 |
1969 |
 |
|||
 |
|
 |
|||
 |
|
| המאמר המלא |  |
פרסומים אחרונים במדור "ספרים"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
 |
היי מאיר, שמחתי כמובן לקרוא בפורום זה את שפרסמת (בהחלט פורום מתאים לדעתי הרבה יותר לרמת כתיבתך וניתוחיך מאשר פורום אחר שלא אזכיר כאן במפורש :-) ) מה שמעניין אותי בהקשר זה הן הרחבות של רעיון האותנטיות, אמיתיות וזיוף, וקישורם אם אפשר לפסיכוזה הדיקית של האיש עצמו (מה שעלול לדרוש חלק אחרון-אחרון לסדרת המאמרים...), שכן נראה שהנושאים הללו הטרידו אותו לאורך כל חייו באופן ניכר עד מאוד. שאלות ספציפיות: > האם דיק חיפש כל חייו משמעות שנובעת מאותנטיות? > האם ניכר מעיון במכתביו או כתביו שבתקופות מסויימות בחייו הוא חש שהוא שקוף או לא קיים וחיפש חיזוקים למציאותו? נכון שזה יותר פסיכולוגיה מפילוסופיה, אבל נראה לי אישית שאצל פק"ד שני אלה תמיד שלובים יחדיו, ובמובן זה הזכרת קירקגור מאוד במקומה. אם בכל זאת לגעת בפילוסופיה, לא יכולתי שלא להבחין כי בחלק הראשון המייחד ומבדיל את ה"אדם"זו האמפתיה, ואילו בשני הבחירה או החופש האקזיסטנציאליסטיים (ואם נחזור לסארטר (בתרגום לאנגלית) , man *is* freedom ) (מתוך Existentialism is a Humanism). למעשה, אם באקזיסטנציה עסקינן, הרי שהאדם הוא הישות היחידה שנהנית מאותו קיום קודם-מהות. כל מכונה או אנדרואיד שיווצרו, על-פי הגדרה לא יוכלו להיות אדם, שכן, אדם ישנו, או שם - אין קריטריונים לפיהם מישהו או משהו יכול להיחשב לכזה או להפוך לכזה. לא רק זאת, מעצם היות האדם כזה, אומר סארטר, יוצא שאין כל רגש בסיסי או מכונן, שכן האדם לגמרי חופשי. מכל זה יוצא, לדעתי, ששתי הפרספקטיבות הללו של דיק (אמפתיה ואקזיסטנציה) לתפיסת האדם מצויות במתח שקשה ואולי בלתי-אפשרי כלל ליישב. מה דעתך? |
 |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
שלום לודביג, ראשית, הרשה לי לחלוק עליך: אני חושב ש*כל* פורום הוא ראוי ומתאים, ללא יוצא מן הכלל. לגופו של עניין: השאלות שאתה מעלה הן רחבות מאד, וקשה יהיה לענות על כולן במסגרת מצומצמת. מה עוד שהן פתוחות לחלוטין, וכוונתך בוודאי היא לא לשמוע רק את דעתי שלי, כמובן, אלא גם של כל אחד אחר. לכן, אבחר רק אחת מתוכן, ואתייחס אליה ממש בקצרה. האם דיק חיפש כל חייו משמעות שנובעת מאותנטיות? אין ספק, שסוגיית האותנטיות עומדת במרכז יצירתו של דיק. היא מתבטאת בשתי שאלות משלימות: (1) מהי המציאות? (2) מהו האדם? (וכפי שציינתי בחלק הקודם, השאלה היא בעצם "מה מאפיין את האדם האותנטי"). רוב רובו של האופוס הדיקי - הן הרומנים, הן הסיפורים הקצרים והן הכתבים האחרים - עוסק בשאלות אלו, כמעט מכל היבט אפשרי. אני מניח שאדם, הכותב באובססיביות כזו על הנושאים הללו, אכן משקף בכתביו את עצמו. כדאי לציין, שבעשור האחרון לחייו נוסף פן מיוחד לשאלת האותנטיות. במהלך החודשים פברואר-מרץ בשנת 1974 עבר דיק חוויה מיסטית, שבמהלכה (לטענתו) נגלה אליו אלוהים, או איזושהי ישות עילאית זרה, אל מוחו שוגר מידע רב באמצעות אלומת אור ורוד, הוא עבר תהליך אנאמנזיה, התחוור לו שהזמן עצר מלכת בתקופת רדיפות האימפריה הרומית את הנוצרים הראשונים, ושבתודעתו ובגופו עצמם מצוי אדם נוסף, נוצרי ראשון, בשם תומס (אם איני טועה). מיותר לציין שחוויה זו טלטלה וזעזעה אותו לחלוטין. את העשור לחייו הוא הקדיש בחיפוש עמוק ואינטנסיבי מתמיד כדי לנסות ולהבין: (1) האם החוויה עצמה היתה אותנטית, או שאולי הוא חלם, הזה, חווה פסיכוזה וכד' ו(2) בלי קשר למידת האותנטיות של החוויה עצמה, מה משמעות המידע הרב שנמסר לו (בדרך זו או אחרת), ושלאורו יש לבחון את האותנטיות של כל הדברים האחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על התשובה (החלקית מאוד :-)) "ראשית, הרשה לי לחלוק עליך: אני חושב ש*כל* פורום הוא ראוי ומתאים, ללא יוצא מן הכלל" אני מרשה לכל אחד, ללא יוצא מן הכלל, לחלוק עליי, ואין ספק שבנקודה זו אנו בהחלט חלוקים. לא רק שאני חושב שלא כל פורום ראוי ומתאים לכל מה שיש למישהו לומר (גם מהצד של אותו מישהו וגם מבחינת הפורום), אני בהחלט חושב שאף ברמה הכללית יותר של הדיון, בהחלט ניתן ורצוי לקטלג פורומים שונים על-פי קריטריוני הדיון בהם (משהו שיש להשקיע עדיין עבודה מסויימת במיפויו) - דבר שיחסוך הרבה עוגמת נפש מיותרת להרבה אנשים. "השאלות שאתה מעלה הן רחבות מאד, וקשה יהיה לענות על כולן במסגרת מצומצמת" אני מסכים שהשאלות רחבות ואף קשות (מה שלדידי הופך אותן לכל-כך מעניינות), אבל המגבלה היחידה ללענות עליהן מעבר לכך שאולי אין להן תשובה "נכונה" היא (אצלי לפחות) מגבלת זמן. המסגרת עצמה באייל עד כמה שהתרשמתי היא לפחות באופן תיאורטי בלתי חסומה. בכל אופן, תודה שוב על התשובה - אני מתפתה להתייחס אליה, אבל זה יעלה מן הסתם שאלות נוספות, ולאו דווקא כאלה שבאופן הדוק מקושרות דווקא לפק"ד. שוב, אחד הדברים שמאפיינים את האייל (מהתרשמותי כקורא ומגיב) הוא החופש הרב יחסית לפתח תת-נושאים וענפים קשורים קלושות לכדי נושאים בפני עצמם. יש פורומים בהם דבר כזה לא מתקבל בברכה, ובהם לרוב לא תמצא אותי מגיב יותר מידי. בב"ח, לודביג |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב"מסגרת מצומצמת" כוונתי לתגובה, שאינה מתפתחת לכדי מאמר בפני עצמו, כלומר מצומצמת מבחינת הזמן והמשאבים... :-) אדרבא - התייחס! הדיון לא חייב להיות מוגבל לפק"ד עצמו, ותמיד מעניין ומשכיל לשמוע דעות ורעיונות נוספים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא קראתי מעולם ספר של פק"ד, ואפילו לא האמנתי למישהו שאמר לי שהספר שעליו מבוסס בלייד ראנר הוא בכלל על בנאדם שרצה כל החיים שלו כבשה... למרות זאת, כל הדיבורים על אמפתיה (במיוחד בחלק א'), הזכירו לי את ספר מדע-בדיוני אחר של ג'ו הולדמן, "שלום לנצח" (על פי המדבקה בשבוע הספר, הספר הוא רב מכר). בעוד ששם שהאמפתיה איננה איזושהי אבן-בוחן לאנושיות, היא *כן* התקווה ל'גאולה' של המין האנושי (או משהו כזה). האם, לדעתך, גם הוא ראה את התפקיד הזה של האמפתיה ? סיפור צדדי: אחרי שקראתי את הספר ומאוד אהבתי אותו, חיפשתי נואשות את הספר שקדם לו (אך לא קשור אליו מבחינת הסיפור) "מלחמה לנצח". כשאני אומר נואשות, אני מתכוון שהלכתי לחנויות ספרים ברעננה, כפר-סבא, תל-אביב ובאר שבע. בסוף (אחרי משהו כמו חצי שנה) מצאתי אותו בספריה של אח שלי, מפורק כמעט לחתיכות, כשהוא אומר לי שזה אחד הספרים האהובים עליו... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז למה לא ביקשת ממני? יש לי את "מלחמה לנצח" במצב מצויין... :-) את "שלום לנצח" לא קראתי (וואלה, השם מזכיר לי דווקא את פיליפ מארלו של ריימונד צ'אנדלר), אבל לשאלתך: כן, בהחלט. האמפטיה אצל פק"ד היא בהחלט תקווה לגאולה - ל*כולם*, ולאו דווקא של המין האנושי. המסר הזה עובר כחוט השני ברבות מיצירותיו, אבל הוא נמצא שם למן הרגע הראשון, כבר בסיפור הראשון שלו שפורסם אי-פעם, Beyond lies the wub, בגליון יולי 1952 של "פלאנט סטוריס". ב-1981 כתב דיק על סיפור זה שלו (בתרגום חופשי מאד שלי): "בסיפור זה, אמפטיה...משמשת ככלי נשק ממשי לצורך הישרדות. אמפטיה מוגדרת כיכולת לשים עצמך במקומו של מישהו אחר. הוואב (Wub - יצור תבוני דמוי חזיר גדול) עושה זאת טוב יותר מכפי שניתן היה לשער: יכולתו הרוחנית מושיעה אותו פשוטו כמשמעו. הוואב ביטא את המושג שלי בדבר צורת חיים עילאית. מצד שני, קפטן פרנקו (השם מתבסס במכוון על גנרל פרנקו מספרד) תופס יצורים אחרים במונחים תועלתניים בלבד. לדידו הם חפצים בלבד, והוא משלם את המחיר הסופי בגין העדר מוחלט של אמפטיה. כך אני מראה שהאמפטיה היא בעלת ערך הישרדותי; במונחים של תחרות בין-גזעית, אמפטיה מעניקה לך את היתרון". (הסיפור עצמו חביב מאד, ומשכיל לדעתי לרתום רעיונות קודמים - ע"ע "השופט העליון" של ואן-ווגט - להעברת המסר הנ"ל) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי המאמר הזכיר דווקא יצירת מד"ב אחרת - ארבעת ספרי הסדרה "היפריון", של דן סימונס. גם שם (ספוילר! ספוילר!) היכולת האמפתית מתבררת בתור הדרך היחידה לגאולת האנושות וכל מין מודע אחר, ויותר מזה, בתור המהות הבסיסית ביותר של היקום עצמו; וגם שם משתמשים להבהרת הנקודה במין של AI, שההבדל היחיד והקטגורי שלו מהאנושות הוא העדר יכולת אמפתית. אבל זה לא רק האמפתיה - הפילוסופיה של "היפריון" כוללת עוד כמה ערכים שאפשר לסווג כאקזיסטנציאליסטים: ערכו של שינוי תמידי (שמציגים הousters), ערכו של המוות כדבר היחיד שמעניק משמעות לחיים (כמתבטא בסוגיית הcruciform), והשוויון הבסיסי המוחלט בין בני אדם (כמתבטא בהעדר המודגש של כל שמץ גזענות או שוביניזם: עולי הרגל כוללים, בין השאר, כומר, פלסטינאי ויהודי, ורוב הדמויות החזקות בספר - החל במשיח, עבור בנשיאת ההגמוניה האנושית וכלה בשטן-בדמות-אדם - הן נשים). מה שמעלה את השאלה המעניינת - האם סופרי מד"ב נוטים להיות אקזיסטנציאליסטים? או אולי להפך - סופרים אקזיסטנציאליסטים נוטים לכתוב מד"ב? במחשבה ראשונה הרעיון הזה נראה מופרך, אבל במחשבה שניה דווקא לא כל-כך. בספרות ה"רגילה", ה"ריאליסטית", נדמה לעתים קרובות שההסכמה השוררת היא ש"הכל כבר נכתב" - כל סיטואציה אנושית, רגש או מחשבה כבר תוארו - ולכן הדרך היחידה שבה יכול סופר להיות מקורי היא לפרוט את ההוויה למטבעות קטנים יותר, לפרק את הרגשות לגוונים דקים יותר, לתאר את אותם דברים ידועים בחריפות רבה יותר. בתוך גישה מפוררת כזאת אין הרבה מקום ליצירת מבנה שלם של פילוסופיה חיובית. מד"ב, לעומת זאת, בנוי מעיקרו על מקוריות ממש - על עולמות שלמים שעוד לא נכתבו - ועל רקע כזה קל יותר להביע בצורה מקורית ומעניינת מבנים מחשבתיים שבספרות ה"רגילה" היו מוקעים במהירות כבנאליים וקיטשיים מדי. אבל חוץ מזה, מד"ב הוא תחום שזועק ממש לעיסוק בפילוסופיה, והרי אם כבר פילוסופיה, מן הסתם רוב הסופרים ייטו לקוים דומים: שהרי ככלות הכל, הרעיונות האקזיסטנציאליסטיים בכלל ורעיון האמפתיה בפרט הם רעיונות טבעיים מאוד - דברים שרובנו היינו רוצים להאמין בהם ונכונים בקלות להאמין בהם, ולא מפתיע שסופרים שכותבים על הדברים האלו (ואינם דווקא בעלי תורה פילוסופית מקורית) מתפתים להציג לקוראים דווקא אותם. לכן גם לא הייתי ממהרת לקבוע, לא על פי הספר המתואר במאמר בכל אופן, שהכתיבה של פיליפ ק. דיק, או של דן סימונס לצורך העניין, היא דווקא אקזיסטנציאליסטית, ולא כתיבה הומניסטית-מערבית-אופטימית "סתם". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"היפריון", על אף שטרם קראתיו, הוא לא בן-זמנו של דיק, אלא מאוחר הרבה יותר. האם דיק נטה לאקזיסטנציאליזם? כן, אבל לא תמיד. מדובר בעיקר בעשור של שנות השישים. אפשר כמובן להניח שהכתיבה שלו היא הומניסטית-מערבית "סתם" (על האופטימית צריך לדון בנפרד :-)), אבל ניסיתי להראות שבמהלך עשור זה הוא כתב ספרים *רבים* ברוח תפיסה זו, ושאחד משורשיהם מצוי בעבודה של בינסוואנגר. לגבי סופרים שאינם בעלי תורה פילוסופית מקורית: מה דעתך על "ואליס" (שהוא בעצם זיקוק של ה-Exegesis)? האם, לדעתך, הוא יצר שם תפיסה מקורית ושלמה (עד כמה שניתן)? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החוויה המיסטית הנ''ל, כולל השתלשלויות לא פחות מוזרות, מתוארת בספר ''ואליס'', שכבר חשדתי שיש בו שמץ אוטוביוגרפיות, והערתך האחרונה מאשרת את הטענה הזו. זה הופך את הקריאה בספר לעוד יותר מוזרה ומצמררת, בעיקר לאור העובדה שפק''ד נפטר כשנה לאחר ש''ואליס'' יצא לאור. כך או כך, הספר מאוד מומלץ, ומעלה את שאלת ''מהי המציאות'' באופן כה עז, מקורי ונחוש, שיחד עם החשש העולה ל''חוסר בדיוניות'' הוא יכול לגרום לערעור רגעי של תחושת המציאות אצל הקורא עצמו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"ואליס", יחד עם "יוביק", הם הספרים האהובים עלי ביותר משל דיק. ב"ואליס" אין *שמץ* של אוטוביוגרפיה, אלא הוא ב*רובו* המכריע אוטוביוגרפי לחלוטין, בדיוק כמו "סורק אפלה". אני מצטרף בחום רב לדבריך, ולמעשה הרחבתי פעם בדיוק בנושא זה, כמו גם לגבי ערעור תחושת המציאות אצל הקורא עצמו (http://www.sf-f.org.il/story_426). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על ההפניה ללינק, המאמר שם מאוד מרחיב ומעשיר, אם גם מגביר את תחושת ה"ספוקיות" (בשורוק) ש"ואליס" מעורר. ואם כבר בספר הזוי אוטוביוגרפי ומערער - משום מה עולה לי בהקשר זה "ארוחה עירומה" של בורוז - שהוא במוצהר כתוב תוך, על ומסביב לשימוש אינטנסיבי בסמים קשים למיניהם 1. וספר מד"ב נוסף שנזכרתי בו לפתע, ואינני זוכר מי הסופר -(ועוסק בתפיסת מציאות): זהו ספר על כוכב, שהשמש בו היא בצורת מעין דיסק/היפרבולה במקום כדור. - מישהו מכיר? 1 מישהו הצליח לקרוא אותו ולמצוא איזה שמץ קוהרנטיות שאורכה יותר מחמישה עמודים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשמע כמו משהו של ווליקובסקי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי the inverted world |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, נראה לי שאכן זה היה ''עולם הפוך'' של פריסט. ספר מאוד משונה גיאומטרית... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי סרטר ב"יש והאין" מ-1944 , שקדם לו סיפורו הקצר "הבחילה" 1936 הנותן את הרוח המהותית esprit של הגישה שהירחיב, האדם אמנם אינו נקבע על ידי מהות כלשהי, רגשית, נסיבתית ואחרת. האדם הוא חופש, בכוח הכרתו - אותה מהות שקופה, שברגע שהישלכת וניסית ללכוד אותה בכבלי מהות כלשהי, הרי באותו שבריר שנייה היא חומקת ממנה. מאידך, שבירת המתח בין החופש וההקבעות מוצגת להפליא בספריו של דיק, ובראשם הספר המופלא Time out of Joint . בספר זה קודמת היקבעות הכובלת בכותונת כפייה למהדרין: אדם אנונימי, בעיירה אמריקנית קטנה ורדומה בשנות ה-50 מגלה, כי כל פעם שהוא מנסה לצאת משגרת חייו המשמימה ולנסוע משם, הרי שדבר כלשהו מונע זאת ממנו, באופן הנראה מקרי לחלוטין, כגון תור שאינו זז בתחנת הרכבת הקטנה וכיוצא בזה. המקום סוגר עליו. זוהי סיטואצייה פרנואידית קלאסית (מחשבות יחס) הממוסכת בפרטים הקטנים והמשמימים של היום יום העלוב. סיטואציה פרנואידית מינורית, ניתן לאמר, מעין ניסיון מבוזר וחסר קשר בין ארוע לארוע למנוע ממנו את היציאה משם, באופן שאינו ניראה אקראי. רגעי שיחרור התודעה והנסיקה למהות החופש, מתממשים כאשר מתרחשים שני שלבים: 1) התודעה הפארנואידית המינורית הופכת למגלומניה, תופעה שכיחה במצב פארנואידי - והשלב המדהים 2) כאשר מתברר לאדם זה שלא רק שהוא מרכז הפלנטה, אלא גם מרכז היקום, כלאמר הפארנוייה הופכת למציאות ועוד כזו שעולה על המגלומניה בכמה סדרי גודל: הוא מגלה שהעיירה בשנות ה-50 היתה סיטואציה מלאכותית ומבויימת אליה ניזרק במתכוון, והוא נמצא למעשה שנים רבות קדימה, בעת שניטשת מלחמת איתנים בין-גלקטית. היה לו כשרון יחודי בכל הגלקסיה לפתור שאלות אסטרטגיות סבוכות במלחמת איתנים זאת, ולכן, ניתנו לו כבידורו היחיד בחייו המשמימים בשנות ה-50 שבויימו עבורו, תשבצים לפתירה, שפיתרונם נערך מראש במבנה כזה שהפתרון היה מענה סמוי לשאלות טקטיות ואסטרטגיות סבוכות. זיהוי מהותה החבוייה של הסיטואציה הכובלת הוא הדרך לחופש התודעה מכבליה בספר מכושף זה. סארטר, אגב, בשנות ה-50 ואילך כשהפך מרקסיסט, שינה את גישתו מן הקצה ועסק בשאלת הכבלים ללא מוצא שהסיטואציה הכלכלית-חברתית כובלת בהם את האדם, דהיינו Le force de circumstances. בכך פתח צוהר לעיסוק מאוחר יותר של הסטרוקטורליסטים (כגון מישל פוקו) והסופר- סטרוקטורליסטים הצרפתים בשאלת הכוח המצמית מצד שדרות האליטה החברתיות, המשתלט ומדביר את התודעה בכוח נאראטיבים דומיננטיים. הכותב הרבה לעסוק מאז 1970 בשאלת הכוח והחופש, ואחד הפירות הוא ספרו הפסיכולוגי החדש והמהפכני (באנגלית) אודות מנגנונים רגשיים העשויים, תחת נסיבות ותהליכים פתולוגיים מסויימים, לחולל היפוכים רגשיים הקונים שליטה אוכפת ודטרמיניסטית, כמו אוטומטית, על ההתנהגות. כאן מוצגות הפסיכונירוזות העיקריות והמקורות הרגשיים להתנהגות לא יעילה באופן שיטתי SIB -Systematically inefficient behavior . ספרו המהפכני של הכותב אודות המערכת הרגשית ומקורות הפסיכוינירוזות (אנגלית) אתר הבית של הכותב: http://www.michael-sharon.com |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שני חלקי המאמר מרתקים באמת. תודה רבה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם יש ספרים של דיק שקראת ואהבת במיוחד? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי את ''אנדרואידים''. אני חושש שהוא לא ממש דיבר אלי. אני לא יודע בדיוק מדוע. אולי בגלל שהסיפור מעניק הרגשה קודרת ומאיימת, ואולי סתם בגלל שאני לא חובב של הז'אנר. המאמרים היו מעניינים הרבה יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תן לו עוד צ'אנס. אני מאד ממליץ לך לנסות את ''יוביק'' (קיים תרגום בינוני מאד לעברית, אם כי מעט קשה להשגה) ואת ''שלוש הסטיגמטות של פאלמר אלדריץ''' (טרם תורגם). הם עמוקים לא פחות מ''אנדרואידים'', אך הקדרות מהם והלאה, והם מלאי חוש הומור והשתובבויות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצטרף למברכים ולמעריכים, ומה אתה אומר על "counter-clock world" שלו? ניסיתי לקרוא1 אבל נטשתי אחרי עשרים עמודים: הרעיון הכללי נראה לי מאולץ ושרירותי וחשבתי שכל גזירה ממנו רק תעצבן; הכתיבה לא מצאה חן בעיני. עד כמה טעיתי? __________ 1 מצטער, א.! ההמלצה שלך תמיד תשמור על מצויינותה, אני זה שאולי בחר את הספר הלא נכון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. איני יכול לומר עד כמה טעית, אם בכלל... מהסיבה ש-Counter clock world עדיין ממתין לתורו בשידה ליד המיטה, יחד עם עוד "כמה" ספרים, קצתם של פק"ד, רובם לא. דגמתי בזמנו את פרקיו הראשונים, ובהחלט לא התרשמתי שזו אחת מיצירותיו הגדולות של פק"ד, אך אני מתכוון לחזור ולקרוא את כולו בעתיד. לגבי הכתיבה שלא מצאה חן בעיניך - זה עניין של טעם וריח. צריך לזכור שהספר נכתב ב-1965 והיווה נסיון ראשון של דיק לחזור לכתיבה פעילה לאחר תקופת יובש ארוכה, וסערות אישיות רבות (טוב, כאלו היו לו רוב ימי חייו). כדאי לתת לדיק הזדמנות אחת או שתיים נוספות דרך ספרים אחרים שלו. דווקא לגבי הרעיון אני חושב אחרת: נראה לי שכאן דיק ניסה לטפל במושג "עולם הקבר" שציינתי לעיל בדרך מקורית מאד ומאתגרת לכשעצמה. הרעיון של היפוך האנטרופיה טומן בחובו אפשרויות מעניינות רבות (כולל הומוריסטיות: שיחות שמתחילות ב"להתראות" ומסתיימות ב"ברוכים הבאים"). אם חושבים על בינסוואנגר ו"המקרה של אלן ווסט", הרעיון של Counter clock world אינו כה מאולץ ושרירותי. יתכן שהביצוע במקרה הזה לא היה מן המוצלחים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי פספסתי והמידע הזה כבר הוזכר בדיון, אבל מלבד הספר שהוא נשוא המאמר, ספרי דיק שתורגמו לעברית הם אלה: כשל זמן, סורק אפילה, ואליס, השחקנים של טיטאן, האיש במצודה הרמה, יוביק. למתחילי דיק הייתי ממליצה, בנוסף להמלצות שלך, על כשל זמן ועל סורק אפילה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה לא להתחיל עם "האיש במצודה הרמה"? נראה לי שהוא ידבר אל הקורא העברי (למרות שאני דווקא קראתי אותו באנגלית). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולא לשכוח את "הצלם", שגם הוא תורגם לעברית כמובן. להתוודע אל דיק דרך "סורק אפלה"? ספר מופלא, מורכב מאד ומרגש ביותר (עם תרגום עברי משובח בהוצאת גוונים של שחור), אבל אני לא בטוח שהוא המתאים להיות הראשון אצל מתפק"דים מתחילים, כי יש סיכוי גדול שהוא יהיה גם האחרון. "כשל זמן" הוא אכן המלצה טובה מאד למתפק"ד חדש, אבל נקודת החולשה שלו היא בתרגום עברי לא כ"כ מוצלח שלו (בניגוד ל"ואליס" המוצלח מאד מאותה הוצאה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני התחלתי דווקא עם ואליס ומאוד אהבתי אותו (אף על פי שמדובר בספר קשה לקריאה). לדעתי דווקא סורק אפלה הוא בחירה לא רעה להתחלה, אני לא רואה אותו כ"מרתיע" (מלבד זאת שהוא אולי הספר האהוב עלי של דיק יחד עם יוביק). מלבד הספרים פורסמו בעברית גם סיפורים קצרים של דיק: "נוכל לזכור זאת עבורך בסיטונות" (עליו מבוסס בחופשיות הסרט "זיכרון גורלי") שפורסם ב"מימד העשירי" ו"סוג שני" שפורסם ב"חלומות באספמיה". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משמח לשמוע. הנחתי תמיד שלהתחיל דווקא עם "ואליס" זה כמו להתחיל לטייל דווקא בהודו... :-) טוב לגלות שטעיתי. בנוגע לסיפורים קצרים: פורסמו גם מספר סיפורים ב"פנטסיה 2000" (ביניהם "רוג" - הראשון שפק"ד מכר מעודו, אם כי לא הראשון שפורסם ו"כוכב הלכת שלא יתכן"), ויש גם את "מלך האלפים" שיצא באנתולוגיה "אוצרות הפנטסיה". (ונדמה לי שגם "ארוחת בוקר בשעת בין-ערביים" פורסם באיזושהי אנתולוגיה, אם כי לא ראיתי אותה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, ושכחתי להזכיר שגם ''באמונת אבותינו'' המצויין מופיע באנתולוגיה ''חזיונות מסוכנים'' שהופיעה בעברית לא מזמן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומהו (ואיהו?) המקור ל- minority report? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למעט "בלייד ראנר", כל יתר הסרטים שנעשו ע"פ פק"ד, מתבססים על סיפורים קצרים שלו. המקור ל-Minority Report הוא סיפור קצר באותו שם, שהופיע לראשונה בינואר 1956 במגזין "Fantastic Universe". סיפור נהדר לטעמי. (http://halfstrong.com/danieljordi/library/the_minori...) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפרק הראשון מתוך "סורק אפלה": |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד קצת על "סורק אפלה": http://www.sf-f.org.il/story_697 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אופס. ''הצלם'' הוא בכלל הפק''ד הראשון שקראתי (בזמן שיצא, קיבלנו אותו הביתה כחלק ממפעל מנויים של ההוצאה)... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר הזכרת את כשל זמן ( אני מניח שמדובר על Martian Time Slip?) צריך להגיד משהו על המוטיב ה"ישראלי" אצל פקד. מדי פעם אפשר להיתקל בסיפוריו בהתיחסויות ל "איגוד הקיבוצים של המאדים" או על מבריח שמתפרנס מהברחת חלבה למתנחלים הישראלים על כוכב הלכת. זה, במקביל עם ההיקסמות החולנית שיש לו עם הגרמנים והתעשיה הגרמנית ( ב-"הסימולקרה", למשל), נותן אווירה מאוד "אקסודוסית" להרבה מהספרים שלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל ברכות על המאמר והתגובות המעניינים מאוד... פעם ראשונה שאני נתקל בארץ בדיון רציני בסופר כל כך מצוין. רק רציתי להוסיף שגם ב"יוביק" מתגוררת אחת הטלפתיות בקיבוץ, וב"כשל זמן" מוזכרת גם הצלחתם הניכרת של המושבות הישראליות. בכלל, בהמון המון סיפורים שלו מוזכרת ישראל ולו ברמיזה או במוצא של אחת הדמויות המשניות, תמיד בנימה חיובית. למישהו יש אולי מושג למה? עניין אינטלקטואלי או אישי? תהילתה של ישראל בשנות החמישים והשישים? שורשים יהודיים? ובקשר ל"ואליס", לדעתי הספר הכי טוב של פק"ד ואחד הטובים שקראתי... *מעולם*, ה"אוטוביוגרפיה" מסבירה הרבה מאוד על הרקע המשפיע באמת לדעתי על יצירתו, והיא הסמים ההזייתיים שהתנסה בהם בהרחבה עד ש"שרף את מוחו" (כהגדרתו). בכל יצירותיו שזורים הסמים, משתמשי סמים, סמים כמעוררי תודעה וכוחות טלפתים, עיוות המציאות, המציאות כמסך המשתנה אך ורק ע"פ מוחו של האדם וכו כו, ולכן לדעתי כל דיון ביצרתו והשפעות על פק"ד חסר בלי דיון בהשפעות הנרקוטיות על מוחו וחייו. דעתכם? (יכול להיות שהחמצתי מאמר בנושא כי אני מאוד חדש כאן...) בכל אופן, שוב תודה רבה על הדיון המעניין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנקודה הישראלית: ישראל אכן מוזכרת פעמים רבות מאד אצל דיק. לרוב בהקשרים "חיוביים", אם כי ב"ואליס" מתואר מוריס, המטפל הנפשי הלא-טיפוסי של פאט (כלומר דיק), כמי ש"הבריח רובים וסמים לקליפורניה...פעיל בתנואות מחאה רדיקליות, ונלחם בשורות הקומנדו הישראלי נגד הסורים". טרם החלטתי אם האיזכור כאן בא בהקשר חיובי... :-) אבל כן, נכון: בהרבה ספרים - במיוחד אלו משנות השישים - מוזכרת ישראל, וזאת בהקשרים הבאים: * הרעיון הקיבוצי ויכולתם של חלוצינו המובחרים להפריח את השממה: ב"יוביק" מסופר על סטנטון מיק, אותו "איל תעשיה זוהר אך מוזר, שפעם הציע לבנות, ללא תשלום, צי שבעזרתו תוכל ישראל ליישב ולהפרות את שטחי המדבריות של מאדים". גם ב"כשל זמן", ההתיישבות המוצלחת ביותר במאדים המדברי והחרב היא ישראל החדשה, שיתרונה ב"פלוגות מחץ של לוחמים ציונים נוקשים, שגרו במחנות בלב המדבר ועסקו בעיקר בפרויקטים שונים של השבחת מוצרים, החל מגידול תפוזים ועד זיקוק דשנים כימיקליים". ב"הצלם" מודיע רה"מ ישראל לגברת הראשונה על המשלחת המתוכננת למאדים, "אנו עומדים להקים שם את הקיבוץ הראשון שלנו, ובקרוב. המאדים הוא מעין נגב אחד גדול, אפשר לומר. יום אחד עוד יגדלו שם עצי תפוזים". ב-"A maze of death" הגיבור, סת' מורלי, חי בקיבוץ "תקל ופרסין" (הכתובת היתה על הקיר, לא?), ואילו במדינת המשטרה החשוכה של "Flow my tears, the policeman said", הסטודנטים נאנקים בגיטאות שהם בעצם קיבוצים שהוקמו על חורבות הקמפוסים. * ישראל כמדינת פלא, הנאבקת על קיומה באיזור עוין ומצמיחה מדינאים עשויים ללא חת: ב"הצלם" מבקר ראש-ממשלת ישראל בבית הלבן ומתואר כמי ש"לא פחד מאיש; דרכו אל התפקיד הנוכחי היתה ארוכה, ואילולא היה מי שהוא - לא היה מצליח. לא היה זה תפקיד עבור פחדן; ישראל היתה - כפי שהיתה מאז ומתמיד - מדינה קטנה, שהתקיימה בין גושים עוינים אדירים שהיו מסוגלים למחות אותה מעל פני האדמה בכל רגע". אותו ראש ממשלה, אמיל שטארק, אומר גם "לנו, הישראלים, קשה מאד לבוא במגע עם הגרמנים", מה שמביא אותנו אל - הנקודה הגרמנית: היחס של דיק אל הגרמנים הוא דו-קטבי. דיק היה אוטודידקט ואיש אשכולות, חובב תרבות ומבין גדול מאד במוסיקה קלאסית. הוא אהב מאד את המלחינים ה"גרמניים", ועדויות לכך ניתן למצוא כמעט בכל ספר שלו. גם ניטשה, היינה ואחרים נמצאים שם לרוב. ב"סורק אפלה" לגיתה ו"פאוסט" שלו תפקיד מרכזי. בתקופה הקצרה שכן בילה באוניברסיטה, הוא למד גרמנית, והיה מסוגל לדבר ולקרוא בשפה זו. אבל בקוטב השני תמיד היו היטלר והנאצים. במאמר "נאציזם והמצודה הרמה" (1964) הוא כותב: "אנו יודעים *מה* הם עשו, אנו יודעים מה היתה האידאלוגיה *המוצהרת* שלהם, אבל בפועל אנו לא יודעים *מדוע* - במובן העמוק ביותר, הם, כלומר הנאצים - עשו זאת". זו אחת האובססיות ברבים מספריו. למשל, ב"האיש במצודה הרמה": מדוע "היפנים לא הרגו יהודים במלחמה או לאחריה. שום יפני לא בנה כבשנים", ואילו הנאצים מפחדים כ"כ מהיהודי? מה הבעיה שלהם? (אולי "היא בקשר למין. הם עשו משהו מגונה בעניין הזה עוד בשנות השלושים, והמצב הורע. היטלר התחיל בזאת - מה היא היתה? אחותו? דודה? בת-אח?...כולם שם עושים גילוי עריות, חוזרים לחטא הקדמון של ניאוף עם אימותיהם שלהם. זו הסיבה לכך שאנשי העילית של האס.אס. יש להם חיוך מלאכי טיפשי שכזה, מין טוהר בלונדיני תינוקי כביכול; הם שומרים על עצמם בשביל אמא. או איש בשביל רעהו...ועכשיו כמו חיידקי רשע, היו המלכות הנאציות הבלונדיניות והעיוורות משכשכות בדרכן מהארץ לכוכבי הלכת האחרים, מפיצות את הזיהום"). ולבסוף הנקודה היהודית: דיק קרא המון והכל. בראיון הוא סיפר פעם, שבזמן שקרא את "מורה נבוכים" של הרמב"ם, אמרה לו אשתו דאז, שאחד הפרופסורים אמר לה, שקרוב לוודאי שאין עוד אדם אחר בארה"ב שקורא את הרמב"ם באותו רגע. אבל העניין אז היה יותר פילוסופי, ומה שתפס אותו במיוחד היה אותו ציווי מספר דברים: "ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו ולא יקרא עליך אל יהוה והיה בך חטא" (כד טו). האמפטיה הזו כלפי האדם באשר הוא אדם, ובניגוד לתפיסה הרומית, לפיה חבל לתת אוכל לגוועים כיוון שזה רק מאריך את יסוריהם, היא זו שנגעה עמוק בדיק. העניין שלו ביהדות התגבר מאד לאחר חווית 2-3-74. בעשור האחרון לחייו הוא הסתגר ושקע עמוק מאד בלימוד אוטודידקטי של פילוסופיות אזוטריות יותר ואזוטריות פחות, ובמיוחד נצרות ויהדות. מומלץ לקרוא את ספרו "The divine invasion", השני ב"טרילוגית" ואליס, כדי לראות עד כמה רבה ההשפעה שספג מהיהדות, ובעיקר מהקבלה והמיסטיקה היהודית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. The Divine Invention תמיד נראה לי ספר ספוג נצרות בצורה בלתי רגילה, כולל רעיון הגאולה והמשיח התמים. לא ממש קלטתי את הסמלים היהודיים שם, אבל אולי זה מפני שהתרכזתי בלחפש את הנוצרים. ב. "אשתו דאז" הוא ביטוי קולע ביותר בהקשר של פק"ד :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברפובליקה ובקיסרות הרומית היו נהוגים חלוקת תבואה חודשית בחינם (frumentatio; ובתקופה מאוחרת יותר גם שמן, בשר חזיר ומלח חולקו) למאות אלפי אנשים; מענקים המוניים של יין ושמן, או כסף, בעקבות נצחונות (congiaria); סעודות ציבוריות; הורשת כסף לפלבאים בצוואות; מענקים מיוחדים למשפחות מרובות ילדים; חלוקת קרקעות חקלאיות לפרולטרים; הלוואות מיוחדות לשיקום עסקים חקלאיים ולגידול ילדים בעתות משבר ובכלל (alimenta) ועוד (טוב, אנחנו לא רוצים להכנס להקמת ואחזקת מרחצאות, בתי-שימוש ציבוריים, פארקים, וכן- אפילו משחקי גלדיאטורים). גם קשה לי מאוד להאמין שכל אלו, לאורך כל אותן מאות שנים, נעשו מסיבות מקיבליסטיות בלבד (כמו בנימה המלווה בד"כ את הביטוי "לחם ושעשועים"), בעיקר בהתחשב בעובדה שרבים מהמפעלות הללו מומנו מקופתו הפרטית של הקיסר, ולעיתים אף פגעו במשק ביתו (בתקופת נרווה). אשמח לדעת מאיפה קיבלת את המושג דלעיל על התפיסה הרומאית. אה, ותודה על הלינק מהפתיל למעלה :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוא נבחין בין המושג *שלי* אודות התפיסה הרומאית, לבין הדברים שהבאתי בשם אומרם, כלומר דיק: (1) כשציינתי את מה שנגע עמוק בדיק, כלומר את התפיסה הסוציאלית-הומנית של החוק העברי הקדום לעומת היחס לעניים ברומא, התבססתי על ראיון שהעניק דיק ממש לפני מותו (יוני 1981, לג'ון בונסטרה, ראה: http://www.philipkdick.com/media_twilightzone.html). את האמירה הנ"ל אודות העניים הוא מייחס, אם אינו טועה, לסנקה. (2) לגבי המושג שלי (ואני חייב לסייג שהידיעות שלי על רומא הן כלליות בלבד - אשמח אם תתקן אותי): אני מבחין בין הרפובליקה לבין הקיסרות. (א) בתקופת הרפובליקה היה יותר מאדם אחד שנרצח בדיוק בגין נסיונותיו להוביל רפורמות בכיוון שתיארת (למשל: האחים הגרקכים, דרוסוס). הפלבאים בתקופה הזו לא נהנו מהרבה מהנהגים היפים שציינת. (ב) בתקופת הקיסרות השתפר מצבם של הפלבאים למראית עין. אולי קשה לך להאמין שהסיבות העיקריות היו מקיבאליסטיות, אבל אין להתכחש שלקיסרים היה אינטרס מובהק בהפעילם מדיניות כזו. בספרו "אוגוסטוס - נצחונה של מתינות", כותב צבי יעבץ: "כל המנהיגים הרומיים נאלצו "לתת" לפלבס - אחדים מתוך כנות ורצון טוב, אחרים מתוך שאט נפש, וכולם בלית ברירה. אחדים שיחדו את ההמון כאמצעי בדוק להשגת השלטון, אחרים הבינו את הסכנות הכרוכות בהשארת העם הפשוט שרוי ברעב ובדיכאון" (עמ' 141). יעבץ אף מצטט את אוגוסטוס, שכתב: "היתה בי נטיה חזקה לבטל אחת ולתמיד את חלוקת התבואה מטעם הרשות...אלא שחדלתי מזה, משום שמובטח היה לי, כי נוהג זה עתיד להתחדש בזמן מן הזמנים על ידי כל מי שירצה לשאת חן בעיני העם". אז כן, מה לעשות - לחם ושעשועים. עוד יותר קשה להאמין שהיו בהם חסידי אומות עולם. (ג) אבל בוא ננסה לקשור עם הנקודה של דיק: בעוד שההטבות שציינת הוענקו לפלבאים (וכמובן גם לפטריקים, אבל זה לא נחשב), כלומר רק ל*אזרחי* רומא, הרי שתורת ישראל מצווה שורה ארוכה של חוקים סוציאלים לגר, ליתום ולאלמנה. ובעוד שבתקופת הרפובליקה וארו מתאר את העבד כ"מכשיר שמדבר", הרי שההשקפה המקראית היא, שהעבד (בכלל - ולא רק העבד העברי) הוא ככל האדם, וזכויותיו הבסיסיות חייבות להישמר. אני מניח שבהקשר הזה דיק, כהומניסט מושבע, העדיף את גישת התורה על פני התפיסה הרומאית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על המאמרים המרתקים. הופתעתי שטרם עלו שני נושאים פופולאריים בהקשר של בלייד ראנר: 1. עצם היותו של דקארד אנדרואיד מושתל זיכרון ו- 2. כמות המוטיבים הנוצריים בסצינת הסיום של הסרט. אשמח לקרוא התייחסויות לשני הנושאים הנ"ל (גם בקונטקסט האקזיסטנציאליסטי), אם למישהו יש משהו להוסיף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שזה כיוון שכתבתי בעיקר על ספרו של דיק, ולא על סרטו של סקוט. 1. עצם היותו של דקארד אנדרואיד בעל זכרונות מושתלים: בסרט זה רק נרמז קלות (השאלה של רייצ'ל אל דקארד אצל טיירל, וסצנת החד-קרן בשילוב האוריגמי של גאף). דווקא בספר הנושא מועלה בצורה מפורשת יותר. כפי שציינתי, דקארד נשאל: "אולי אתה אנדרואיד עם זיכרון מושתל, כפי שנותנים להם. חשבת על זה פעם?". בנוסף קיימת סצנה נוספת בספר, שאינה מופיעה בסרט כלל, ושאולי נראית בתחילה מעט תלושה ביחס לספר, אבל לדעתי היא משרתת בדיוק את הנושא הזה. כוונתי לחילופי המציאות האופיינים מאד לדיק, ולסצנה של דקארד בתחנת המשטרה ה"חלופית". (אינני מרחיב מטעמי ספויילרים). 2. סופו של הסרט שונה לחלוטין מסיום הספר. לפיכך, כל המוטיבים הנוצריים, שהודגשו בסיום הסרט, אינם מופיעים כלל בספר. לעומת זאת, וילבור מרסר "נחתך" מהסרט כליל, וכך גם המוטיב הנוצרי של טיפוסו הסיזיפי במעלה הגבעה בעודו נסקל באבנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אאל"ט יש בסרט כמה תמונות של מסמרים בידיים וסטיגמטה (שטפי דם המופיעים בכפות הידיים). בראייתי, הלא מעריצה, רידלי-סקוט פשוט מפזר בסרט רמיזות שהן משמעותיות לצופה הנוצרי ויוצר בכך "הפנייה" לרעיונות עמוקים הקיימים מתחת לפני השטח. אם עומק זה אכן קיים, זה בהחלט נושא לויכוח. התרשמתי, קצת ממאמריך, ובעיקר מהצצה בביוגרפיה של פק"ד, שהוא קשור לתרבות דור הביט של שנות ה-60, (כמו סופרי מד"ב ופנטסיה אחרים). האם תוכל לפרט קצת על הקשר הזה, במידה והוא אכן קיים? האם פק"ד הביע עמדות ביחס לתרבות האלטרנטיבית שיוצרי הדור ההוא רצו לקדם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ביקורת לא אוהדת במיוחד של צ'ארלס טיילור, על הביוגרפיה "הספקולטיבית" של פ.ק. דיק מאת עמנואל קאררה: "התאוריה המסובכת והעלילה המענה של הספר "אני חי ואתה מת" איננה שופכת אור לא על מדע בדיוני ולא על מורשתו הספרותית של פיליפ ק. דיק. "אינני יודע אם יש אלוהים," שואל קאררה, " אך אני יודע שהשאלה היא מחוץ לתחום הביוגרף." מדוע לא? נראה שהוא חושב שכמעט כל ספקולציה אחרת היא דווקא כן בתחום." המבקר משווה את הביוגרפיה לגירסה של הסרט "בית החיות" (עם ג'ון בלושי, למי שזוכר את הקומדיה הקלאסית הזו). ליתר דיוק, לסצנה בה טום הולצה כסטודנט טרי ותמים, מעשן סמים עם המרצה, דונלד סאטרלנד, שמטריף אותו עם הרעיון שהיקום איננו אלא חתיכת ליכלוך תחת ציפורנו של יצור-על כלשהו. "דיק רצה למתוח את הז'אנר מעבר לסיפורים של גיבורים הנלחמים באנשי-ירח חורשי רע. הוא רצה ליצור משהו שמבוגרים ירצו לקרוא, כמו הנובלה המופלאה משנת 1968 "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?"...[אלא ש]קאררה הפך את העלילות למטופשות..." עוד במוסף הספרים של הני"ט |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מפיקה פינה יומית על ספרים לערוץ 2, ומחפשת אנשים שיכולים לספר על ספרים שקריאתם היתה חוויה מיוחדת עבורם. אם אתה או את חשובים שאתם מתאימים אשמח אם תיצרו קשר assa-pro@012.net.il | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תרשה לי לברך על מאמר נהדר שהזכיר (והסביר) לי למה אני כל כך אוהב את דיק. תודה |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |