 |
האם אפשר לפתור את הפער העדתי בהשכלה הגבוהה בישראל? כנראה שכן, אבל יש לבצע מהפך תפיסתי בדרך לפתרון - גם אם למורת רוחה של האמא הפולניה.
|
|
| חינוך והשכלה • נגה אדמון • יום ה', 16/5/2002, 12:22 |
|
 |
|
| (צילום אילוסטרציה: באדיבות morgueFile) |
|
במאמר "פרולטריון בעל־כורחם" הצגתי את הגורמים לפער העדתי בהישגים השכלתיים בארץ. עתה, אחרי הנסיון להסביר את מקור הבעיה, נשאלת השאלה - הכיצד לא מצאנו עדיין את הפתרון?
במאמר הקודם ציינתי כי פער עדתי הוא מתאם בולט בין הרכיבים ההישגיים של סטטוס (השכלה, תעסוקה והכנסה) לרכיביו השיוכיים - כגון ארץ מוצא. בישראל של 1993 מנו יוצאי עדות המזרח 46% מקבוצת הגיל של בני 20-24, אך רק 25% מכלל הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות. אשכנזים מנו 32% מקבוצת הגיל, ו- 45% מכלל הסטודנטים היהודים (השאר הם דור שלישי בארץ, אשר לגביהם אין נתוני מוצא). כיוון שההסברים האלטרנטיביים שסופקו בכתבה הקודמת מתמקדים בניתוח ברמת המאקרו, וכיוון שקצרה היריעה, גם הכתבה הנוכחית תתמקד בפתרונות ברמת המאקרו, תוך התעלמות יחסית מפתרונות ברמת כתת בית־הספר (מתודות הוראה, אינטראקציה בין התלמידים לבין עצמם, וכיו"ב).
אחד הרעיונות הקוסמים לכל חובב שוויון הוא הנחלת אפליה מתקנת, בדומה לנעשה בארצות הברית. הנחת היסוד של הגישה היא כי קבוצות חלשות באוכלוסייה נחסמות על־ידי דרישות הקבלה של האוניברסיטאות שלא באשמתן - שכן בחברה לא־שוויונית ההישגים הלימודיים הנמוכים, המאפיינים קבוצות חלשות, נובעים מאותו אי־השוויון ולא מהבדלים אמיתיים ביכולת אקדמית בין יוצאי ארצות שונות. אפליה מתקנת תגדיל את אחוז בוגרי התואר הראשון מבין יוצאי עדות המזרח, ובכך תתרום ישירות להפיכת החברה הישראלית ליותר שוויונית.
אוניברסיטאות המחויבות על־פי חוק באפליה מתקנת מוסיפות לנתוני המועמדים המזרחיים פקטור קבוע, המשפר את סיכוייהם לקבלה. בדרך זו מנסות האוניברסיטאות להגיע למצב בו ייצוגן של קבוצות חלשות בהשכלה הגבוהה ידמה לייצוגן בכלל האוכלוסייה (בארה"ב לדוגמא, אם 10% מכלל שכבת הגיל הם ממוצא אפרו־אמריקאי, תשאף כל אוניברסיטה לכך שלפחות 10% מהסטודנטים יהיו אפרו־אמריקאים), על חשבון מועמדים בעלי נתוני כניסה טובים יותר מבין קבוצת הרוב החזקה.
עם זאת, הרעיון של אפליה מתקנת טומן בחובו כמה בעיות מהותיות. בעיה אחת היא המרירות שייתכן ותפשה בקרב הקבוצה השלטת (האשכנזים), אשר תעכיר את האווירה בקמפוסים ובחברה בכלל. בעיה נוספת היא המעמד הבעייתי שיווצר למזרחיים בפקולטות היוקרתיות - כל אחד מהם ייחשד על־ידי חברי הסגל ועל־ידי שאר התלמידים בכך שהוא מוכשר פחות מתלמידים אחרים, ובכך שהוא תופס מקום של תלמיד אחר בעל יכולת גבוהה יותר. בעיה שלישית היא ההישגים האקדמיים של המזרחיים באוניברסיטאות. סביר להניח שרמת ההישגים תרד, שכן יתקבלו מועמדים חלשים יותר מאלו שהתקבלו בעבר, מה שרק יחזק סטריאוטיפים קיימים המסייעים להצדקת אי־השוויון.
רעיון נוסף הוא פתיחת שערי האוניברסיטאות לרווחה, בדומה לנעשה בכמה מדינות אירופאיות: במקום לקבל מועמדים מזרחיים על חשבון מועמדים אשכנזים, יאפשרו מוסדות ההשכלה הגבוהה לכל סטודנט בעל תעודת בגרות החפץ בכך להירשם ללימודים אוניברסיטאיים. כיוון שהאוניברסיטאות בארץ אינן יכולות להכיל את כל הפונים הפוטנציאליים, יתבצע הסינון באופן טבעי בסוף השנה הראשונה, כשהמרוץ הוא על המספר המצומצם של מקומות פנויים בשנה השניה ללימודי התואר. עם זאת, הניסיון מלמד כי במצב כזה לא חל כל קידום בשוויון החברתי, שכן אותם סטודנטים המגיעים לשנה השניה מפולגים מבחינת מוצא בדומה לסטודנטים באוניברסיטאות היום.
ומה אם תורחב מערכת ההשכלה הגבוהה ותאפשר קבלת כל הפונים בלא סינון בשנה השניה? כפי שציינתי במאמר הקודם, בראשית שנות התשעים הורחבה בארץ מערכת ההשכלה הגבוהה והוקמו המכללות, עם ההחמרה בדרישות הקבלה לאוניברסיטאות והגידול בביקוש ללימודים גבוהים. למרות שהמטרה היתה יצירת הזדמנויות נוספות לרכישת השכלה גבוהה, הצפי של חוקרי חינוך הוא כי תיווצר דיפרנציאציה בין תארים - אוניברסיטאות ומכללות פרטיות יוקרתיות מצדו האחד של המתרס, והמכללות האזוריות (שבהן 44% מזרחיים מול 22% אשכנזים והשאר הם דור שלישי) מצדו האחר. למרות שהחוק מבטיח מעמד שווה מבחינת הכרה בתארים, בוגרי המכללות האזוריות ימצאו עצמם בעמדת נחיתות בבואם להמשיך את לימודיהם ובהיכנסם לשוק העבודה (בדומה למצב הקיים בארצות הברית). מצב זה נוצר כתוצאה ממגבלות שוק העבודה, היכול להכיל מספר קבוע של בוגרי תואר ראשון. עם הרחבת המערכת, ימצאו עצמם בוגרים רבים מחוסרי עבודה (בעיקר מקרב בוגרי המכללות האזוריות), וייאלצו להתפשר על עבודות אשר אינן מצריכות תואר. מעסיקים ינצלו את המצב (כפי שכבר קורה היום) ויעלו את הדרישות ההשכלתיות לעבודות שעד כה לא הצריכו תואר ראשון, שכן כל מעסיק יעדיף לשכור בוגר תואר במצב בו השוק רווי ויש מספיק פונים. עם זאת, המשכורות לאותן עבודות לא תעלינה, וההחזרים התעסוקתיים להשקעה בתואר הראשון ירדו עבור האוכלוסייה כולה. במצב כזה, בו התואר הראשון כבר לא מבטיח החזרים חברתיים וכלכליים, הופך התואר השני למטבע ההשכלתי המועדף כדי להבטיח עבודה טובה, ובעיקר כדי להבטיח זיהוי מיידי לפרטים המעוניינים לאפיין את עצמם כמשכילים ומוכשרים (מה שעד היום עשה התואר הראשון). אינפלציית התארים תעודד את השכבות החזקות להמשיך ללימודי התואר השני, והנה שוב מוצאים אנו עצמנו עם אותה התפלגות חברתית לא־שוויונית, בה החזקים נמצאים שלב אחד קדימה מבחינת רכישת השכלה.
אם כן, מה הפתרון? האם אין בעולם מדינות שוויוניות? יש ויש. המדינה הנחשבת לשוויונית ביותר בעולם כיום היא שוודיה. שוודיה השיגה שוויון חברתי יחסי על־ידי מדיניות חברתית אגרסיבית של צמצום פערי הכנסה, מדיניות רווחה נדיבה ושיפור תנאי העובדים.
צמצום פערי ההכנסה גרם לכך שבשוודיה יתרחש תהליך הפוך מזה הישראלי והאמריקאי - חשיבות ההשכלה הגבוהה יורדת ולא עולה. כיוון שעבודות רבות, אשר אינן דורשות השכלה אוניברסיטאית, מתגמלות היטב את העובדים, אין תמריץ לרכישת השכלה אלא אם כן הסטודנט לומד מתוך עניין ורצון להרחבת הידע, או מתעתד לפנות לקריירה אקדמית או למקצוע הדורש מומחיות (רפואה, עריכת־דין).
תנאי העבודה של העובדים בעבודות כפיים בשוודיה הם מהטובים בעולם, וכך נפתרו גם רבות מהבעיות החינוכיות של ילדים להורים הללו. במדינות אחרות, הישגי ילדים להורים העובדים בעבודות כפיים הם נמוכים במיוחד, ונובעים מכך שלהורים אין זמן להקדיש ללימודי הילדים או לביקור בבית־הספר - ההורים מותשים אחרי ימי עבודה ארוכים, הילדים סובלים ממחסור בשירותי בריאות מסובסדים ואיכותיים, והמצוקה הכספית בבית מונעת רכישת עזרי לימוד. בחברה בה העובדים בעבודות כפיים מתוגמלים כמו כל אחד אחר, ותנאי העבודה שלהם שווים לאלה של כל אחד אחר, לא קיימים התנאים ליצירת הבעיות הנ"ל. בנוסף, מדיניות הרווחה הנדיבה מאפשרת חינוך איכותי לילדים להורים החיים על קצבת רווחה ממשלתית.
כפועל יוצא מכל אלה, גם מערכת החינוך היסודית והתיכונית בשוודיה מתאפיינת בשוויוניות. המערכת כמעט ואינה נסמכת על מבחנים ככלי למיון והערכת תלמידים, והקבצות אינן נהוגות בבתי הספר. אחוזי סיום התיכון הם גבוהים ושווים בין קבוצות שונות באוכלוסייה.
מדוע הצליחו השוודים היכן שנכשלו האמריקאים? ארה"ב של אחרי מלחמת העולם השניה, ובעיקר של שנות השישים, עודדה את האוכלוסייה לרכוש השכלה גבוהה. בעיקר דחפה הממשלה לאוניברסיטאות את הלוחמים ששבו הביתה, כגמול על תרומתם למדינה. המלחמה הקרה נתנה את אותותיה בסדר העדיפויות האמריקאי, והממשלה החלה לסבסד בנדיבות תארים ראשונים. התוצאה, כמובן, לא איחרה לבוא - באמצע־סוף שנות השבעים היה שוק העבודה האמריקאי מוצף במחפשי עבודה בעלי תואר ראשון, לראשונה בהיסטוריה האמריקאית, והשוק לא יכל להכיל את כולם. התהליך שהתרחש מיד אחר כך הוא תהליך האינפלציה בתארים וחוסר ההחזרים להשקעה בלימודים אשר תואר למעלה בהרחבה.
מה יכולה ישראל לעשות? אולי נוכל ללמוד מהדוגמא האמריקאית, ולשם שינוי במקום לחקות, לבחור בדרך אחרת, אשר תשרת את כל השכבות בארץ ותקדם, ולו במעט, שוויון חברתי - אפילו אם פחות אמהות יהודיות יוכלו להתגאות בילד שמחזיק תואר ראשון במשפטים...
|
קישורים
פרולטריון בעל־כורחם - מאמרה הקודם של נוגה אדמון
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש