 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני רוצה להביע את התנצלותי בפני אלי החיות המצוירות. התמונה בסוף המאמר נכפתה עלי בניגוד לשיקול דעתי בטיעון המופרך ש"אין הבדל" בין דיסני לאחים וורנר. מובן מאליו כי שני העולמות שמבנות החברות הללו בתחום הסרטים המצויירים הם שונים בעליל זה מזה. דיסני יוצרים עולם חמוד ומלא מוסר נוצרי טוב. רמת האלימות בסרטים שלהם היא נמוכה, וכשיש אלימות, היא בד"כ תוצאה של תאונה (גופי הוא דוגמא טובה). הדמויות שמסתובבות בעולם המצויר של דיסני הם יצורים שוחרי טוב שנוטים להכנס לצרות שלא מרצונם החופשי (דונלד דאק הוא הדמות הקלאסית מהבחינה הזו - הוא מתכוון לטוב, אבל הוא חסר כל יכולת לבצע זאת, והפתיל הקצר שלו לא מסייע. גם קשיי הדיבור שלו יכולים להוות בסיס לדיון ארוך). מיקי מאוס, אגב, בתור הדמות הראשית המזוהה ביותר עם דיסני הפך, ככל שנקפו השנים, מדמות דיסניית טיפוסית (בדומה לדונלד דאק, וראו לדוגמא את התנהגותו ב"שוליית הקוסם") לדמות המנהיג הנאור והטוב, שמסייע לכולם ותמיד מצליח להשיג את מטרתו. האחים וורנר, לעומת זאת, נוהגים במופרעות הרבה יותר גדולה. טוב, בגלל זה הם קוראים לסרטים המצויירים שלהם "Looney Tunes" (ודוק - Tunes, לא Toons. מקור האיות הזה הוא היסטורי - הסדרה התחילה את דרכה כ"צלילים שמחים" (Merry Tunes), והטבע המופרע שלה התגבש עם הזמן ועם התגבשות הדמויות הראשיות). העולם של וורנר הוא בידורי מיסודו. ככזה, הוא אינו מתכחש כלל להיותו עולם מפוברק על-ידי חברה מסחרית. הלוגו של WB אינו מוסתר בסרטים שלהם. ה"אנימניאקס" גרים במגדל המים שבמגרש של WB, עליו, כמובן, מוטבע הלוגו של החברה; בסרט "ספייס ג'אם", מייקל ג'ורדן נחטף לעולם של הטונס. את המעבר בין העולם שלנו לעולם שלהם הוא מבצע על-ידי חדירה דרך הלוגו של WB; בשלב כלשהו בסרט מציין דאפי דאק1 שהדמויות המצויירות הן תחת זכויות יוצרים של תאגיד WB, ואז הוא חושף את הלוגו שמוטבע על אחוריו ומנשק אותו בחדווה. דיסני לא יעזו לעשות דברים כאלו. הם בעצם "מתכחשים" לכך שהעולם שלהם מפוברק. הכי קרוב שהם הגיעו ל-WB היה בסרט "מי הפליל את רוג'ר רביט" (שנוצר על ידי חברת אמבלין של סטיבן שפילברג2, אבל הופץ על ידי בואנה ויסטה, חברה בת של דיסני), בו השתתפו דמויות ממגוון עולמות "טונז", ובין השאר נוהלה שיחה משעשעת ומרושעת למדי בין באגס באני לבין מיקי מאוס, וכן, אם זכרוני אינו מטעני, בין דונלד ודאפי (האחרון ירד על הראשון באשר ליכולותיו הורבליות המוגבלות). כאמור - הסרט הזה אינו של דיסני, והתנהגות הדמויות בו מתאימה יותר להתנהגות של דמויות WB. בכלל, נדמה שלמרות שדיסני החברה הראשונה שחושבים עליה בתחום של סרטים מצוירים, עדיין, כשמנסים לתאר בקווים כלליים מה יש בסרטים מצויירים, מתארים תמונות מתוך סרטים של WB. אולי כי הם יותר משעשעים. אז זהו. אז אין התאמה בין התמונה בסוף לבין הטקסט שקודם לה. לי אישית ההבדל הזה הפריע, וביקשתי שתהיה התייחסות, אפילו במשפט אחד, ל-WB, לפני התמונה הזו. שמעון טען שאין צורך, והפציר בי להוסיף את התמונה בכל זאת. מכיוון שאני בחור נחמד, הוספתי את התמונה, ובזאת אני מביע את מחאתי על ההתעלמות מההבדלים התהומיים בין העולמות המצוירים של שתי החברות. תחי וורנר בראת'רז. 1 אם כבר משווים, דאפי דאק לוקח את דונלד דאק בהליכה בכל מה שקשור להיותו ה-hero-wannabe, שנאלץ לחיות בצילו של הגיבור האמיתי (באגס באני ומיקי מאוס, בהתאמה). והוא גם יכול לדבר בצורה קצת יותר מובנת. 2 למעשה, אמבלין גם הפיקה את "אנימניאקס", מה שמעלה את הסברה שהיא חברה בת של WB. אישורים או הפרכות לטענה זו יתקבלו בברכה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי הם שייכים לחברה אחרת - Terry Toons. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי בעד תום וג'רי ירים את ידו! ןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למרות שהוא חיקוי של גראוצו האגדי... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תום וג'רי נוצרו ע"י חברת Hanna-Barbera של ויליאם האנה וג'וזף ברברה. דרך אגב, ניתן לכתוב מאמר ארוך ומעניין על סרטי טום וג'רי המקוריים משנות הארבעים ועל עולם הדימויים האמריקני המוצג בהם, שהוא כל כולו נוגד את הפוליטיקלי-קורקט של ימינו (בעיקר המשרתת הכושית!!!). בדרך פלא הסרטים הללו מוצגים היום בערוץ הסרטים המצויירים ללא כל צנזורה. אני מקווה שמישהו שמבין בזה ירים את הכפפה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברכותיי, דובי. זוהי סקירה רצינית וחשובה על תחום בעל חשיבות רבה בחיי רבים (בחיי שלי, לפחות). ברצוני לציין בהזדמנות זו מגמה מדאיגה ביותר: כחלק מצביעות הפוליטיקלי-קורקט האמריקאית העלובה, עברו לאחרונה סרטוני WB, שנקנו *במלואם* בידי חברת העל שבבעלותה רשת Cartoon Network, תהליך של צנזורה ומחיקת קטעים אשר מציגים סטראוטיפים אתניים, אלימות, שתייה, עישון וכו' (במקרים אחדים, אף רמיזות הומוסקסואליות). המאגר של כל סרטוני WB, MGM ופאראמאונט, כולל סרטוני תעמולה נהדרים שיוצרו למען הממשל האמריקאי בשנות ה-50 (מי שרוצה עותקים פיראטיים, שייצור אתי קשר), עובר תהליך של חיתוך אכזרי, אשר לעתים קרובות משבש לגמרי את הסדר הפנימי וההגיוני של העלילה. דף מידע מקיף על העניין: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא ה-Cartoon Network? חבל. תפסתי מהם חבר'ה טובים... אגב, תיקון קטן למה שכתבתי לעיל - השם המקורי היה Merry Melodies, ולא Merry Tunes. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דובי, אכן היית ממש נחמד כשהסכמת להשאיר את האיור הזה. וגם תודה על אבחנותיך באשר לדקויות בין המתיקות של יצורי "דיסני" והמופרעות של יצורי "וורנר ברוס" בימינו. דומני שתום וג'רי הם הפקה של דיסני, וככל שזכור לי ממה שראיתי בילדותי הם היו מופרעים ומרושעים למדי. גם קלארק בסיפורו מלפני כחמישים שנה מתאר את הדמות המצוירת שרואים החייזרים על המסך כ"רעת מזג" ועוסקת בעיקר בעימותים אלימים ביותר עם יצור אחר. יכול להיות שבעתיד של הסיפור וורנר כבר ביצעו השתלטות על דיסני, או מרג'ינג? לפחות לפי אומברטו אקו (שם הוורד), שכתב ב-1975 מאמר בשם "מסעות בהיפר-מציאות", אין זה משנה כל כך. מבחינת עקרונות הפעולה של הדיסנילנדיה האלימות המצויירת והמתיקות המצויירת משלימים זה את הזה. במאמרו מספר אקו על ביקוריו בעשרות פארקים, מוזיאונים וכו' באמריקה, שבהם מוצגות הדמיות על גבי הדמיות. את דיסנילנד מכנה אקו "הקפלה הסיסטינית" של עולם ההדמיה האמריקני, ועל רחובה הראשי הוא כותב כך: "הרחוב הראשי בדיסנילנד מוצג לנו באורח ריאליסטי ופנטסטי בעת ובעונה אחת... חזיתות הבתים מוצגים בפנינו כבתי צעצוע ומזמינים אותנו להכנס פנימה לתוכם, אך הפנים שלהם הוא תמיד סופרמרקט מוסווה, שבו אתה קונה באובססיביות, בעודך ממשיך להאמין שאינך אלא משחק." אל הקופה הרושמת של הסופרמרקט הדיסנילנדי, כותב אקו, מובילים אותך בעזרת דימויי גן עדן ודימויי גיהנום גם יחד, אין זה משנה כל עוד נדמה לך שאתה משחק: "הצרכנים מבקשים שירגשו אותם לא באמצעות ההבטחה של הטוב בלבד אלא גם באמצעות הרעד של הרוע. וכך, בדיסנילנד, בנוסף למיקי מאוס והדובים הנחמדים, מוצאים גם עדות מוחשית לרוע מטפיזי (הבית רדוף הרוחות) ולרוע היסטורי (הפירטים), ובמוזאוני השעווה מוצאים תמיד לצידה של ונוס ממילו גם קברי שודדים, דרקולה, פרנקנשטיין, איש הזאב, ג'ק המרטש, פנטום האופרה; ולצידו של הליוויתן הטוב נמצאת דמות הפלסטיק של הכריש הרשע. שניהם גם יחד באותה דרגת אמינות ובאותה דרגת זיוף. וכך בהכנסו לקתדרלות ההדמיה הללו נותר המבקר בחוסר ודאות, ואינו יודע אם גורלו הועיד לו גן עדן או גיהנום, ולפיכך הוא ממשיך לצרוך הבטחות חדשות." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טום וג'רי הם מוצרים של האנה-ברברה, יוצרים של דברים פחות טובים, כגון ''סקובי-דו'' ושאר ירקות, אבל לאחרונה, של כמה דברים משעשעים, כמו ''המעבדה של דקסטר'' ו''ילדות הפוור-פאף.'' (וסליחה על העברות) |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |