. גם אם יש אחריות אמיתית למנהיג, יש כאן גם צורך פוליטי. ההשלכה של פשעי המלחמה על המנהיג בלבד, מאפשרת התפייסות עם עמו לאחר סיום הקרבות וסילוק המנהיג. בעת האחרונה כאילו לא מנהלים יותר מלחמות נגד עמים, אלא מנסים לשחרר אותם ממנהיגים בלתי רצויים. (מילוסוביץ, סדאם חוסיין או ערפאת.) סילוק הרשע מטהר את עמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רק זה, אלא שלעתים אנשים רבים מטילים את האשמה על עמים שלמים, בכדי להרגיש בסדר עם עצמם במקום לנסות לפתור את בעיותיהם: הנאצים, למשל, שהאשימו את היהודים בכל צרות העולם, או מלחמות אזרחים שונות (כשהסיסמה המובילה היא "הם אשמים בכל צרותינו"). אם לחשוב על הדבר היטב, אפשר לראות שהרבה מלחמות החלו בגלל ייחוס תכונות שטניות לאויב והאשמתו בכל הצרות. זוהי, אגב, אחת הסיבות לטרור המוסלמי ("הכופרים פוגעים בכולנו" וכו') ולמלחמות דת שונות. אגב, הביטוי הזה מופיע בהקשרו בספר בראשית, סיפורי יוסף: כשאחיו של יוסף מכרו אותו לעבדות, הם שחטו "שעיר עזים" ולכלכו את כותונת הפסים של יוסף בדמו של התיש. זו הייתה דרכם להתנער מחטאיהם ומאשמתם, ולהעבירם לתיש ולדמו. גם לתגובתו של יעקב לגבי מצבו של יוסף, "חיה רעה אכלתהו" ישנה משמעות סמלית בסיפור זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל כאן לא היתה שום משמעות פולחנית: כאן היה בסה"כ ביום רצח. דווקא שחיטת העז ושימוש בדמה הם חלק מהחטא ולא חלק מאיזושהי כפרה. המשמעות של "שעיר" בתור קורבן מאוחרת הרבה יותר. מבחינת יעקב יוסף "נטרף". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל קרבן פולחני שהשתמשו בו למטרות פוליטיות הפך בדרך זו לרצח. (אני מתייחסת לרעיון הזה בספרי ''מיכל - בת המלך'', ולמעשיו הפוליטיים במכוון של דוד המלך). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, בהתאם למיתוס ולפולחן הקדום, תפקידם של מנהיגים הוא להיות שעירים לעזאזל של עמיהם, לשאת על גבם את כל צרותיהם ואת כל חטאיהם, ועל ידי חיסולם לטהר את העם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רציתי להגיב פה על דבריו של סניגורו של אבי ביבר, אותו חייל ש(לכאורה) סירב פקודה וקרא קריאה... אותו עורך דין אמר: "לא נתנו לי סיכוי הוגן לאסוף עדויות, להביא עדים ולעיין בחומר החקירה. למעשה נשללו מאבי אפשרות להתגונן בצורה הוגנת, והכול ***כדי לעשות משפט פיקטיבי עם שיקולים זרים ותקשורתיים***". הדגש שלי, לא במקור. הנה (לכאורה) מקרה קלאסי של שעיר לעזאל, מול העיניים. רצוני לציין, אין הכונה פה להביע דעה פוליטית, או דעה אשר נוטה לכאן או לכאן, אלא רק לציין עובדות. עבודה נוספת היא שהעיתונים נהגו בהגינות באובייקטיביות, למשל הביאו תגובות הצדדים ושמרו על איזון. טוב... זהו. המשך יום מהנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמר "אני מסרב פקודה" לפני המצלמות. איזה עוד ראיות מבקש העו"ד? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא מחפש את ההקלטה שהתחילה קודם, ושבה אמר רביב ''אף פעם לא שמעתם אותי אומר... שאני מסרב פקודה''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה, נדמה לי ששמו ביבר, לא רביב, ואת ההקלטה עם המלים "כן, אני מסרב פקודה" בתשובה לשאלת העיתונאי "אתה מסרב פקודה?" שמעתי וראיתי בעצמי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון מאוד, השם הוא ביבר. ולתגובתי הקודמת קוראים אירוניה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני פונה לכל האיילים שמוצאים את עצמם נאלצים להסביר שהתגובה היתה באירוניה - אולי תנסו בלי לכמה זמן? (תגובה זו נכתבת ללא שמץ של אירוניה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדוע בעצם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מתכתב עם עצמך? בשביל מה זה טוב? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפתעת אותי. את לא יודעת ש"האייל האלמוני" איננו ניק של אדם אחד - אלא ברירת מחדל של חוסר ניק? יש כמה וכמה אנשים המופיעים בשם זה, כך שאני אינני מתכתבת עם עצמי כלל ועיקר.:) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ורק כדי להבהיר: http://www.haayal.co.il/help , שאלה 23 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מביאה כאן בשמה של הכותבת, דליה אפרת, את מכתבה בקשר ל''שעיר לעזאזל'' כפי ששלחה לי. אני מקווה שהוא יהווה נקודת מוצא מעניינת לדיון (יותר מהפרטים הטכניים שהועלו עד עכשיו). טלה שלום שוב. ובכן קראתי את מאמרך על השעיר לעזאזל. רציתי להוסיף לך מה ששמעתי בקורס קצר על הדתות, שכלל גם הרצאה על הדתיות באפריקה. שם, מתאנים לאשה שהיא חריגה בחברה - לא נשואה, זקנה או כדומה, ואם קרה לחברה איזה דבר לא טוב, למשל בצורת,מאשימים אותה בכך, רוצחים אותה ופותחים את בטנה, ומוציאים את המעיים, בטענה שאלו הם נחש שמסוכן לחברה. האו''ם, והחברות המערביות, כנראה לא עושים דבר כדי למגר את מנהג השנאה הזה, ועלי לציין שגם החוקרים היודעים עליו, כמו למשל המרצה שלנו שהיא ראש החוג ללימודי אפריקה באוניברסיטת ת''א, לא מנסים לנקוף אצבע. המטומטמת הזאת אפילו רואה את כל המנהגים האפריקניים בחיוב, ומדחיקה את רגשות הזוועה לנוכח מנהג השנאה האמור. אני רוצה גם לציין שבחברת היהודים המזרחיים משתדלים גברים וגם נשים להטיל כל אשמה על האשה, אני עצמי הייתי עדה כמה פעמים לענין הזה. אצלם, תמיד האשה אשמה, והגבר אין להאשימו בכלום. כן, עדיין יש לנו, לשכבה היותר נאורה בחברה הישראלית, הרבה מה לעשות ולחנך שכבות נרחבות שבאו ממקומות נחשלים. מעניין אם ההיסטוריה של שנאת נשים באירופה יש לה הדים בחברות האלו עדיין כיום. להשתמע דליה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המכתב שהבאת מפתיע אותי: ובעיקר, הוא מעורר כמה סימני שאלה - באלה דתות מדובר? באלו ארצות? האם הדברים אכן מתרחשים בימינו ממש? באלה מימדים? את יודעת אולי היכן אפשר לברר זאת? (וכן יש להודות שתוכניותיה החינוכיות של הכותבת נגועות ביותר משמץ של התנשאות לא מלבבת.) לגבי שנאת הנשים באירופה - ודאי שציד המכשפות היה ביטויה הבוטה ביותר, ורק לא מכבר התברר לי שבמסגרת זו הועלו למוקד מיליונים(!) של נשים, שכל חטאן, כפי הנראה, הייתה אכן חריגות מסוימת לתקופתן - רווקות, גידול עשבי מרפא, מחשבה יצירתית/שונה וכדו'. מדכא מאוד, אבל זה בכל זאת עבר - תודה לאל. לא שאירופה של היום - והמערב בכלל - חופשיים משנאת נשים בכלל, אבל יש התקדמות מסויימת... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאחר שלא השתתפתי באותו הקורס אני לא יודעת בדיוק, אבל נדמה לי שהכוונה לתקופה העכשווית. ''התנשאות לא מלבבת'' אינה מכחישה את עצם העניין, וזה מה שחשוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, אינני מכחישה שום דבר - אין לי די ידע בנושא. ''התנשאות לא מלבבת'' מתייחסת לתוכניות של הגב' אפרת ''ללמד את השכבות הנחשלות''. לגבי הארץ, לפחות, אני מקווה שהיא לא טוענת שהמנהגים שסיפרה עליהם מתקיימים כאן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מנהגים רבים שמשפילים נשים קיימים בחברות החרדיות בארץ, לאו דווקא בין היהודים המזרחיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין ספק שיש כאלה, אם כי הם אינם, אני מקווה, מרחיקי לכת עד כדי רצח. רצח נשים היום בארץ נעשה באופן ''אינדיווידואליסטי'' יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם דליה אפרת הסכימה / יודעת שהבאת את מכתבה כלשונו ברשת? לו רצתה, היא יכלה הרי לפרסם אותו באייל בעצמה, ובכל זאת בחרה לשלוח לך את המכתב במייל פרטי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, היא יודעת והסכימה. את הסיבה שבעצמה אינה משתתפת בדיון אני מסבירה בהצטנעות מסויימת. אני מכירה אותה רק מהתכתבות בדוא"ל, ומהאתר "מגע נשים", אליו אני מציעה לכל הנשים כאן להתחבר, רק כדי להיוודע אליו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה על הנוקדנות: hunter כותבים עם u. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק, כמובן, והשגיאה היא לא שלי אלא של עורכות האתר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כיהודי מזרחי (ואולי אני קצת נחשל-נכשל גם בנושאים הנוגעים להבנת הנקרא) אבקש מהכותבת המכובדת להבהיר לי באיזה אופן בדיוק משתדל אני להטיל אשמה לכל דבר רע הקורה בביתי על רעייתי שתחיה. אבקש גם לדעת האם המחקר שעשתה הכותבת המכובדת בנושא עומד באמות המידה המחקריות הדרושות לשם הטלת כתם שכזה בציבור שלם ובי אישית. זה זמן רב ביותר שלא שמעתי (ולו מטעמי PC) גם את הניגוד הישיר בין היותם של אנשים "מזרחיים" לבין השתייכות "לשכבה היותר נאורה בחברה הישראלית". יותר מכל דבר אחר בתגובתה מצביעה הכותבת על צרות אופקיה וגזענותה לא רק כלפי תושבי אפריקה, אלא גם כלפי אחיה היושבים בישראל. איני בא להכחיש כי קיימות תופעות של ניצול האשה גם בקרב אנשים המגדירים עצמם כיהודים מזרחים - אבל האם תופעות כאלו לא קיימות בקרב אלו המגדירים עצמם "אשכנזים". האם העובדה כי פרופ' לספרות הכה את אשתו מאפשרת לי לכתוב במצפון נקי על משקל הכתוב לעיל כי: "אני רוצה גם לציין שבחברת הפרופסורים לספרות משתדלים גברים וגם נשים להטיל כל אשמה על האשה, אני עצמי הייתי עדה כמה פעמים לענין הזה. אצלם, תמיד האשה אשמה, והגבר אין להאשימו בכלום. כן, עדיין יש לנו, לשכבה היותר נאורה בחברה הישראלית, הרבה מה לעשות ולחנך שכבות נרחבות שבאו ממקומות נחשלים. די לרדיפת הפרופסורים לספרות |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המדובר היה בפרופסור לפילוסופיה. וחוץ מזה אתה צודק בכל מלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רוצה לציין שכבר הסתייגתי מההערה של כותבת המכתב על ''יהודים מזרחיים'', ואסכים שבעניין ניצול נשים אין הבדל בין לאום, גזע ודת, מעמד חברתי או מוצא אתני כלשהו. החברה הישראלית בכללותה מקבלת כמובן מאליו את ניצול הנשים בשוק העבודה והמשכורות, ובפוליטיקה, כאילו זה מצב טבעי שאין להימנע ממנו, והגיע הזמן לחשוב על המצב כזה כדי להביא לתיקונו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, טוב, לא התייחסתי לדברייך שלך אלא לאלה של הגב' אפרת. ובעניין מצב הנשים כפי שציינת, נראה לי שחושבים עליו (בעיקר חושבות, כמובן) - אבל הפתרון פשוט טרם נמצא, ונראה שהדרך לשם ארוכה ומלאת מהמורות.:) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה היה באירוניה | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כגן חיות היינו. לביבר נדמינו. דזשונגל של ממש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המלים "גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל" נשמעו לי כאילו מדובר כאן על שני אלוהימים, יהוה, ועזאזל- שהוא אולי כוח אפל כלשהו. גיגול מהיר גילה לי שאכן יש פירוש כזה, שעזאזל הוא אל אחר, או שד מדברי-http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/acharey/abi.html ואגב, אם קוראים בתשומת לב את הפרק (ויקרא ט"ז) רואים שהשעיר לעזאזל דווקא בר מזל יחסית לשעיר שמוקרב לה'. כי את השעיר לה' שוחטים בו במקום, ואילו את השעיר לעזאזל משלחים בעצם לחופשי. [למדבר אומנם, אבל עזים די טובות בהשרדות, ושעיר חכם יכול להתעלם מהיחס המעליב של העם הנוירוטי ההוא, ולשרוד במדבר בכיף.] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ממש מדובר בגורל טוב כי השעיר שהולך למדבר מגיע עד קיצו של צוק ומשם מושלך למטה עד שכל אבריו מתפרקים (כמו שמתארת את זה הגמרא). מעניין אגב שזה לא עלה עדיין אבל בעצם השעיר שהולך לעזאזל ביום כיפור (וזה מקור המנהג ביהדות) נחשב לקורבן לשטן - כך לפחות טוען אבן עזרא במקום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה בהחלט עלה במאמר, בהתייחסותי לאתר שלהלן: על הכוכב המחומש ההפוך ששני קצותיו העליונים מסמלים את קרני העז/תיש של השטן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאמור, כך היה בימי בית שני, ועל כך מתבססים גם הפרשנים המאוחרים. פחות ברור מה היה בדיוק אופי הטקס בימי בית ראשון. קבצי החוקים של ספר ''ויקרא'' משקפים בערך ככל הנראה את חוקי בית המקדש של סוף בית ראשון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי, הפולחנים שהתבצעו בתקופת בית ראשון בתחילתה, אם באמת נבנה במאה העשירית בערך, היו בעיקרם וברובם פולחנים פגאניים עם עבודת עשתורת ובעל, ורעיון השעיר לעזאזל (המופיע לפי פרייזר כפגאני גמור) היה בוודאי חלק מאותם פולחנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אל תשכח שגם את דרדורו של השעיר לתהום ניתן לייצג כעבודה לאל הרע. וכראיה: "בראשית ברא אלוהים.... והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני ת-ה-ו-ם..." ובמקביל:"...ורוח אלוהים מרחפת על פני המים..." אכן ישות רעה המקבילה לאל הטוב. המקרא לא חיכה עד ספר איוב כדי להזכיר את מר שטן. הוא מוזכר בעקיפין כבר בבריאת העולם ובפרשת השעיר לעזאזל.. השאלה המתבקשת היא האם משה אכן האמין בקיום אל רע? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כפי שאני רואה את הבעיה בכל הדיונים האלה היא שהם הולכים קדימה, לזמנים מאוחרים יותר מהכתוב, ולפרשנויות מאוחרות יותר, בעוד שאני הולכת אחורה, לזמנים קדומים יותר ולהתבססות הכתוב על מנהגים קדומים שאינם נזכרים בתורה, אבל ידועים ממחקרים חיצוניים. הדת הקלאסית המחלקת את היישות האלוהית לטוב ורע היא הפרסית, שהתבססה על חלוקה בין הורמיז, יסוד האור והטוב, ואחרימון, יסוד החושך והרע. אין לי כמעט ספק שההקבלה אלוהים/עזאזל, או שטן, מתבססת על השיטה הפרסית הזאת, שתקופתה מקבילה בערך לזו של התקופה המאוחרת של בית ראשון. בכל אופן, המנהג הוא פגאני בבסיסו, והרעיון שהבהמה המושלכת לתהום לוקחת על עצמה את החטאים והעונשים של כל העם נזכר בספרו של פרייזר "ענף הזהב" כרעיון קדום מאוד, ובמקור אין לו שום קשר ליהדות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל מושג הקרבנות ביהדות הוא בעייתי. הכפרה מצד אחד היא עניין אישי, התנהגותי, אם אתה רוצה לזכות בכפרה עליך להיטיב את מעשיך ולהביע חרטה על העבר וגם קבלה לעתיד של התנהגות נקיה מאותו החטא. כאן מצויה התמצית של מושג החזרה בתשובה. אמנם ישנם כמה סייגים נוספים- אם פגעת באדם אתה צריך לקבל את מחילתו, אם גנבת אתה צריך להשיב. והקשה מכולם- עליך להיות שוב באותה הסיטואציה (פיזית ונפשית) ולא לפול באותה העבירה. מה המקום של הקרבן בכלל, ושל השעיר בפרט (לשעיר המדובר ישנו "אח" שעולה למזבח 'גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל')? כאן רבה המבוכה, כיצד יכולה חיה להוסיף לתהליך הנפשי שעובר המכפר? הבעיה גדלה עוד יותר אם נוסיף את הניגודיות שבין היהדות לנצרות, שכן לראשונה הרי יש איסור הגשמה מפורש של האל 'אין לו דמות הגוף ואין לו גוף', ואם כן, מה תועיל לו חתיכת בשר? כאן אנו מוצאים שתי גישות עיקריות בפרשנות חז"ל- הראשונה של הרמב"ם, שאומר שכל עניין הקרבנות הוא אך ורק עניין מתודי שנועד לעזור לבני ישראל להתגבר על הפיתוי הפאגני. אילמלי היה כל העולם האלילי עולם של קרבנות, הרי שלא היה צורך בקרבן יהודי! מכאן גם השלכה לתפיסתו את חידוש הקרבנות- בעולם לא פאגני אין מקום לקרבנות. הגישה השניה היא גישתו של הרמב"ן, שסובר שאי אפשר להסתפק במתודיקה כאשר מדובר במצוות האל (ואכן כל מי שיתבונן בפסוקי התורה יראה שמוקדש בהם מקום נרחב לתורת הקרבנות), ועל כן הוא סובר שיש כאן עניין מיתי עקרוני בכך שאתה מבין שהפגם של החטא היה צריך לגרום לך את המוות, אמנם בזכות התשובה אתה יכול לתקן, אך החטא הוא מציאות אובייקטיבית של חסרון שצריכה לגבות את המחיר שלה. את המחיר הזה אתה משלם באמצעות העלאת הקרבן (שהוא ממונך) לאלוהים. אתה חווה את החסרון, את ההעדר, שנגרם כתוצאה מהחטא שלך באמצעות ממונך שמועלה על המוקד. אחת המשמעויות של תפיסה זו היא כמובן במה שאי אפשר להקריב קרבן בלא התשובה הנפשית, שכן אין לך זכות להמיר את חובך בממון אם לא תיקנת את מעשיך. וכמובן גם שגם בעתיד בבניין בית המקדש על פי תפיסת הרמב"ן תחודש עבודת הקרבנות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שעיר לעזאזל בעקבות בקשת הסליחה של האפיפיור יוחנן פאולוס בשנת 2000 נערכה במרכז דיוניסיה – בוילה פיקולומיני שברומא ועידה שדנה בנושא הסליחה, בה לקחו חלק אנשי דת פוליטיקה ותרבות משלושת הדתות המונותאיסטיות מארה"ב , אירופה והמזרח התיכון. מכיוון שלקחנו חלק באירוע זה נתבקשנו ע"י המארגנים להציע פרויקט בנושא. בשל היותנו אמנים יהודיים חפשנו במקורות ובחרנו לעסוק בפולחן הכפרה העתיק " שעיר לעזאזל" המתואר בספר ויקרא פרק ט'ז. בזמן שהותנו ברומא בין ראש השנה ליום הכיפורים בעשרת ימי התשובה, בנינו מיצב מחומרים שנימצאו ברחוב, הפסל דמוי שעיר מכוסה בדפי היסטוריה בשפות שונות המתארים פשעי אנושות לאורך ההיסטוריה וממוסמר כדרך הוודו. פסל זה מוצב בווילה פיקולומיני ברומא. בדיסלדורף ניבנה מיצב "שעיר לעזאזל " נוסף שהוצג לראשונה במפגש ראשוני שקיימה הקהילה היהודית עם הכנסייה הקתולית בעיר קרפלד בגרמניה, משם הועבר השעיר למיסת חג המולד בכנסיה קתולית נוספת בקרפלד לדיון בנושא הווידוי והחרטה ומשם לכנסיה פרוטסטנטית בקארסט בגרמניה. דרך ובאמצעות מיצב השעיר לעזאזל מעלים ראשי הקהילות הנוצריות לדיון את נושא ההקרבה , כפרה וטיהור בקהילה. בסוף שנה זו 2004 יועבר השעיר לתצוגה ודיונים במרכז נוצרי יהודי בדיסלדורף. בקיץ זה יצרנו מיצב " שעיר לעזאזל " בישראל שהוצג בתערוכה בבית אהרון שלוש בנוה צדק ת"א לקראת יום כיפור הוצג השעיר בתערוכה " כפרה " במרכז לאמנות ומסחר קסטרא בחיפה. בחדשים נובמבר, דצמבר 2005 תוצג תערוכה בשם " אמן" בדיסלדורף-גרמניה כשהשעיר לעזאזל הוא הנושא המרכזי בתערוכה בה ידונו על קרוב היחסים בין הקהילה הנוצרית לקהילה היהודית. המיצב "שעיר לעזאזל "יוצג במספר כנסיות קתוליות,פרוטסטנתיות ובקילה היהודית בדיסלדורף-גרמניה. נחמה לבנדל - נדב בלוך |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עבודה מרשימה ביותר - הרעיון והביצוע גם יחד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו באמת.... א) אישית מיצגים עושים לי עווית קלה בצוואר וגורמים לחפש מהר יותר את המקום הקרוב עם הקפה הטוב. מיצג על שעירות לעזזאל יישאר פלצני כל עוד ליוצרים אין ממש מושג על מה הם מדברים ופחות מכך לצופים. ב) לגבי העבודה. יש הרבה ניתוח, הרבה מידע ומהרבה עובדות...רק מה שחסר היא ההבנה המקשרת בינהם. השאלה המהותית ביותר בסיסית ופשוטה - מדוע טקס העברת "משהו שלילי" לגורם אחר בצורה זו או אחרת היה נפוץ בין כל התרבויות שאנחנו מכירים ? הייתי בעזעאל כפי שמתוארת בערפול בתנ"ך, גבעה מדברית שיש עוד אלפים כמוה, אך ממוקמת בירידה מההר אל המדבר. מהמקום שבו חיו אנשים למקום שהיווה איום ורתיעה מהלא ידוע - מהשדים והרוחות ושאר ייצורים הלתי נראים שהאנשים באותה תקופה האמינו בהם. אבל מדוע האנשים יצרו את המנהג הזה ? לכולם היו עיזים ? לכולם היה ברור שזה לא עוזר והחליטו להמשיך כי "ככה עושים" ?! ועכשיו, לפני שניפול לתוך הטיעון המדעי והביקרותי "שהתרבות האנושית היתה צריכה למצוא פיתרון כמו שאלת הקיום ..." למרות שהמחקר נותן סקירה יפה לגבי מה שידוע לנו, עדיין אי אפשר לטעון שאנחנו יודעים משהו לגבי עניין שבו אין לנו צל של מושג לגבי כמות הממצאים שלא העלינו בחכותינו. (ראה נאום ראמספלד) אפשר מבחינתי לשים במאמר סימן שאלה ענק במקום סימן הקריאה שאומר : אין לנו מושג מדוע עשו את זה אבל הדברים הבאים מעניינים ...אולי אתם ילדים תמצאו את יעזי ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העברת אשמה על האחר הייתה קיימת עם בטכסים או בלעדיהם ותמשיך להתקיים ולהיות פתרון בחברה האנושית. גם חוואווה משתמש בטכניקת האשמה וממשיך ללגום את הקפה כדי להקל על העווית בצוואר. המייצבים אמורים לעורר את המחשבה ואת הדיון ובזה עינינם ותודה לך חוואווה על ההשתתפות ולקיחת חלק בטכס החברתי, בהעברת אשמה בסגנון המיוחד שלך. אני מסכים איתך לגבי סימן השאלה ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובנוסף - 'תנא דבי ר' ישמעאל - עזאזל שמכפר על מעשה עוזא ועזאל [תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף סז, עמוד ב]. ומסביר רש"י [פרשן התלמוד] כי הם 'מלאכי חבלה שירדו לארץ בימי נעמה אחות תובל קין, ועליהם נאמר "וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם [כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ]" כלומר על העריות מכפר' |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |