 |
|
חוק הבחירה הישירה נולד בחטא, התקיים בחטא והלך לעולמו בחטא. זאת, למרות שהכוונות שעמדו מאחוריו היו בבסיסן חיוביות וכנות. על הסיבות לכינונה של שיטת הבחירות החדשה, וזרעי הפורענות שהתקיימו בה כבר מלידתה.
|
|
| פוליטיקה • יזהר מזרחי • יום ג', 22/1/2002, 21:56 |
|
| |
בין 1948 ל- 1996 התקיימה בישראל שיטת הממשל הפרלמנטרית הקלאסית, שהתבססה על שיטת בחירות יחסית טהורה: רשימות שונות התחרו על 120 מקומות בכנסת. כל רשימה זכתה במספר מושבים על־פי החלק היחסי שהיא קיבלה מתוך סך כל הקולות הכשרים בבחירות. למשל, רשימה שזכתה ב- 20 אחוזים מהקולות קיבלה 24 מושבים בכנסת. לאחר בחירת הכנסת וחלוקת המושבים בה החל הליך הקמת הממשלה: הנשיא היה מטיל את המשימה על חבר הכנסת שהיו לו מירב הסיכויים להקים קואליציה בכנסת, ובמלים אחרות: על ראש המפלגה שיכל לגייס סביבו 61 ח"כים ומעלה במהירות הגדולה ביותר. בצורה זו נהנתה הממשלה - הרשות המבצעת - מרוב בכנסת - הרשות המחוקקת - ורוב זה הוא שאפשר לה למשול, כיוון שמרבית הפעולות השלטוניות דורשות אישור של רוב בכנסת או בוועדותיה, החל מאישור תקציב המדינה וכלה באישור של כל תקנה אזוטרית שמוציא שר זוטר.
שיטת בחירות וממשל זו, בהבדלים המתבקשים, מקובלת בחלק גדול של הדמוקרטיות בעולם (אם כי במרביתן הבחירות לפרלמנט נעשות על בסיס אזורי). גם בישראל היא לא נולדה סתם כך, אלא היוותה המשך ישיר לשיטת הבחירות שהיתה נהוגה במוסדות הציוניים לפני קום המדינה. שהרי מערש לידתה היתה התנועה הציונית מפולגת לאין־ספור רסיסי סיעות ומפלגות (באותם ימים רצו בבחירות רשימות של "תימנים" ו"ספרדים" שזכו במושב אחד או שניים). לכן היה זה אך טבעי ששיטה זו תאומץ גם במוסדות המדינה הריבוניים. ואולם, כבר אז נשמעו קולות רמים שטענו כי יש לשנות את השיטה, ובראשם קולו של דוד בן־גוריון בכבודו ובעצמו. למרות שעמד בראש ממשלת ישראל במשך שבע־עשרה שנים (לא רצופות) סבר בן־גוריון כי שיטת הממשל הזו מעודדת ריבוי מפלגות ומקשה על הממשלה למשול. ובכל זאת, לאורך יותר מארבעים שנה של דיבורים ונאומים בזכות החלפת השיטה, לא יצא הדבר מן הכוח אל הפועל, שכן ריבוי האינטרסים המנוגדים של המפלגות השונות בשדה הפוליטי הכריע בעד המשך המצב הקיים.
מה קרה, אם כן, בתחילת שנות התשעים, ששינה את התמונה? התשובה היא צירוף נסיבות היסטוריות שהניע תהליך פוליטי אשר הסתיים בסופו של דבר בשינוי חוק יסוד הממשלה ובלידתה של שיטת הבחירה הישירה לראשות הממשלה.
בסוף שנות השמונים קמה תנועה ציבורית בשם "חוקה לישראל", אשר שמה לה למטרה לפעול לחקיקת חוקה אשר תעגן את דמותה של המדינה כמדינה יהודית דמוקרטית ואת זכויות היסוד של אזרחיה, וכמו כן תכלול שינוי של שיטת הממשל באופן שיקטין את כוחן של המפלגות הקטנות, ובעיקר הדתיות. התנועה כללה אישי ציבור שונים, ביניהם אנשי אקדמיה מתחום המשפט אשר יכולים להיות מסווגים, בהכללה, כ"אשכנזים, משכילים, ציונים, ליברלים" - דהיינו, כאלה הרואים בדתיים ובחרדים את האיום הגדול ביותר על דמותה של המדינה. מבחינה כרונולוגית, קמה תנועת "חוקה לישראל" שנים ספורות אחרי ייסודה של תנועת ש"ס, מה שאיננו מקרי ככל הנראה. שיטת הממשל החדשה אותה הציעה התנועה כללה בחירות ישירות לראשות הממשלה, על מנת לחזק את מעמדו של ראש הממשלה מול המפלגות, וכן בחירות אזוריות לחלק מחברי הכנסת.
אך למרות מעמדם הציבורי של אנשי "חוקה לישראל" וקשריהם במקומות הנכונים, קשה להניח שהם היו מצליחים להתגבר על שלל האינטרסים הפוליטיים הרוחשים בזירת המפלגות בישראל ולהניע מהלך מסדר גודל שכזה, אלמלא הפוליטיקאים עצמם היו כורים לעצמם את הבור ונופלים לתוכו. לבור הזה הוצמד כינוי מפורסם - "התרגיל המסריח".
אחרי בחירות 1988 הוקמה ממשלת אחדות לאומית דומה מאד לזו הקיימת כיום. בראשה עמד יצחק שמיר מהליכוד, ולצדו כיהן יו"ר מפלגת העבודה שמעון פרס כשר האוצר. יצחק רבין היה שר הביטחון, ומשה ארנס שר החוץ. בניגוד לממשלת האחדות שקדמה לה, בממשלה הזו לא הייתה אמורה להתבצע רוטציה בראשות הממשלה, ושמיר היה אמור לכהן בראשה עד סוף הקדנציה. בראש סדר יומה של הממשלה עמדה האינתיפאדה הפלסטינית הראשונה, שפרצה שנה קודם לכן. בשנת 1989 התגלע ויכוח בממשלה סביב התשובה אותה צריכה ישראל לתת לתוכנית השלום של מזכיר המדינה האמריקני ג'יימס בייקר. פרס, כמובן, דרש להיענות לתוכנית בחיוב, בשעה ששמיר לא התלהב, בלשון המעטה. עד כאן פרק נוסף ולא מעניין במיוחד בקורותיה של מדינת שמעון פרס העצמאית. ואולם, העלילה קיבלה תפנית מפתיעה - מאחורי הקלעים, רקח פרס מזימה פוליטית נועזת יחד עם השר הצעיר והמבטיח מש"ס אריה דרעי. לפי התוכנית, הייתה אמורה מפלגת העבודה, יחד עם המפלגות החרדיות, לפרוש מן הממשלה, להפיל אותה בהצבעת אי־אמון בכנסת, ואז להקים ממשלה חדשה בראשותו של פרס, ללא הליכוד. לצורך העניין גויס הרב עובדיה יוסף, שבראיון טלוויזיה נדיר קבע כי "פיקוח נפש דוחה שטחים" ובמילים אחרות - נתן את ההכשר לדתיים לחבור עם מפלגות השמאל.
בתחילה פעל הכל לפי התוכנית. הוגשה הצעת אי־אמון על רקע תוכנית בייקר; שמיר, שראה את המתרחש לנגד עיניו, נקט בצעד מקדים ופיטר את כל שרי העבודה מממשלתו; ובפעם הראשונה בתולדות המדינה נפלה הממשלה בהצבעת אי־אמון בכנסת. כעת החל מחול שדים פוליטי של הקמת קואליציות ופירוקן, שבסופו אמור היה שמעון פרס להקים ממשלה חדשה. אך אבוי, משהו השתבש. המשהו הזה היה סירובם של יתר החרדים להתיישר על־פי הקו שקבעו דרעי ועובדיה. הרב שך, בנאום "השפנים" המפורסם שלו, קבע כי אין לחבור למפלגת העבודה, ואילו חב"ד, שגם היא בחשה בקלחת, לא הסכימה שנציגה, ח"כ אליעזר מזרחי, ייתן את ידו למזימה. האירועים הגיעו לשיא כמעט הוליוודי כאשר פרס הציג את ממשלתו בכנסת אך נאלץ לראות את מרבית חבריה מצביעים נגדו, ואת המגדל היומרני אותו בנה עם דרעי הצעיר מתמוטט ברגע אחד לנגד עיניו. זמן קצר אחר־כך הקים יצחק שמיר ממשלת ימין־חרדים צרה ששלטה מ- 1990 עד בחירות 1992.
מעבר לדרמה הפוליטית העסיסית קרה כאן דבר חסר תקדים: בפעם הראשונה בתולדות ישראל עמד השלטון לעבור מצד אחד של המפה הפוליטית לצדה השני ללא בחירות, רק משום שמפלגה מסוימת בקואליציה העבירה את תמיכתה בהתאם. וחשוב לדעת: זהו מהלך לגיטימי בדמוקרטיה פרלמנטרית. על־פי כללי שיטת הממשל הזאת, רק הפרלמנט נבחר על־ידי העם, בשעה שהממשלה נבחרת על־ידי הפרלמנט. אם הפרלמנט משנה את דעתו, מותר לו לבחור ממשלה אחרת. אך זהו כמובן תיאור פורמליסטי של הדברים, משום שמקובל לראות בהקמת הממשלה את התוצאה המהותית והמעשית של הבחירות, ומכאן שהעם הוא הבוחר את ממשלתו. הפרלמנט אינו ישות עצמאית ומנותקת, שכן הוא שואב את כוחו מהעם, ועל כן צעד שכזה משמעו שהפרלמנט מוציא אל הפועל מהפך פוליטי שלא קיבל כל אישור מהציבור, ואין לו כל לגיטימיות ציבורית.
הכישלון המהדהד של תוכנית פרס־דרעי הגביר עוד יותר את האפקט השלילי מלכתחילה שליווה את המעשה הפוליטי כולו, ואת הארץ שטף גל של מיאוס מהפוליטיקה, מהכנסת ומשיטת הממשל כולה. על הגל הזה רכבה, בין היתר, תנועת "חוקה לישראל", שנתנה חסות להפגנות ועצרות שמטרתן להביא לשינוי שיטת הממשל. בגן הורדים מול הכנסת הוחתמו מאות אלפי אזרחים על עצומה הקוראת לשינוי השיטה, ובכנסת עצמה, שחבריה הפליאו בהכאה על חזותיהם, החל להתגלגל תהליך החקיקה של החוק לשינוי שיטת הממשל.
ארבעה חברי כנסת מארבע מפלגות שונות הגישו את הצעת החוק: אמנון רובינשטיין משינוי, דוד ליבאי מהעבודה, אוריאל לין מהליכוד ויואש צידון מצומת. כל הארבעה היו משפטנים בהשכלתם. בהכירם כי אין אפשרות לחוקק חוקה שלמה הם הגישו רק את השינוי לחוק יסוד הממשלה שבבסיסו עומדת הבחירה הישירה של ראש הממשלה. השיטה המוצעת יצאה מכמה הנחות יסוד:
* ראש הממשלה נבחר על־ידי הציבור, ועל כן רק הציבור יכול להחליפו.
* משיראו המפלגות שאין באפשרותן להחליף את הממשלה שלא באמצעות בחירות, הן יפסיקו את החתירה המתמדת תחת יציבותה של הממשלה, וכך תגדל היציבות הפוליטית. באופן כזה, תוכל כל ממשלה לכהן ארבע שנים מלאות.
* מכיוון שלא תהיה אפשרות להחליף ממשלות סתם כך, יקטן כוח המשיכה של המפלגות הקטנות בעיני הציבור, שהרי כל כוחן בא להן מהיותן לשון מאזניים, שיכולה לנוע היום לטובת א' ומחר לטובת ב'. משיראה הציבור שדפוס פעולה זה כבר לא יכול לבוא לידי ביטוי, הוא ינטוש את המפלגות הקטנות, או אז ייכון בארץ פרלמנט מערבי מתוקן שכולל 2-4 מפלגות גדולות או בינוניות.
במשך חודשים ארוכים נידונה הצעת החוק בכנסת, אך בינתיים התרחש אירוע חשוב. בבחירות המקדימות לראשות מפלגת העבודה ניצח יצחק רבין את שמעון פרס, והפך למנהיגה של המפלגה. רבין, בניגוד לקודמו, תמך בשינוי שיטת הממשל. הוא סבר שכוח המשיכה הציבורי שלו גדול מזה של המפלגה, ובצורה כזו הוא יוכל לנצח בבחירות גם אם מפלגתו תקרטע מאחוריו. כמו כן, הוא חשש מאד מהאפשרות שכראש ממשלה הוא יעבור "תרגיל מסריח" כמו זה שניסה פרס לעשות לשמיר. מעבר לכך, היה כאן גם מימד של רכיבה על גל האהדה הציבורית שרכשה התנועה לשינוי שיטת הממשל, ובידול תדמיתי מפרס, שהיה מזוהה עם הסיאוב שהביא לקריסת אותו תרגיל. רבין כפה על מפלגתו, שרוב חבריה התנגדו לחוק החדש, עמדה התומכת בו, כולל משמעת סיעתית.
מן העבר השני החליט הליכוד להתנגד לחוק, גם הוא מסיבות פוליטיות לא־ענייניות. הליכוד היה נתון באותם הימים בלבו של מאבק פוליטי רועש בין האישים השונים שהיו בהנהגתו: שמיר, לוי, שרון, מודעי וארנס. הנהגה זו חששה שבכל מקרה היא לא תוכל להציב מועמד לראשות ממשלה שיוכל לגבור על רבין בקרב "אחד על אחד", ועל כן סברה שיש להעדיף את השיטה הקיימת. גם בליכוד הוחלט על משמעת סיעתית. מצב זה יצר בכנסת תיקו 60:60 שהיה מוריד את הצעת החוק מעל סדר היום. אך כאן נכנס שובר השוויון. קראו לו בנימין נתניהו. נתניהו לא הסתיר מעולם את שאיפותיו להיות ראש ממשלה, והוא גרס כי בשיטת הבחירות הישירה יהיה לו סיכוי טוב יותר לנצח. העובדה שהיה חבר כנסת טרי יחסית, בקדנציה הראשונה שלו, לא הפריעה לו להפר את המשמעת הסיעתית של מפלגתו, להצביע בעד החוק ולגרום בכך לקבלתו. במרץ 1992 התקבל השינוי לחוק יסוד הממשלה בקריאה שנייה ושלישית בכנסת, ונקבע כי הוא ייכנס לתוקף החל מהבחירות לכנסת ה- 14 ב- 1996.
הנה־כי־כן, חוק הבחירה הישירה נולד בחטא. למעט ארבעת יוזמי החוק, דומה שאיש מחברי הכנסת האחרים לא התייחס למהותו ולתרומתו האפשרית - החיובית או השלילית - למשטר הישראלי. הליכוד והעבודה, שמנו יחדיו כ- 80 ח"כים, הצביעו על־פי האינטרסים האלקטורליים שלהן כפי שהן ראו אותם ב- 1992, וגם שאר המפלגות עשו כך: הדתיים הצביעו נגד משום שחששו מאובדן כוחם תחת החוק החדש, והשמאל הצביע בעד בדיוק מאותה סיבה. איש לא ניסה לבדוק האם הנחות היסוד שעמדו בבסיס החוק הן אכן מציאותיות, והאם זהו אכן הפתרון הטוב ביותר לתחלואי השלטון הישראלי, שעל עצם קיומם לא היה כל עוררין.
צחוק הגורל הוא, שבבחירות 1992, שנערכו על־פי החוק הותיק, ניצחה מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין, אותו רבין שסבר כי באמצעות חוק הבחירה הישירה ייקל עליו להיבחר.
בחלק ב': על ישומה של שיטת הבחירות הישירות, ועל הסיכוי להחזיר לאחור את הגלגל.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש