 |
היצף הדמיות המדיה מחולל אינפלציה של "האמיתי". אמריקה כולה, טוען בודריאר, עברה תהליך של דיסנילנדיזציה: למבקרים בדיסנילד נדמה שהם מבקרים לשעה קלה בעולם בדוי, אך אין הבדל בין דיסנילנד לאמריקה הסובבת אותה.
|
|
| תקשורת • שמעון גלבץ • יום ו', 15/2/2002, 23:30 |
|
 |
|
Coca-Cola is the real thing.
Get real.
העיתונאי תומס פרידמן מתאר בספרו "הלקסוס ועץ הזית" בית קפה בשם "קורנר בייקרי" (המאפייה הפינתית) המרוחק קילומטרים אחדים מביתו שבבתסדה, מרילנד. "במקום הזה מוכרים שלושים סוגים שונים של לחם. יש בו גם הניחוח של מאפייה של פעם, וכזה הוא המראה שלו, עם העץ הכהה והמבריק שבו בשילוב פליז, והעובדים מסבירים פנים. כן, 'זו המאפייה הפינתית שלי'. יש לי רק קושי אחד - היא אינה ממוקמת בשום פינה, אלא ב'מונטגומרי מול', מרכז קניות. אף על פי שהשם ואווירת המקום מעלים בנו זיכרון של רחוב ראשי של פעם, אין מאחורי זה שום נשמה. כשנכנסים ל'קורנר בייקרי', לא שומעים שם שום 'שלום, שכן - שלום, חבר - שלום, אחי'. סתם אוסף של זרים גמורים על אם הכביש המהיר... הקהילה והסביבה שקיימו את המאפייה הפינתית הישנה אינן עומדות מאחורי 'קורנר בייקרי' של בעל הזיכיון. מדובר, אפוא, רק בתפאורה המעוגנת בבטון, לא בקהילה."
ייצוג מושתת על העיקרון שבו יש מתאם בין המסמן (sign) למסומן (signified): בין סמל כלשהו לבין דבר מה במציאות. אנחנו יכולים לנווט בדרכים באמצעות מפה ולהגיע למחוז חפצנו משום שיש מתאם, יחס שקילות, בין המפה למציאות. אם מופר יחס זה, אם סימני המפה אינם תואמים את המציאות שהם אמורים לייצג, נאבד בדרך. כך, לדוגמה, אם במפת הדרכים שלנו מסומנת תחנת דלק ובהגיענו למקום נמצא תחתיה רק חנות למכירת מזכרות, או שהמקום צחיח וריק מאדם, הרי שהופר היחס מסמן/מסומן - מפת הדרכים שלנו אינה מייצגת את המציאות. בדומה לכך, חל שיבוש ביחס מסמן/מסומן כשמאחורי השם 'קורנר בייקרי' אין קהילה בת־קיימא, כפי שתיאר פרידמן.
פרסומות, כמעט ללא יוצא מן הכלל, יוצרות יחסים מדומיינים בין מסמן למסומן. "קוקה קולה זה הדבר האמיתי" קובעת הסיסמה הידועה, אולם הפרסומות של המשקה הקל אינן מעידות כלל על טיבו אלא הופכות אותו לסמל של של חיים צעירים כיפיים ו"קוליים". מטרתן ליצור את יחס הסימול (signification): "קוקה קולה" (מסמן)/ אושר נעורים קולי (מסומן). פרסומות המשקה מציגות צעירים וצעירות יפים ותוססים, המשתוללים בחינניות ברחובות או במסיבות חוף, חוגגים את החיים בחירות חסרת גבולות, כיד הדמיון הטובה על הקופירייטרים, הארט־דיירקטורים ואנשי המדיה האחרים שהפיקו את הפרסומת. "הדבר האמיתי" של "קוקה קולה" הוא אפוא קבלת פטור מהמציאות עצמה, בדיה מוחלטת, מסומן שאין לו אחיזה במציאות, היפר־מציאות.
בודריאר טוען שהתרבות הפוסטמודרנית מתאפיינת בשפע אינסופי של מסמנים תלושים כאלו, הדמיות שיוצרות טכנולוגיות המדיה, המחוללות תהליך של טשטוש משמעויות ועיקורן, והורסות את ההבחנות בין תוצרי המדיה למציאות: "תקשורת ההמונים מביאה לכך שהמידע בולע את תכניו שלו," חומרי המציאות הופכים ל"סיפור", מזון לעולם הבדוי של הטלוויזיה והמדיה בכללותה. ומצד שני, הדמיות שאין להן אחיזה במציאות מאפילות על המציאות עצמה. תהליך זה מטשטש את הגבולות בין האמיתי למזויף, בין המציאות והבדיה.
סימולקרה
אין דבר מה יוצא דופן בתצלום של שלישיית הנערים המוצגת למטה מלבד העובדה שנערים אלה לא היו ולא נבראו. הם הדמיות טהורות מתוך סדרה הקרויה "דיוקנאות בדויים", שיצר האמן האמריקני קית קוטינגהם. בתהליך היצירה סרק קוטינגהם ציורים אנטומיים ותצלומי שיער, עיניים ותווי גוף של גברים ונשים ממוצאים אתניים שונים, כולל פרטים מגופו שלו, ושילב אותם. תצלום מעין זה הוא סימולקרה (simulacrum) - דבר מה שאין לו מקור ממשי במציאות. בעבר נתפס התצלום כמייצג מציאות כלשהי - היה דבר מה בעולם הממשי שאליו הוא התייחס. ההדמיות מנתקות את החוליה שקישרה בין המציאות לייצוגה באמצעות התצלום המתעד, טוען בודריאר, בימינו הוא אינו מה שהיה פעם. אבדו לתצלום היחסים התיעודיים שקשרו בינו לבין האמת, ההיסטוריה, האקטואליה והזיכרון.
עבודה מתוך הסדרה "דיוקנאות בדויים" מאת קית קוטינגהם
בודריאר מונה ארבע דרגות שעבר המסמן (sign) בדרכו אל הסימולקרה:
1. בתחילה היה המסמן (תצלום וכו'), שיקוף של מציאות בסיסית. תצלום דרכון, לדוגמא, הוא כזה בדיוק; מטרתו לאפשר לפקיד ההגירה להשוות בינו לבין האדם הממשי הניצב מולו וכך לזהותו בוודאות.
2. בדרגה השניה, המסמן מסווה או מסלף מציאות בסיסית. כזה היה ייצוג מלחמת המפרץ ב- CNN. שמי בגדאד הבזיקו על המסך בירוק, מטרות דוממות נראו מבעד לכוונות המטוסים, המלחמה תוארה בטלוויזיות המערב כסדרה של התקפות כירורגיות, בלי דם, אף שהיו בה אלפי הרוגים עירקיים.
3. בדרגה השלישית, המסמן מסווה את היעדרה של מציאות בסיסית. כך זה בדוגמא שהובאה בסיפורו של פרידמן - השם "קורנר בייקרי" ותפאורת המקום מסווים את היעדרה של קהילה בת־קיימא.
4. בדרגה הרביעית והאחרונה, אין למסמן קשר למציאות כלשהי, הוא סימולקרה, כמו שלישיית הנערים של קוטינגהם, הדינוזאורים של פארק היורה או מגישת החדשות אננובה.
הדמיה כלשהי אינה בהכרח משתייכת רק לאחת מארבעת הקטגוריות אלא יכולה להימצא בשתיים או יותר. כך, בספרו הנושא את השם הפרובוקטיבי "מלחמת המפרץ לא הייתה", משייך בודריאר את הדמיות מלחמת המפרץ גם לדרגה הרביעית. אף שהיו למלחמה תוצאות ממשיות בשטח הרי שהטייסים והגנרלים האמריקנים חוו אותה רק ברמת המציאות המדומה שחוללו מסכי המכ"ם, המחשב, הטלוויזיה וסרטי הוידיאו שתיעדו את פגיעת הפצצות החכמות במטרותיהן. אחד הכתבים שסיקרו את המלחמה תיאר אותה כך: "משחק המחשב הגדול בכל הזמנים". לא היה שום הבדל בין ההדמיות בשעת המלחמה לבין הדמיות התרגול (סימולקרה) שקדמו לה; "הדמיות של מלחמה הפכו למלחמה עצמה", אמר חוקר המדיה, פול וריליו, בהתייחסו למלחמת המפרץ. ניסוח זה תואם את טענתו של בודריאר כי בעידן הפוסטמודרני ההדמיות קודמות למציאות ומכפיפות אותה אליהן (או במונחי המשל של בורחס - "המפה קודמת למציאות").
דיסנילנד בע"מ
כתבה בניו יורק טיימס שהתפרסמה לפני זמן מה סיפרה על פסל גדול מהחיים של מרגרט תאצ'ר, ראש ממשלת בריטניה לשעבר, המבקש לו אכסניה נאותה. גובהו של הפסל העשוי שיש קררה מעל 2 מטרים ומשקלו 2 טון, והוא מיטיב לתאר את נחישותה של גב' הברזל במלוא הדרה האימפריאלי (כולל תיק היד). הפסל ניל סימונס ייעד אותו לבית הנבחרים הבריטי, אולם קיים חוק המונע הצבת דיוקנאותיהם של אנשי ציבור בארמון ווסטמינסטר אם לא מלאו חמש שנים לפטירתם, וגב' תאצ'ר, כידוע, עדיין בריאה ושלמה. בגלל ממדי הפסל והאווירה הפוליטית בבריטניה לא נמצאו שם עד עתה גלריה או בניין ציבורי שייאותו לשכן אצלם את היצירה. אולם הישועה עשויה לבוא מאמריקה. עיירה קטנה בשם לייק האווסו, אריזונה, התנדבה בשמחה לשכן את הפסל בבניין העירייה החדש שלה. אנשי העיירה הם אוהדי אנגליה מושבעים וב- 1968 רכשו מעיריית לונדון את גשר לונדון הישן בסכום של 2.46 מיליון דולר, ומפורק לחלקיו השיטו אותו אליהם על פני האוקיינוס האטלנטי. גשר לונדון הישן מחבר כיום בין האי שבאגם האווסו לעיירה שעל החוף. בנוסף לכך נבנה בעיירה דגם של כפר אנגלי בסגנון טיודור, שבמרכזו פאב הקרוי "לונדון ארמס", בו מגישים, כמובן, פיש אנד צ'יפס. כל חפץ, דגם או הדמיה המוסיפים "אותנטיות בריטית" להאווסו מקודמים שם בברכה. ברחבי אמריקה ניתן למצוא לא רק עיירות בריטיות "אמיתיות" כי אם גם דניות, יפניות וכו', וכמובן גם עיירות אמריקניות בנוסח המערב הפרוע, שנראות ממש כמו במערבונים.
אולם באמריקה אין מסתפקים בעיירות. במלונות הענק של לאס וגאס משוחזרים מרכזיהם ההיסטוריים (או התיירותיים ליתר דיוק) של ערים נודעות. אתה יכול לשייט שם בגונדולה לאורך התעלה הגדולה של ונציה, תחת כיפת שמיים מלאכותית, שתאורתה מתחלפת בהדרגה במהלך היממה כדי להפוך את האשליה למושלמת. המבקרים בוונציה מועתקת זו מספרים שאי אפשר להבדיל בין השמיים המלאכותיים לשמיים אמיתיים. במרחק הליכה משם נמצאת לוקסור המצרית העתיקה כולל הפירמידות והספינקס. סיור בזק בצרפת עורכים במלון "פריז־לאס וגאס". 4,000 עובדיו של המלון (המכונים "אזרחים" כמו בימי המהפכה הצרפתית) מקדמים את פניך בכל הזדמנות במילים צרפתיות בסיסיות כמו bonjour (בוקר טוב) ונגני אקורדיאון משמיעים שנסונים. בפריז זו מצויים העתק של מגדל אייפל המתנשא לגובה 164 מטר (כמחצית מהגובה המקורי), שער הניצחון, בניין האופרה וכו'. לא רק בניו יורק ובמונטה קרלו אפשר לבקר בלאס וגאס, אלא גם בחצר המלך ארתור ובפורום הרומאי.
התעלה הגדולה של ונציה במלון בלאס וגאס
בודריאר רואה בריבוי דגמי הערים הללו ובשלל ההדמיות האחרות ניסיון לפצות על המציאות שכבר אבדה לבלי שוב: "כשהמציאות (the real) אינה עוד מה שהייתה פעם, חלה התרבות של מסמני מציאות, אמיתות מיד שניה... מתעוררת בהלה לייצר את האמיתי." בודריאר מתאר תהליך של סחרור, מעין אינפלציה של "האמיתי"; ככל שנשמטת קרקע המציאות מתחת לרגלינו בשל היצף ההדמיות, כך תוקף אותנו הבולמוס לייצר את המציאות מחדש באמצעות הדמיות נוספות "יותר אמיתיות מהמציאות עצמה", או כפי שמכנה זאת בודריאר, היפר־מציאות.
במרכז "אפקוט" (EPCOT), חלק מדיסנילד, פלורידה, אפשר לבקר לא רק בבירות אירופיות ובמזרח הרחוק, כי אם גם בעיירה אמריקנית טיפוסית. היה כבר מי שהעיר על כך כי "רק באמריקה אפשר למצוא אמריקה מפוברקת." בודריאר עוד מחריף טענה זו: אין הבדל בין אמריקה שבתוך דיסנילנד לבין אמריקה שמחוצה לה. דיסנילנד מגלמת בזעיר אנפין, בתמצית, את ערכיה של אמריקה, את המורפולוגיה שלה. היא אמנם מוצגת במוצהר כארץ בדויה לחלוטין, אך היא מתפקדת כהדמיה מהדרגה השלישית: "דיסנילנד נמצאת שם כדי להסוות את העובדה שהיא הארץ 'האמיתית', אמריקה 'האמיתית' כולה היא דיסנילנד... דיסנילנד מוצגת כבדויה כדי לגרום לנו להאמין שכל השאר אמיתי, אך למעשה, לוס אנג'לס רבתי ואמריקה הסובבת אותה אינן עוד אמיתיות, הן בדרגת ההיפר־מציאות וההדמיה." במילים אחרות, בגלל שפע ההדמיות המרוכז שבפארקים כדיסנילנד, נוצרת האשליה שמחוץ להם עדיין קיימת מציאות ממשית שאינה נגועה במלאכותיות, אך האמת היא שהמלאכותיות הדיסנילנדית כבר שוררת בכול, היא מובנית במציאות הפוסטמודרנית, ומהווה חלק בלתי נפרד ממנה.
בסיפור מדע בדיוני של ארתור סי. קלארק, הקרוי "שיעור היסטוריה", מסופר על משלחת מחקר של תרבות חייזרית המגיעה אל כדור הארץ אלפי שנים אחרי שבני האדם נכחדו. כדור הארץ מכוסה קרח אך החייזרים דמויי הלטאות מצליחים לאתר מצבור פריטים ששרדו מהתרבות האנושית ובהם קופסת פח שטוחה, גלילית, ובתוכה סרט ועליו רצף של אלפי תמונות זעירות. הם מצליחים לבסוף לפענח את הגיונה של הטכנולוגיה שלפניהם, בונים מקרנת קולנוע, וההיסטוריון שביניהם מכריז בחגיגיות כי הם עומדים לגלות סוף סוף מה היה מראהו של אותו גזע מפואר, שאכלס את כדור הארץ, וחכמתו עלתה ללא ספק על כל מה שהם, החייזרים, יכולים לשער בנפשם. ביראת כבוד הם ניבטים בדמויות הדו רגליות המתנועעות בתזזית על המסך, ובפניהם בעלות העיניים הצמודות והחיוך המלגלג. מדעני החייזרים צופים ב"מיקי מאוס", אך מכיוון שלא יצליחו לפענח את משמעות הכתובת "הפקות וולט דיסני", לא יידעו לעולם שהם צפו בסרט הנפשה. התזה של בודריאר נוטלת בקריצה משלה את העוקץ מסיפורו של קלארק ומחליפה אותו בעוקץ חדש: מרגע מסוים באבולוציה האנושית, עם התפתחות המדיה האלקטרונית, התושב האמיתי של כדור הארץ אכן היה עכבר מצוייר.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש