 |
1104 |
 |
|||
 |
|
 |
|||
 |
|
| המאמר המלא |  |
פרסומים אחרונים במדור "ספרים"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
 |
לא קראתי את ''הכלה הכבדה'' וגם אין לי כוונות כאלו. למעשה מאז ''מר מאני'' א.ב.ג.ד. בירידה מתמדת - ''השיבה להודו'' גרם לי להשבע, שזאת הפעם האחרונה, שאני קורא ספר של ה.ו. מנחם, אבל בכל זאת קראתי את ''מסע אל תום האלף'' ולא אהבתי. את האחרון של בת יגור קראתי (כזכור לעוקבים אחרי) בעמידה ב''דיונון'', וגם שם לא נרשמה התלהבות, אם כי סביר, שגם את החלק הבא בתולדותיו של הבלש אוחיון אני אקרא. יותר אהבתי את ''אבן תחת אבן'' ואת ''לא כך תארתי לי'', שהיו ריאליסטים, וכואבים. יוסל בירשטיין, לעומת זה, לא אכזב אותי עד היום. במיוחד אהבתי את ''סיפורים רוקדים ברחובות ירושלים'' ואת ''במדרכות צרות''. את ''פנים בענן'' קניתי אחרי שקראתי חצי. שווה. אני אשתדל לשים יד גם ''כתם של שקט'' ועל ''אל תקרא לי איוב'' לכשיזדמן. אה כן, בקורת יפה ומחכימה. תודה. |
 |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נגיד שאתה לא אוהב אותו, שאתה לא סובל את הספרים שלו, ובכלל חושב שהוא דרעק של סופר - אבל בשביל מה המשחק האינפנטילי הזה על השם שלו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רב"י, אתה מתנדב להסביר לו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל מה גורם לך לחשוב שזאת סיבה מספיק טובה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה לא? אם הגשש החיוור המציאו כנוי משעשע (ואינפנטילי) לא. מאהב ב. יהושע (כל הזכויות שמורות הפעם לי. גפן) אז למה לא להשתמש בו? ורק כדי להבהיר, אני לא רואה בשימוש בכינוי הנ"ל משום לעג ו/או זלזול בסופר המכובד. (שבודאי לא זקוק לתמיכה ממני או מהעורך) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטקס של איזי הוא מלאכת מחשבת אינטרטקסטואלית - ראשיתו באלוזיה ל"כלה כבדה מאוד" (פגז קומפוט). אמצעו רומז ל"א.ב.ג.ד.ה.ו מנחם" (ספרים, רבותי, ספרים). סופו מותיר אותנו בתהייה מסוימת, תחושה של החמצה קלה - מה קרה? האם תמו הציטוטים התרבותיים? ואולם הקורא שעיניו בראשו ישכיל לראות כי "לכשיזדמן" אינו אלא פראפראזה מחויכת על סגנונו הדיבורי של פליקס, המורה למחול ("המערכון עם הפס כסף"). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המורה לריקוד הוא ד''ר ליכטיג בר-זוהר. פליקס ''הליקופטר'' הוא נשיא ומנכ''ל ''פליקס הובלות'' (ב''קרקר נגד קרקר''). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, נכון. הזדקנתי. אגב, שייקה שיחק מורה (לריקודים סלונים הפעם) גם בסרט "שלאגר", תחת השם ד"ר שוקי חפציבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי א"ב יהושוע- חבל. באמת חבל מה שקרה לו. מי שהתחיל לעקוב אחרי הכתיבה שלו בצורה כרונולוגית יכל לראות את ההידרדרות העגומה שלו, הסיפורים הקצרים שלו "עד חורף 1974" וכיו"ב היו בהחלט נפלאים, איכותיים, עילויים, יצירות מופת ועוד תיאורים מנחם פריים. מסע אל תום האלף היה כל כך מאולץ, בכל נק' שיא כביכול בספר לא יכלתי שלא להשמיע איזה פפפפפףף כזה (ע"י נשיפת אויר דרך השפתים כשהן סגורות באופן רפוי, כאומר "עשה לי טובה יהושוע") כנראה שהבנאדם פשוט איבד את זה באותה נשימה בה איבד מנחם פרי את האמינות שלו, אם היתה מעולם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דווקא חושב ש''מסע אל תום האלף '' הוא הספר המעניין ביותר של יהושע בעובדה שהוא מצליח להחיות תקופה רחוקה וכל כך בלתי נודעת ( בספרות העברית הוא כמעט היחיד שהתעסק עם תקופה זאת ) וזאת משימה קשה מאוד. אהבתי גם את מר מאני ( הספר והסדרה) . בזמנו מצאתי את ה''מאהב'' כמעניין אם כי לא בקריאה שניה . מצאתי עניין בקטעים של ''הכלה'' ושל מסע להודו אבל לא בכל . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א.ב. יהושע הפך את "מסע אל תום האלף " לאופרה. אולם עם כל העניין העצום שיש בנושאי הספר והאופרה יש עימם גם בעיתיות קשה .הסיפור הוא על מסע מזעזע ומפגש קטלני בין התרבות המזרחית הסובלנית המפותחת והגאה והתרבות האשכנזית הפרימיטיבית פנאטית הנשלטת ,רחמנה לצלאן ,בידי נשים בלונדיניות חכמות מרשעות. וכמובן מאליו ,לכל צופה שחושב "בצורה נכונה" ,שום דבר טוב לא יכול לצמוח מזה. ראו : מסע אל קצוות העולם |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חייב להסכים עם חורב לגבי 1974. קובץ סיפורים נפלא בהחלט שנחרת בזיכרוני שנים ארוכות. בכל מקרה את מר מאני לא קראתי והוא יהיה הבא ברשימה שלי תוך תקווה שההדרדרות של א. ב. התחילה רק לאחר סיום מר מאני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הספר היחיד שכתב יהושע שאותו קראתי הוא ''השיבה מהודו''. אני ממעט לאחרונה (לבושתי) לקרוא ספרות, אך בזמנו הכה פרסום הספר הזה גלים, וראיתי ראיון עם הסופר בטלויזיה בנושא הספר החדש (אז). בראיון הזה אמר יהושע שהסיפור הזה הוא סיפור משעמם. כיוון שהתרגלתי לכך שדעותיי תמיד הפוכות מדעותיו יישמתי את הכלל הזה גם לגבי האמירה הזאת, ושיערתי שייתכן מאד שהספר דווקא מעניין, והחלטתי לקוראו. קראתי (במאמץ) את כולו, אך נוכחתי שבמקרה הזה הוא דווקא צדק. . . גם לטעמי הספר הזה היה משעמם. עוד אוסיף, שאיני רוצה לקבוע בכך שום קביעה לגבי יהושע כסופר כי איני רואה עצמי מבקר ספרות, וגם על טעם וריח אין להתווכח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למרות מה שכתבתי בהודעתי הקודמת קראתי (במקרה) ממש בימים האחרונים שלושה ספרים (מתורגמים לעברית) בזה אחר זה מאת הסופר הצרפתי (שעד כה לא הכרתיו) רומן גריי: עפיפונים, הבטחה עם שחר, וליידי ל'. קראתים בעניין רב וללא מאמץ, במיוחד את ליידי ל' שהוא לטעמי מרתק ומלא הומור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספר מעניין של יהושע הוא ''מר מאני'', ואני לא חובב ספרות יפה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעיני הוא הטוב ביותר שלו ואני כן חובב ספרות. (יפה או לא) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא קראתי את הספר הזה, אך בזמנו הופקה סדרה בטלוויזיה לפיו. ראיתי נדמה לי פרק אחד או שניים ונשברתי. זה גם הוציא ממני את החשק לנסות להשיג את הספר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ראיתי את הסדרה האמורה, אבל עצם הרעיון להעביר את הספר למדיום חזותי (סרט/הצגה/סדרה) לא ממש נראה לי. הספר בנוי מסדרת דיאלוגים בהם מופיע רק אחד מהדוברים ועל הקורא להשלים לבד בדמיונו את דבריו של הדובר האחר. בכל הדיאלוגים חוזרים מוטיבים מסויימים המלווים את תולדות משפחת מאני לאורך דורותיה השונים. אני לא יכול לחשוב על דרך בה הספר יצא טוב בטלביזיה. (כאמור, גם אני לא אהבתי את השיבה להודו.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן מר מאני הוא ספר שנחרת בזכרון (אולי יום אחד אקרא אותו שנית). לאחרונה אפילו שלחתי את התרגום הצרפתי שלו כמתנת יום הולדת שהתקבלה בהתלהבות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אהבתי מאוד את הסדרה, שהיתה יצירה משובחת בפני עצמה (ובהחלט לא תחליף לספר המצויין). מעבר לליהוק המצויין (במיוחד של מקס דיגבי ומארק איווניר), נעשו בסדרה שתי החלטות הסוטות מהספר והתורמות לאיכותה: 1) חמשת הסיפורים מובאים לא בעברית, כי אם כל סיפור בשפתו (עברית, גרמנית, אנגלית, יידיש, לאדינו). בטלוויזיה אפשר להעביר את הניחוח של הדיבור בשפת המקור, המהווה תחליף מעניין ורב-מימדי לטקסט של יהושע (בעברית כמובן). 2) במקום להקדיש פרק לכל סיפור, בחר התסריטאי לפרק אותם ולהביא מעט מכל אחד מהחמישה בכל פרק. גם זו החלטה מבריקה. כך המסתורין נחשף בהדרגה, בלי לשעמם את הצופים, שהרי מונולוג (ואפילו חלקי) על פני שעה תמימה הוא נפלא בספר אך בעייתי במדיום הטלוויזיוני. בשני המובנים הללו, הסדרה הזו מדגישה את החשיבות שבהבנת ההבדל בין ספר לסדרת טלוויזיה. הדגשים שונים, ההחלטות שונות ברמה עקרונית ומשמעותית, וזה מה שהופך את הסדרה ליצירה איכותית ומרשימה בזכות עצמה. בשוליים, כדאי גם לשבח את המוסיקה המופלאה שליוותה את הסדרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איפה בעצם מתרחשת עלילת מר מאני? בישראל בחו"ל או בשניהם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בישראל, כרתים, פולין וטורקיה ויש איזכורים של ארועים במקומות נוספים כמו גרמניה ושוויץ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היי רון, דומני שאני המלצתי לך לקרוא את "הכלה המשחררת" וצר לי שלא נהנית מהרומן, אך איני מסכים לרוב דברי הבקורת שלך עליו, למעט נקודות בודדות, ובהן הטענה שהרומן שופע הומור; אמנם יש רגעים משעשעים, אך לא בכך מצטיין הרומן הזה. אני סבור שליהושע יש הנשימה הדרושה. ההתפעלות שלי מן הרומן היתה בעיקר מכך שכל רבדיו כן משלימים זה את זה, ונושאים בלתי קשורים כביכול כן נקשרים בו למסכת אחת גם אם לעיתים, פה ושם, התפרים יכולים לבלוט לעין מיומנת. מובן מאליו שלא אוכל להתייחס לכל הנקודות הרבות שהעלית ואסתפק בנגיעה בטענתך הבאה: "יהושע לא הסתפק בפיתוח רעיונותיו הספרותיים, אלא ניסה לבנות אמירה כוללת וחובקת עולם. הקורא אמור לצלוח התקפות ארוכות ומפורטות כנגד המזרחן הפלסטיני אדוארד סעיד, פוסט-מודרניזם, פוסט-ציונות, משוררים ישראליים בעלי נטיה מופרזת לארוטיקה ומשוררים פלסטינים ידועים החיים ברווחת הגלות. לא ברור מהי תרומת הסטיות הללו לעלילת הרומן או לרעיון המרכזי שלו." כשקראתי את הרומן לא חשבתי לרגע שכל התיאורים הנוגעים למחקר ההיסטורי שמנהל המזרחן ריבלין, גיבור הרומן, וכל הסיפורים והשירים הערביים הן סטיות מעלילת הרומן כי אם להפך: כל אלה הם כמעט מרכז הכובד העיקרי שלו, או ליתר דיוק מרכז הכובד השני שלו, שכן לרומן הזה לפחות שני מרכזי כובד שווים בחשיבותם. כשאני מחפש אנלוגיה לעניין זה אני יכול לחשוב על "מלחמה ושלום של טולסטוי" - כשקראתי את הספר בנעוריי עניינו אותי הרהוריו ההיסטורים של טולסטוי באמצעות דמותו של המצביא הרוסי קוטוזוב לא פחות (ואולי יותר) מאשר היחסים הרומנטיים בין נטשה לפייר. לאורך כל הרומן מנהל ריבלין שתי חקירות מקבילות: האחת, השאלה מדוע נישואי בנו לבת בעל הפנסיון הירושלמי עלו על שרטון, מה היה השרטון הזה? החקירה הזו היא העלילה "הרישמית" של הרומן, אם ניתן להתבטא כך, (ואני יכול להסכים שיש בה חולשות אחדות ומומנטים מלאכותיים אחדים). אם תופסים עלילה זו כמרכז הכובד האחד והיחידי של הרומן, שאמור להחזיק את כל יתר מרכיביו, אין ספק שהכול עלול לקרוס - העלילה הזו היא שלד מצומק מכדי להחזיק את כל כובד משקלו של הרומן. אולם, כאמור, לרומן מרכז כובד שני, חקירה שניה, השאלה שעוסק בה ריבלין ההיסטוריון. החקירה מדוע הפכה המהפכה האלג'ירית אחרי השחרור מהקולוניאליזם הצרפתי לרצחנית כל כך. החקירה הזו היא שמביאה את ריבלין לקטעי הספרות והשירה הערביים, העבודה על הקטעים מקשרת אותו לסמאהר, הסטודנטית הערביה שלו, ולבני משפחתה, והחקירה הזו הפותחת לנו הרבה צוהרים אל דמויות מרתקות ומצבים ייחודיים ברשות הפלסטינית. האופן שבו יהושע מצליב את שתי החקירות הוא לטעמי מלאכת מחשבת. ורק עוד אוסיף שקטעי הספרות והשירה הערבית שמביא יהושע ברומן הם פשוט נפלאים כשלעצמם אך יש להם תפקיד נוסף: עצם נוכחותם מעשירה את הדמויות הפלסטיניות ומעמיקה את דמות החברה הפלסטינית שמתאר יהושע ברומן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעון, אני מקווה שלמרות חוסר התפעלותי מהספר הזה, לא תפסיק להמליץ לי על ספרים. בכל זאת, לא היתה זו קריאה לבטלה כי מסתבר שהייתי צריך לקרוא את הספר במסגרת המטלות של חוג הקריאה בו אני משתתף. כפי שכתבתי במאמר, נראה לי שיהושוע ניסה לקדם בספר תזה מטא-פוליטית תוך נסיון נואש לאמר משהו עמוק וחכם על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. יותר מזה, לדעתי הוא ניסה למצוא את הפתרון הקוסמוגני בה' הידיעה לקונפליקט, אולי בתקווה לחשוף סוף סוף את מהותו הקמאית-פילוסופית-פואטית של הסכסוך (או לפחות לגלות אספקט זה אוט אחר שלו). לצורך קידום סדר היום הלא כל כך סמוי שלו, יהושוע אכן משתמש באותן שתי הרגליים שתארת, אבל התפרים שלו הם כל כך גסים, התיבלון שלו כולל יותר מדי תבלינים במינון יתר וכל התבשיל סובל בסופו של דבר מחוסר עידון. במקום להביא לנו קסם קיבלנו כישוף. בתגובה אחרת לגמרי כתב אחד בשם יו לטלה בר, שההבדל בין סופר מצויין לטוב הוא שהמסרים אינם מורגשים ברומן המצויין ואילו ברומן הטוב (או הגרוע) המסר הוא הספר. אני חושב שההגדרה הזו עולה בקנה אחד עם מה שכתבתי בביקורת (ראה פסקא אחת לפני הסוף). אם יצא לך לקרוא את יוסל בירשטיין, תוכל וודאי למה אני מתכוון כשכתבתי שיהושוע האחרון חסר עידון. (אני לא מתכוון לצמצום) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמחתי מאוד לקרוא את המאמר שלך. תמיד הסתובבתי בהרגשה לא נעימה בנוגע לספרות ישראלית. לא הרגשתי טוב עם כך שבעוד שיש כ''כ הרבה ספורים וספרים זרים שאני אוהב מאוד, אני לא מצליח להתחבר לספרות ישראלית המובילה. חשבתי שלפחות חלק מכך טמון בסלידה העמוקה לכותרים ולסופרים מסויימים שהורישו לי מורי הגרועים לספרות, אך לאחר קריאת מאמרך, אני חושב שאולי גם הכתיבה שלהם אשמה קצת. נראה שלעיתים הכתיבה שלהם היא קצת מלאכותית מדי, מעושה מדי ומוחצנת לעיתים באופן בוטה, אולי בגלל שהם ראי של התרבות שלנו. לעומתם, אני נזכר בהרבה ספרים ישראלים אחרים שקריאתם הביאה לי נחת רבה, למרות שמדובר ביצירות מפוארות פחות ולא עמוסות בכל אותם כלים אומנותיים (לקורבן לא תמיד צריך לקרוא יצחק...). אולי זו הצניעות שיש לסופר מתחיל. אני ממליץ למשל על ''רוסיה היא ארץ גדולה מאוד'' של חיים תדמון, כמדומני, ועל אבימלך עולה בסערה השמיימה (אני לא זוכר את שם הסופר אבל הייתי מגדיר אותו כקורט וונגוט הישראלי). תודה על המאמר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מות אבימלך ועלייתו בסערה השמימה הוא ספר של פנחס שדה שהוא קול מיוחד ואחר שגורם לחווית קריאה חזקה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל ''אבימלך עולה בסערה השמימה'' הוא ספר אחר, שנכתב ע'' עמי דביר, שכתב גם את ''הקוף הפטפטן''. שני הספרים יצאו בהוצאת מעריב. ההשוואה לקורט וונוגוט מתבקשת למקרא ספרים אלו בעיקר ואפשר לראות את ההשפעה הרבה של וונוגוט על עמי דביר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 61260 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דוקא מאד אוהבת את מכאל אוחיון, ולדעתי נקודת ההתיחסות אליו במאמר שגויה - הוא אינו בלש "פילם נואר" אלא במפורש אחיו הישראלי הקט של הבלש בעל דמות היגון, קצין המשטרה הבכיר, המשורר הרגיש, האלמן שבור הלב, ובעקר מגדולי הבלשים הבריטים, הלא הוא אדם דלגליש של פ. ד. ג'ימס. ואת א.ב. יהושע אני לא סובלת אישית, אז אני לא קוראת יותר ספרים שלו (1). (1)לקחתי שני קורסים איתו באוניברסיטה, בשניהם לא הסכמתי לניתוח ספרותי שלו, ובשניהם הוא קרא לי מטומטמת. הקורס השני היה אגב סמינריון של התכנית למצטינים. אף אחד בכיתה לא הסכים עם הניתוח שלו לסיפור של קרבר אז הוא קרא לכולנו מטומטמים (2). (2) אני צריכה להגיד לכם מה האי קיו הממוצע בתכנית למצטינים של האוניברסיטה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תוכלי אולי לומר מה היה הניתוח שלכם? ומה שלו? ולאיזה סיפור את מתייחסת, כמובן? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו טוב. הסיפור היה ''קתדרלה'' והוא טען למסרים סמויים של מתודותוגיות נוצריות ביחס לאהבת הנכה או משהו, ושהעיור שנוא על המספר כי הוא מזכיר לו את כשלונו להיות נוצרי טוב, ובגלל זה קתרזיס החיבור ביניהם הוא דרך הקתדרלה. אנחנו אמרנו שזה יופי של סב-טקסט, אבל יש גם טקסט פשוט. הוא שונא את העיור בגלל שהנישואים שלו הם כישלון, בעוד שהעיור ממש מיודד עם אשת המספר, ויש ביניהם יחסי חיבה אמיתיים מהסוג שהמספר לא חווה וכניראה גם לא יכול לחוות. בנוסף לזה הוא מקנא גם בגלל שהעיור מישש את פניה של אשתו - כלומר היה ביניהם מגע פיזי (אף כי לא מיני). פרופ' יהושע טען שמה פתאום, ולא הבנו את הסיפור, ואנחנו מתארים רגשות לא הגיונים, ושלמה שמישהו בכלל ירגיש קינאה כי גבר אחר הצליח להגיע לקירבה עם האשה שאיתה הוא עצמו מנהל מערכת יחסים כושלת. נו טוף. בשום מקום לא טענו שהניתוח שלו לא יכול להתקים ברמת הסב טכסט (למרות שאני מצאתי שהוא מאולץ במקצת), אבל הוא המשיך לטעון שמה פתאום, ואך ורק הניתוח שלו הוא הנכון, ושלנו לא הגיוני. כנראה שקרבר נגלה לו בחלום או משהו ונתן לו לוחות אבן עם הניתוח הזה, כי ככה הוא התנהג. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה בשביל מי שרוצה לקרוא את הסיפור המצויין הזה. עם כל הסאב טקסט, קארבר מצטיין במיוחד בטקסט עצמו, בדרך שלו להציג מערכות יחסים מנוכרות בין דמויות, והתפתחות רגשית. זה גם מה שקורה כאן, לדעתי. כאשר המספר לומד לחבב את העיוור (שהניכור כלפיו צועק לשמיים בהתחלה, כשהוא לא מסוגל להביע שום אמפתיה על אובדן האישה, אפילו לא לתת לעיוור שם), ובמקום לפחוד ממנו (מהעיוורון, ממערכת היחסים החמה בין העיוור לאשתו שלו), הוא מצליח לעבור תהליך של התפתחות רגשית, לחבב את העיוור ולהשלים באמצעותו חסכים רגשיים. אגב, גם אנשי "לדפוק את הראש בקיר" עשויים למצוא בסיפור עניין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מחזיק בעמדה שכל ניסיון לפרש יצירת ספרות הוא בסופו של דבר ניסיון של הפרשן לפרש את עצמו ומה הוא מבין מהיצירה הזאת ולא ניסיון אמיתי לחדו לנבכי המחבר שהוא ניסיון שכמעט נועד לכישלון. לעניות דעתי רוב המרצים והחוקרים היום של ספרות בדומה ליהושע עוסקים בפרשנות סוביקטיבית משלהם שאפםשר להסכים לה ואפשר להתנגד לה ורק מעטים מאוד מהם כמו נורית גוברין ואבנר הולצמןוהילל ברזל עוסקים בחקר אוביקטיבי של תולדות הספרות . אני מוצא תופעה זאת כמצערת ביותר . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל עוד הפירוש קשור לטקסט ולא מאולץ, וכל עוד יש הבנה שזה לא הפירוש האפשרי היחיד, זה נראה לי בסדר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעצם את צודקת. אוחיון שייך למועדון של דלגליש, הבלשים הקשוחים עדיני הנפש. אמנם דלגליש זכור מאד לטוב אך זה בזכותו הגדולה של רוי מרסדן - מי זוכר את הימים הטובים של הסדרה המופלאה the sandbaggares (יש לי כמה קסטות שהקלטתי לפני שנים). אבל, גם אצל דלגליש היתה נפילה. הסדרות הראשונות היו נהדרות, במיוחד זו שאדם (אם מותר לי לפנות אליו בגוף ראשון) התאהב במולי"ת וכמעט כמעט הוציא את ספר שיריו לאור. הסדרות האחרונות (הקצרות יותר) כבר הפכו לנוסחתיות ושבלוניות (אולי באשמת הבמאי ולא הסופרת). מי שבאמת מסמל, בהצלחה מסחרית יותר גדולה, את הבלש בעל נפש האמן, הוא אינספקטור מורס בכיכובו של ג'והן ת'או. הפרק האחרון, בו הוא נפטר, עורר סערה בקרב הצופים. בהלוויה של מורס ניגנו את וואגנר. למעשה, אולי הם כולם בנים חורגים לבלש הכנר חובב האופיום, שרלוק הולמס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני זוכרת בהתרגשות את the sandbaggers (נראה לי משום מה שהכתיב שלי יותר נכון אבל אני לא מתווכחת, הקסטות אצלך). רון, מותר לבקש משהו (אתה חייב לי את דב"א)??? אשלח לך את הקסטות ואת דמי המשלוח ואת עלות זמנך היקר אך *אנא* הקלט גם לי (בשיטה מתאימה לארץ, לא זוכרת אם זה PAL או NTSC)??? Pretty pretty PLEASE??? והסיבה שאני כותבת כאן ולא בדואל היא שהמפלץ שלי קרס ואיבדתי אם כל המידע החיוני שהיה בו.בהתנצלות כנה על שהפרעתי למנוחת האיילים הנכבדים האחרים. שוב תודה מראש ושבת שלום ריקי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רון, שלום רב, בשונה מפרשנותך, לדעתי, "הכלה המשחררת" הינו ספר מדויק, שמצייר דיוקן אמפתי אך מעלה גיחוך של השמאל הישראלי האינטלקטואלי (או שמא נאמר "משכיל"?). הספר כתוב בעיקר מנקודת מבטו של המזרחן (האשכנזי, מן הסתם) ריבלין, ולכן נועד לבטא את תפיסותיו והשקפתו. השקפה זו, כפי שמצייר אותה יהושע, אכן נגועה באלמנטים גזעניים ובהחלט לא "תקינים פוליטית". אך הכוונה אינה להשתמש בריבלין כבבואה לדיעותיו הגזעניות של יהושע עצמו, אלא דווקא להיפך: להציג כיצד החוקר הבלתי נלאה רואה את מושאי מחקרו דרך עיניו הסובייקטיביות, המערביות-מתנשאות – ונכשל שוב ושוב בהבנתם. מכאן שאין בהצגת דמויות הערבים או המזרחים בסיפור משום התנשאות לשמה, אלא הודאה בחולשה: גם האדם המשכיל, הרציונלי, שהקים משפחה רציונלית ואנליטית לתפארת (אשה שופטת, בן ארכיטקט ובן אחר קצין מודיעין), נכשל בקריאת המציאות עקב דעות קדומות ונקודות מוצא סובייקטיביות לחלוטין. כשלונו של ריבלין לפענח בכליו הרציונליים את המציאות מתבטא בכל צירי הפעילות שלו: הן מול בנו הבכור ומשפחתה של גרושתו, הן מול הסטודנטית הערביה והן מול ההיסטוריה האלג'יראית. ריבלין, למעשה, פועל ללא אינטואיציה, ללא אינסטינקטים, ולכן נכשל. כוונתי ב"אינטואיציה" ו"אינסטינקטים" הינה למובן הרחב שלהם: לחיבור מיידי למציאות מסוימת, להשתייכות (חברתית, פוליטית וכו') לאותה מציאות, וליכולת לחוש במובן העמוק וממקור ראשון את המציאות הזו. האינטואיציה אינה תחליף לשכל הרציונלי ולניתוח הקר (לרוב היא באה איתם), אבל היא קודמת להם ומעשירה אותם. דווקא דמויות המשנה בספר מפעילות היטב את האינטואיציה שלהן, ולכן מצליחות להתמודד בצורה מוצלחת יותר עם הקשיים בהם הן נתקלות: סמאהר, הסטודנטית הערביה, שמנצלת את הלהט המחקרי של ריבלין להתקרב ל"מושאי המחקר" שלו; פואד רב המלצרים, שמנצל את זרותו לתפקד כאיש-סוד של היהודים, אך גם משתייך לערבים (כמו בכנס המשוררים בראמאללה); חגית, אשתו של ריבלין, שחשה את מצוקתו של בנה ומבינה שאמת לא תביא בהכרח לצדק; תהילה, בתו הבכורה של בעל הפנסיון, שבחרה מרצון באהבת-אב מעוותת. יהושע, אם כן, מודה גם הוא בחולשתו. משפט מפתח הנאמר בספר הוא (פרפראזה שלי) "אם איננו יכולים להבין את הגיונם של הערבים, לפחות ניהנה משירתם" (אני מתנצל מראש אם הציטוט אינו מדויק, אך זו רוח הדברים). כלומר – עם כל האמפתיה והרצון הטוב, "אנחנו" (במובלע, המרכז-שמאל האשכנזי הישראלי-יהודי) נעדרים יכולת אמיתית להבין את המרחב בו אנו נמצאים, כי אין "לנו" כלים. הרציונליות וההשכלה אולי מעשירים את גוף הידע שלנו, אך לא מקרבים אותנו להבנת התודעה "שלהם" (של הערבים באשר הם, של האלג'יראים או של עופר). היתרון "שלהם" עלינו נובע מיכולתם להבין את מצוקתנו, ולהיעזר הן באינטואיציה והן בשכל וברציו כדי לקדם את מטרותיהם. לכן, יותר משהכלה משחררת את ריבלין – היא משוחררת מהמילכוד של אי-הבנת הסביבה בו הוא לכוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה ,נתנאל. נראה לי שדווקא יש נקודות משותפות ביננו. דחוף היה ליהושוע לכתוב ספר אקטואלי, כתבה עיתונאית ארוכה (כמו ההצגות שמתבססות על אקטואליה שעולות חדשות לבקרים להנאת צופיהן הרבים). הפוליטיקה האקטואלית, העכשווית, משמשת כר להפצת מנשר שמשתמש במוניטין, וגם וביכולת הספרותית שלו, לקידום דעותיו. אין זו ספרות גדולה בעלת אמירה אוניברסלית, כמו שפרי מנסה להציג את הספר. ראה גם תגובתי לשמעון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התגובה הזאת אמנם נכתבת למאמר, אבל היא מתיחסת גם לחלק גדול משלושים התגובות הראשונות למאמר. גם אני, כמו רב''י ורבים מהמגיבים, התאכזבתי קשות מהכלה, ומיהושע. גם אני אהבתי את כתיבתו המוקדמת, אלא שאני אינני שותף לעליהום על יהושע. קורה גם לטבח המוצלח ביותר שמנה כלשהי אינה עולה יפה, או שאינה קולעת לטעמו של סועד מסוים, ועדיין, אין מדובר בהרעלת הציבור. לשיטתי, ספר אינו טיפול אנטיביוטי, וגם אם התחלת, לא חייבים להמשיך עד הסוף. לגמרי במקרה, שני ספרים של סופרים עבריים מכובדים התחלתי לקרוא בשבועות האחרונים, והנחתי מידי, פשוט כי לא ערבו לחכי. הן הכלה המשחררת של א.ב. יהושע, והן סיפור על אהבה וחושך של עמוס עוז. ספר שלישי, של סופר עברי, התחלתי לקרוא ולא סיימתי, אך הפעם יש להוסיף את המילה טרם, שכן הסיבה היחידה שאני מניחו מידי, היא שעלי לעשות עוד מספר דברים. בקיצור, המלצה חמה בכל פה (למרות שכאמור, קראתי רק את חלקו) לספר פונטנלה של מאיר שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או כמו שנכתב פעם בביקורת לאחד מספריו האחרונים של ארווין יאלום: "גם תרנגולת שמטילה ביצי זהב, צריכה מדי פעם לחרבן". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, או שאפשר בקצת יותר עדינות לצטט אל סומרסט מוהאם(? איך כותבים את השם הזה בעברית?): Only a mediocre writer is always at his best
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלי אל''ף | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למי שמחפש תחליפים (או השלמות) לבתיה גור, אני יכול להמליץ על שני ספרי המתח האלה: 1. פיטר הוג - חוש השלג של העלמה סמילה (אני חושב שזה שמו בעברית). הספר הזה מותיר את הקורא פעור פה. למרות שהסופר, יליד דנמרק, משתמש בחומרים המוכרים של ספרי מתח, הוא עושה את זה בצורה חדשנית, מרתקת ומעוררת מחשבה. הגיבורה של הספר היא מצד אחד אצילה אינטלקטואלית ואקסנטרית, בעלת חוש התבטאות מעולה. אולם סמילה היא גם אינואיט ילידת גרינלד, חית טבע שמכירה את השלג לכל גווניו. סמילה ג'ספרסן למדה את השלג על בשרה אבל גם למדה על השלג מהסיפורים של אימה הציידת. כשסמילה מגלה שהילד השכן נהרג בתאונה היא רואה בשלג סימנים מעוררי חרדה שנעלמו מעינהם של השוטרים. הסימנים האלה לוקחים את הקורא למסע אפל ומיסתורי, שבמהלכו אנחנו לומדים דבר מה או שתיים על ההיסטוריה של דנמרק וגרינלנד, על טבע הים הצפוני והשלג הגרינלנדי וגם על טבע האדם. הוג מצליח להחיות בפנינו דמויות שונות מרקעים שונים (דנמרק השבעה, אינואיט אנשי הטבע, אנשי צבא אמריקאים, מנהלים בחברות בינלאומיות) ובעזרת חוש הומור יבש חוכמה אקדמית וחוכמה של נסיון חיים, הוג הגיש ספר מתח מעולה שפותח חלון לתרבות וטבע זרים. אגב, הסרט היה דווקא לא רע, אם כי ברבעו האחרון הוא גלש לנוסחת סרטי המתח המוכרים. 2. קרסטין אקמן - Blackwater אקמן היא סופרת שבדית שזכתה בהרבה פרסים ספרותיים כתבה רומן מתח פסיכולוגי שמתרחש באזור הדימדומים הארקטי, אי שם בגבול בין שבדיה לנורווגיה. תעלומת רצח כפול המתרחשת בשנות השבעים, על רקע מאבק אקולוגי בעל נופך דתי. התעלומה ממשיכה לרדוף את גיבורי הספר במשך עשרים שנה, ואקמן מספקת הצצה נדירה לנפשם של האנשים שחיים ביערות המושלגים. תאורי הטבע שלך מחיים לעיני קורא הרים, יערות, צמחיה, רקבון ופריחה שאינם מוכרים בד"כ ליושבי שפת המדבר. לאקמן יש יכולת לרדת לנבכי הפסיכולוגיה של הדמויות. המתח שלה לא מבוסס על התרחשויות מהירות ודרמטיות, אלא על בניה איטית של דמויות אמינות החיות בסביבה טבעית ואנושית קשה, אבל מובנת. אגב, מיתולוגית האלה משמש מרכיב חיוני בסיפור, אם כי אין זה ספר קאלט וספור הפולחן היא רק כלי (אחד מכמה). כמו סמילה, גם הספר הזה הוא יותר מסכום המרכיבים שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Sorry to write in English. I have no Hebrew keyboard here.
Sometimes, the majority convice others to join it just because it is the majority. This is the reason that I would like to add here a positive comment about HAKALA HAMESHACHRERET - I found that book one of the best books I have ever read. Maybe because I live out of Israel, the actuality in it spoke to me so much. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רני, אם תשלח לי אימייל, אוכל לשלוח לך editor עברי שעובד על הגרסא הרגילה של win |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
If this two years old offer is still available I would appreciate an Hebrew editor compatible with Windows 98 -
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשלח. סתם מסקרנות, מה גרם לך לחזור בדיוק לכאן אחרי שנתיים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את ה''כלה המשחררת'' מצאתי טרחני ומשעמם, ממש כמו ''מסע אל תום האלף'', שזכו שניהם לתהילת הביקורת. ''השיבה להודו'' היה מעניין קצת יותר, אם כי היה נגוע באי-דיוקים עובדתיים (שאותם יכולתי לזהות בגין הכרותי הקרובה עם הרקע המתואר).לגבי, א.ב.יהושע העכשווי לא מגיע לקרסוליו של א.ב.יהושע המוקדם יותר, למרות שאין ספק שהוא נישא על גלי הצלחתו. אותו דבר בדיוק אפשר לומר גם על ספרה החדש של בתיה גור. אחרי ה''רצח בקיבוץ'' (שכבר היה מעניין פחות משני קודמיו בסידרה), הפנימה בתיה גור היטב את שבחי הביקורת ושני הספרים האחרונים שלה - ''המרחק הנכון'' ו''רצח בדרך בית לחם'' הם מין תבשיל מימי ובלתי מוגדר - לא ממש ספרי מתח (כי מתח אין בהם) וגם לא ממש נובלות או רומנים (כי גם העלילה או הדמויות - חוץ מאוחיון, הבלש הנוגה, הם לא משהו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תנסי את אבן תחת אבן שלה (נדמה לי שזה השם). לא ספר מתח אבל יפה | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני קראתי את הספר "הכלה המשחררת". אני צריכה להודות כי זה הספר שקראתי הכי הרבה זמן בחיים שלי, אולם זה לא הספר הכי ארוך שקראתי. העלילה מסטיק, מתיימרת לספר סיפור לא מובן. במקום לתת לקורא תחושה שהוא בתוך אווירת הסיפור, עלינו לקרוא ולהבין מאמרים משעממים של פרופסור ריבליןעל אלג'יר. אני שואלת: איפה העלילה? אני אומרת: מה הרעיון שבספר? רומן? מעורב מדי בסיפורים לא קשורים. יחסי הורים-בנים? מיותר לגמרי. בקיצור, ספר ארוך בלי כוונה מיוחדת להעביר מסר. ואולי הספר על הערבים? על הנחמדים שביניהם, לפחות? עדיין לא הצלחתי לפענח. קריאה נעימה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היום סימתי ליקרוא או אם תרצו לשמועה באופן מוקלט את כול הכלה המשחררת 19 קלטות של 90 דקות ואו זה היה מתיש . מסכן הכרין שהסתבך לו שם אם הערבית הספר הוא טוב אבל מתמרח ובאיזה שהוא שלב כבר די ברור לך הסוף ואתה מחכה שזה יסתים כדי ליקרוא איזה ספר יותר נוח ומהיר העלילה אכן נפרסת על פני כמה מקומות ואפילו יבשות אבל משהוא חסר לי שם . זה כול כך ערוך ומיגעה וכול התאוריםמיותרים כמו הנאום שנושא ריבלין בהסכרה של מרהו המת או למשל כול הדיאולוגים בערבית טיפה מוגזמים בעייני האמת שהוכל לי שסימתי את הספר עכשיו אני יכול לעבור למשהוא כליל וקליט יותר כמו בן הקירקס של ארוינג אין לי בעיה אם ספרים כבדים אבל הרגשתי גם בספר הזה וגם בשיוה מהדו שהמחבר לא יודעה מתי לסים סוף לדברים |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על בן הקרקס אפשר להגיד הרבה דברים, קליל הוא לא. אבל הוא מומלץ בחום בלי שום קשר, אחד הספרים הטובים של אירווינג. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בגלל מר ארוינג היקר אני לעולם לא יוכל להנות מכיום יכסי מין באותו בפעם היחידה שנסיתי כול הזמן פחדתי שיכנסו בנו מאחורה אוף איזה כושר תאור יש לאיש הזה | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע אם אני האדם הנכון להסביר לך את זה, אבל גידי, יחסי מין אפשר לקיים גם בבית - על השטיח, על הספה ואולי אפילו במיטה, ושם הסכנה שיכנסו בך מאחורה היא זניחה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו אתה יודעה קיום יחסי מין באותו התאימו כשהיתי סטודנט צעיר ומבטיח היום כשאני כבר זקן בן 28 עוד מעט אני כבר עיף מכול ההרפתקאות ואני אפילו מחפש משהוא רציני וגם למי יש כוח לנסות את זה באותו זה לא נוח לא נעים וגם לך תדע מה יקרה אם יכנסו בך מאחור אגב אני שלא כמו הבן של גארף לא צריך לחשוש מעודן עיין אחת | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם תרגיז אותה מספיק היא יכולה לנשוך לך גם אם לא יכנסו בכם מאחורה... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לידיעתך, בן הקרקס ממש לא ספר קליל. אמנם קריא יותר מהכלה המשחררת אבל התוכן קשה.והמתח נשמר עד הסוף. תהנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי רק עכשיו את הכלה המשחררת ופשוט לא העזתי לחשוב עליו בצורה שלילית מכיוון שזה א.ב. יהושע והוא "אחד מהסופרים הטובים"בארץ. אך למעשה, בקושי גמרתי את הספר. הסיפור לא נגמר, כמו שנכתב שכתבה הפתרון ידוע מראש והדמות של הפרופסור כל - כך מעצבנת (ואי אפשר שלא לקשר זאת לסופר שמתאר את הדמות כדומה לו מאוד באופן חיצוני) הוא פשוט לא מפסיק לעצבן, להתערב, לא לעמוד על שלו וכד'. אני לא מבינה את מה שעשו סביב הספר. לעומת זאת קראתי את חמסין וציפורים משוגעות ונהנתי מאוד! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי לא מעט ספרים בחיי ואני חייבת להגיד ש- א.ב.יהושוע הוא מהסופרים היותר אהובים עלי. כשאתם אומרים שהוא מורח אותנו בתיאורים לא חשובים ושהוא לא מחזיק ספר כיוון שיש כאן בסך הכל נובלה אני לא יכולה להבין את זה- כשאני קוראת ספר אני אוהבת את הפרטים הקטנים, את הלכי הרוח, את תיאור הסביבה על מנת שאוכל להתחבר לספר ולהעמיק בו, הספר לא צריך להיות תכליתי, כמו סיפור קצר. כל היופי בסיפוריו של א.ב.יהושוע ובמיוחד הספרים היפים ביותר שלו שהיו:"המאהב", "מולכו", גירושים מאוחרים", "השיבה מהודו", "הכלה המשחררת" ו"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" הוא בפרטים הקטנים, בנקישה על הדלת ומספר השניות עד שהיא נפתחת. אני ממליצה בחום על ספריו שיש בהם הבנה כל כך עמוקה של בני האדם וגרמו לי להנאה גדולה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על חוות הדעת המעניינת. אני דווקא נהניתי מ''הכלה המשחררת'', בעיקר משום שגדלתי בצפון, ויצא לי להתוודע מקרוב לקשרים החמים הנרקמים בין יהודים לערבים במערכת המשפט, באוניברסיטת חיפה ובמסגרות אחרות. לספר היה ''צלצול של אמת'' בתיאור מערכות היחסים האלה, הבריתות והמתחים היומיומיים בין העמים, והוא הזכיר לי נשכחות. אבל גם אני הרגשתי שקשה לשחזר את הגאונות המופלאה שבספריו הקודמים של א''ב יהושע. הספר החביב עלי ביותר שלו הוא, בלי ספק, ''מר מאני'', ואהבתי מאוד גם את ''מסע אל תום האלף''. ייתכן שהעניין הוא שפיתחנו ציפיות גבוהות להפליא מא''ב יהושע, וקשה לנו (לי, לפחות) להשלים עם העובדה ש''מר מאני'' יש, כנראה, רק אחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדר אבירם בארץ??? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ממש... כרגע בקליפורניה. ומי אדוני? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדר אבירם הקרימינולוגית או הדר אבירם ע' הסניגורית הצבאית הראשית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(מסתכלת סביב בחשש ואומרת במבטא של ויטו קורליאונה): Who wants to know?
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בצבא הייתי ע' הסניגורית הצבאית הראשית. אחר כך למדתי ולימדתי במכון לקרימינולוגיה, ועכשיו אני בקליפורניה. ועכשיו כולנו מעודכנים... (איזי והאלמוני, כלומר) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדר, תודה על התגובה. בימי הוודביל העליזים בתחילת המאה שעברה ואחר כך בתקופת הזהב של הרדיו באמריקה היו הרבה זוגות מפורסמים של קומיקאים שהתבססו על שבלונה מאד פופולרית. הגבר נתן את הטון, הוביל את המערכונים וכל שורות המחץ היו שלו. האישה שיחקה את תפקיד הבלונדינית, עקרת הבית צרת האופקים או מה שקראו Dumb Dora דורה המטומטמת. אחד הזוגות הכי מפורסמים היה ג'ורג' ברנס וגרייסי אלן, שבמשך ארבע עשורים היו להיט היסטרי, משהו כמו פרייזר, סיינפלד וחברים בתוכנית אחת. אלא, שאצלהם התהפכו היוצרות וגרייסי היתה יותר פופולרית ומצחיקה מברנס, שכתב את החומר. כך שיצא שברנס שירת את גריסיי שקיבלה את כל ה punch lines. לימים ברנס אמר ששחקנית צריכה להיות מאד חכמה כדי לשחק את המטומטמת. אני חושב שזה מה שקרה לא.ב. יהושוע בספרים האחרונים שלו, אבל מבהופך, ובמקום טמטום הייתי קורה לזה אולי יומרנות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשיש נוסחה שעובדת, ומצליחה לזמן מה, יש סופרים שנוטים לדבוק בה בלי לזכור שכדי ליצור ספר טוב צריך יותר מנוסחה. ואם יורשה לי, זו הסיבה שהתאכזבתי כל כך לאחרונה מ''פונטנלה'' של מאיר שלו, אחרי שנהניתי כל כך מ''רומן רוסי'' ו''עשו''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לקח לי זמן לחשוב על מפונטנלה ולהבין שיש בו אולי משהו שהוא קצת יותר גדול מסכום חלקיו. נכון שברמה סיפורית 'רומן רוסי' או 'עשו' עולים עליו (גם בגלל שהם באו קודם והיו חדשניים). בתגובה 144688, שכתבתי ממש לפני כמה ימים, ניסיתי להסביר את זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לזכותו של מאיר שלו ניתן לומר כי גם בפונטנלה הוא ניסה לחדש: המבוא בן ה- 70 עמודים; ההערות האישיות שהוא השאיר בספר, כמין סימני דרך לקוראים; כתיבת מספר אופציות תיאוריות מופרדות בסלש. לגנותו יאמר כי לטעמי זה רק מפריע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה כל כך יפה במר מאני, הגר שילה המסתובבת בעיר העתיקה, נזנחת שם על ידי גבריאל מאני היהודי וזוכה לטיפול מסור מנהג מונית ערבי?זאת בשעה שיהודים בסיטואציה דומה זוכים ללינץ'? או תיאורו ההומני של אגון ברונר החייל הגרמני ששואב השראה מהמיתוס היווני, ומדבר בין השאר על "היטלר האומלל", מה בכלל לאותו צורר ימח שמו ולמיתוס של איקארוס, ולערכים היווניים ההומאניסטיים, אם אתה כותב מנקודת מבט של חייל גרמני, וחייל גרמני אינו מחסל יהודי שהחליט לבטל את יהדותו, כאילו שהנאצים לא שלחו למשרפות בעוון הסבתא היהודיה... איך אפשר לכתוב על המים הכחולים וצרצור הצרצרים האידילי, ראית אולי את "שואה " של לנדסמן, או את "צא וראה", והאם אתה יודע אדון יהושע שהיטלר שואב את השראתו משירת הניבלונגים ומיצירת וגנר, ולא מתיורי אודיסיאוס בים התיכון, ואם נפנה עוד לאחור, יוסף מאני המתורגמן שהחליט דווקא להעיר את הערבים מתרדמתם, ולהראות להם את מפת ארץ ישראל, ממש הם לא ידעו, בכלל לא צמחה תנועה לאומית ערבית בתחילה המאה העשרים במקביל לתנועה הציונית, יוסף מאני היה צריך לסכן את נפשו כדי לעוררה. הספר מלא אי דיוקים היסטוריים, שהם כל כך מגוחכים עד שאינם ראויים להתיחסות. אוי ואבוי לנו אם ההסטוריה היהודית צריכה להיראות לפי התיאורים ב"מר מאני". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למען מי שלא שמע עד כה, הסופר יוסל בירשטיין נפטר ביום א' בגיל 83. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תרגום חדש של הספר לאנגלית זוכה לשבחם ממבקר הניו יורק טיימס "[ספר] מפואר, לרוב קומי, מסע אנושי עיקש בקרב יהודים ישראלים ושותפיהם הסמויים-נפקדים: הערבים". מעניין לקרוא שכמוני, גם המבקר ריצ'ארד אדר, התייחס למשפט שאמר גיסו של ריבלין, גיבור הרומן "צריך...לשחרר קצת את הישראליות מהמקומיות הזאת שלה". בניגוד לי, אדר חושב שהמשפט הזה מראה שיהושע "כתב רומן המגלם את המסר הזה באופן יוצא מהכלל". |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |