לוח השנה הישראלי עוצב במטרה לספר, כל שנה מחדש, את תולדות היהודים. רצף של חגים וימי זכרון הופך את המשפט "כל דור קמים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם" לברור ומעשי לחלוטין: פסח, הלא הוא חג החרות, בא ראשון. הוא משמש מעין תקציר של הסיפור שיסופר מיד, סיפור קצר שמדגים, בזעיר אנפין, את הסיפור הגדול שמיד יפרס לפני הצופים. העברים נאנקו תחת העול המצרי, אלוהים נאבק במצרים והכריע אותם, וישראל נושעו.
זמן קצר לאחר הפסח, בא לו יום השואה - שוב הישראלים נאנקים תחת עול, הפעם עול רצחני ומפלצתי מאין כמוהו. רק שבוע לאחר מכן, כבר מגיע פרק המאבק - הנה היהודים מקריבים את מיטב בניהם על מזבח המדינה, כפתרון בדיעבד לכל העוולות שנעשו ליהודים בגולה. ובסוף המאבק - גאולה. לא בידי אלוהים, אלא בידינו אנו, בדמנו אנו.
אך אם אהבנו לחשוב שכאן מסתיים הסיפור, עלינו רק להביט מעט הלאה בלוח השנה. ל"ג בעומר מחכה לו במורד הדרך. כמה מקאברי שכל שנותר מחג לזכר מאבק ונצחון, הוא האש והאפר. האם זהו סופו האמיתי של הסיפור הציוני? לא בתקומה ובגאולה, אלא באש ועשן?
בישראל מתרגש לו בימינו מאבק פנימי אכזר, שרבים כבר נכוו מלהבותיו. המאבק הוא על מילים, על הגדרות, על שמות. האם הפעולות בג'נין הן טבח או הרע ההכרחי במיעוטו? האם חיילי צה"ל מתאכזרים כקלגסים או שמא הם פשוט ילדים החוששים לחייהם? האם ישראל היא תוקפן או קורבן? מאחרי המילים הללו יש הרבה סבל אנושי, ובכוחן להמעיט או להגביר אותו. אך נדמה כאילו בלהט המאבק על המילים איבדנו את המטרה האמיתית. כשיפה ירקוני קוראת לחיילים נאצים - האם אין היא מפספסת את המטרה? וכאשר אמ"י מבטלת את המופע לכבודה - האם אין אנו מפספסים את הדיון כולו? כאשר גוש שלום מתלוננים בפני מיקרוסופט העולמית על הפטריוטיות של מיקרוסופט ישראל, האם אין אנו נטפלים לדברים הקטנוניים עד כדי כך, שאנו מחמיצים לחלוטין את התמונה השלמה?
נדמה כאילו כל מי שמקבל את זכות הדיבור בארץ מאבד מיד את הצפון. כדי להיות ראוי להשמע, חייב כל אדם להקצין את עמדותיו אד־אבסורדום. אין מקום לאמצע. דווקא כשברור שלאף אחד אין פתרון אמיתי, מרגישים כולם צורך לצעוק הכי חזק את האין־פתרון שלהם. ביקורת לשם ביקורת, ולא לשם שיפור.
אנחנו נלחמים על זכותנו להתקיים, ועל חובתנו לדבוק במוסר. אם לא נזכור את שתי העובדות הללו, הרי שאנו נלחמים על לא יותר מענן אבק.
ובינתיים, תחת חסות המלחמה על הבית, יצאה הממשלה למלחמה על הכיס. שלנו. בסקרים רוב הציבור מתנגד לתוכנית הכלכלית החדשה, אבל אין בכך הפתעה גדולה. הציבור יתנגד לכל תוכנית כלכלית שתכלול איזושהי פגיעה בציבור - והרי בלי פגיעה כזו אי־אפשר.
הבעיה העיקרית, מבחינה ציבורית, היא שכמעט אף אחד לא באמת יודע האם התוכנית הכלכלית טובה לו או רעה לו, טובה למדינה או רעה למדינה. במדינה שבה כל אדם יודע בדיוק איך לפתור את הבעיות הבטחוניות של ישראל בעשר מילים או פחות, אף אחד כמעט לא מבין מהחיים שלו בחישובים של משרד האוצר. חובבי הקונספירציות יגידו שזה מכוון, שמראש תוכננה מערכת החינוך בארץ כדי למנוע מאיתנו, הציבור, הבנה בסיסית של מערכות כלכליות. קשה לי להאמין שמדובר פה בזדון, אבל התוצאה היא אותה תוצאה: כולנו נאלצים להסתמך באופן בלעדי על עיתונאים ופוליטיקאים - אלו מקורות המידע היחידים שלנו באשר להשפעת התוכנית הכלכלית על כיסנו הפרטי. על הפוליטיקאים קשה לסמוך, כי הם פוליטיקאים. על העיתונאים - עוד יותר קשה לסמוך. רובם ככולם משרתים אינטרסים כלכליים של המשפחות העשירות, שמחזיקות את העיתונות בגרוגרת. וזה לא שמוזס מוריד הוראה לסבר פלוצקר להתנגד לתוכנית מעל דפי העיתון, ונחמיה שטרסלר לא צריך את שוקן שיגיד לו מה להגיד. מראש מי ששורד בתקשורת המסחרית הוא מי שמקבל את כללי המשחק הקיימים בארץ, ואלו כללי המשחק שמשרתים את משפחות אצולת התקשורת.
אם רק המו"ל של ידיעות היה מסכים, היינו יכולים לעשות ניסוי חברתי מרתק: כל הכתבים והפרשנים של ידיעות (ואם אפשר לארגן משהו עם ערוץ 2 - מה טוב) ידברו בשבחי התוכנית הכלכלית. תוך ימים ספורים, המגמה הציבורית תתהפך, ופתאום הרוב יתמוך בה.
עוצמתה של התקשורת משגשגת בתנאים של חוסר מידע. במלחמת המפרץ כל הכוח היה בידי הממשל האמריקאי, ולכן הרוב קיבלו את העמדה שלהם. במבצע חומת מגן הכוח בזירת התקשורת הבינלאומית נשמט מידיה של ישראל, ולכן מעטים בלבד קיבלו את עמדת המדינה. מבחינת הידע הכלכלי, העוצמה כולה מרוכזת או בממשלה, או באקדמיה, או בתקשורת. זו האחרונה, אם כן, מנצלת את העמדה העדיפה שלה כדי לעשות בדעת הקהל כבשלה. הדרך היחידה למנוע זאת הוא להקנות לאזרחי ישראל ידע בסיסי בכלכלה, בדיוק כשם שכל תלמיד מחויב בידע בסיסי באזרחות, וכמעט כל אזרח מחויב בידע בסיסי בהלכות הצבא.
כשהאפר של מדורות ל"ג בעומר כבר יתפזר עם הרוח, וכשעשן המלחמות השונות המתחוללות בימינו יתפוגג, מי שישאר להתמודד עם התוצאות זה אנחנו, האזרחים. אנחנו אלה שמשלמים - בדם, בדמעות, בנפש, בבריאות הנפש וגם בממון. כשאנו נלחמים על המילים, אנחנו צריכים לזכור שהיעד הוא המוסר. כשאנו נלחמים בג'נין אנחנו צריכים לזכור שהשאיפה היא לשלום. כשאנחנו נלחמים על הכסף, אנחנו צריכים לזכור שהמטרה היא יציבות, שגשוג ובטחון. כשאנחנו נלחמים על הבית, אנחנו צריכים לזכור שאדמה חרוכה היא אולי טקטיקה טובה, אבל היא אסטרטגיה מחורבנת.
|
קישורים
גוש שלום נגד מיקרוסופט ישראל
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש