 |
|
עניי ארגנטינה, כך נראה, קודמים למובטלי ישראל.
|
|
| טור אישי • דובי קננגיסר • יום ד', 19/12/2001, 23:53 |
|
| |
המצב הכלכלי בארגנטינה קשה. מאוד קשה. העוני הפושה בכל מקום הביא את הממשלה להעביר חוקי צנע, ומנגד אזרחים חסרי־כל החלו לבזוז חנויות של אזרחים אחרים, שאין להם הרבה יותר. לא מפתיע לשמוע, אם כן, שמי שיש לו לאן לברוח - עושה זאת. לאחרונה, כך דווח היום במבט, מגלים יהודים רבים בארגנטינה כי דרך מילוט שכזו פתוחה בפניהם בכל עת - מדינת ישראל.
אז נכון שיש פה פיגועים וקצת מלחמה, אבל יש פה גם סל קליטה. חישוב תועלתני מהיר מראה שהסיכוי למות ברעב או במהומות שם גדול יותר מהסיכוי למות בפיגוע כאן. וכך הם מגיעים לכאן, הציונים הכלכליים, לארץ המובטחת עם הביטוח הלאומי, ואנחנו, כמובן, מקבלים אותם בזרועות פתוחות. כי איך תגיד לא ליהודי במצוקה?
אבל איך לומר את זה - יש בעיה קטנה. גם לנו יש פה כלכלה לא איי־איי־איי, ותוספת של עוד מובטלים לסטטיסטיקות הגואות שלנו לא ממש עוזרות למאזן שלנו. כשהממשלה נאנקת תחת הקיצוצים שהאוצר רוצה לכפות עליה, קשה לראות איזה אינטרס יש לישראל לייבא אליה עוד אנשים, שאולי בודקים אותם בציציותיהם, אבל על הרזומה שלהם אף אחד לא מעיף מבט.
חוק השבות, שהופך כל יהודי בעולם לאזרח ישראל בפוטנציה, הוא חוק בעייתי, שאינו יכול להמשיך להתקיים במדינה ששורר בה מיתון כלכלי חמור ונאבקת באבטלה מרקיעת שחקים. ברור לי מדוע מדינת ישראל תהיה מעוניינת להעניק מחסה ליהודים נרדפים ברחבי העולם. ישראל הוקמה, במידה מסוימת לפחות, כמקלט לעם היהודי מפני האיום האנטישמי. אבל יהודי ארגנטינה אינם נרדפים. הם סתם עניים. הם לא עניים בגלל דתם, אלא בגלל שהם ארגנטינאים.
את השלט "הבו לנו את ענייכם" הציבו האמריקאים לחוף ארצם, לא אנחנו. אם אפילו הם לא מקיימים את ההבטחה המגולמת בהזמנה הזו - אולי מוטב שגם אנחנו נמנע מכך.
מדינת אבטלה
הלמ"ס פרסמה היום את נתוני האבטלה המעודכנים - 9.4 אחוזים באוקטובר, עלייה של עשירית האחוז מהחודש הקודם. לצד הנתונים, הוסיפה הלשכה המרכזית גם תחזית, על־פיה שיעור האבטלה יאמיר עד לעשרה אחוזים בתחילת שנת 2002. אחד מכל עשרה אנשים, בקרוב אצלכם.
בעיר ירוחם יצאה העירייה לקרב נגד האבטלה, והקימה לשכת עבודה חלופית לזו של משרד העבודה. עובדי העירייה שחיים בעיר, כך הם מקווים, יתנו שירות טוב יותר לתושבים מאשר הנחיות משרד העבודה המרוחקות. באותה הזדמנות הם אפשרו לצוות של מבט לבקר בעיר והפגישו אותם עם מספר מובטלים - מובטל שמצא עבודה בבאר־שבע אבל לא יכול לממן את הנסיעות, ונערה שתסיים השנה את חוק לימודיה, ומתקשה להאמין שתוכל למצוא עבודה בשוק.
השאלות שנשאלו הן השאלות הנכונות - האם מוטב לשלם תשלומי העברה (קצבאות ילדים, דמי אבטלה) במקום לתמרץ אנשים לעבוד על־ידי מימון נסיעות על־ידי המדינה? האם עדיף לשלם לאנשים כדי שילכו לקורסים חסרי משמעות של משרד העבודה במקום לסייע להם במימון השכלה גבוהה?
מדינת ישראל מגדירה עצמה כמדינת רווחה, אבל היא לא מספקת רווחה לאזרחיה. היא נותנת להם סעד כספי בלבד, וגם זה רק בתנאים מסוימים שהם בדרך־כלל הפוכים לצרכים הקונסטרוקטיביים. ישראל צריכה להתחיל לתגמל עבודה ולתמרץ מובטלים לקבל כל עבודה שהם יכולים למצוא, גם בעבור שכר מינימום. זו הדרך היחידה להחזיר את ישראל למצב של צמיחה, שיאפשר למוכשרים לטפס במעלה הדרגות ולהגיע לרמת שכר גבוהה יותר.
ישראל צריכה להכיר בכך שמי שבוחר או נאלץ להסתמך על כספי מדינה, צריך גם להסכים להיות מוגבל על־ידיה. על המדינה לספק את מרבית הסיוע לנזקקים בדמות שירותים ומצרכים מסוימים, ולא בדמות כספים שיכולים להיזרק לחינם על סיגריות, אלכוהול, הימורים ושאר מרעין־בישין. השירותים שהמדינה תספק יאפשרו לכל אדם לחיות - בדוחק, אבל לחיות - תוך שהדלת תישאר פתוחה בכל עת לרכישת השכלה ברמה מינימלית לפחות.
עשרה אחוזי אבטלה הם מעמסה כלכלית, חברתית ומוסרית כבדה מאוד על כתפיה השבריריות של החברה הישראלית. כל עוד מנסה המדינה לטפל בבעיה באותם פתרונות שחוקים שכבר הוכיחו את חוסר תוחלתם, המצב רק ילך ויחמיר. אבטלה ממושכת הופכת לכרונית, ומדינה שחלק גדול מתושביה לוקים באבטלה כרונית, היא מדינה שתגיע למצב בו תושביה בוזזים את החנויות ומחפשים לאיפה לברוח. כשזה יקרה לנו, אני לא חושב שארגנטינה תחזיר לנו טובה ותרשה לנו להכנס אליה.
"אני מגנה את עצמי"
יש לי חוב קטן שאני רוצה לחסל אותו כאן ולהוריד אותו מהלב. בלב סערת הפיגועים וההרג, קיבלתי בדואר אתנחתא קומית מופלאה - ספר בשם "הוצא מהקשרו", שכולל 412 ציטטות מרחבי ביצת הספורט הישראלית.
למרות שאין לי שום קשר לספורט, לא בישראל ולא בשום מקום, לא הפסקתי לצחקק בעת שקראתי את הספר. אך כשסיימתי אותו ובאתי לכתוב כמה מילים לזכותו באייל, גיליתי שבעצם, אין לי שום דבר אינטליגנטי להגיד. שזה בסדר, בעקרון - גם לאנשים המצוטטים בספר לא היה שום דבר אינטליגנטי להגיד, והם אמרו אותו בכל זאת. אז אני אסתפק בהמלצה לבבית על הספרון החמוד, בהוצאת "גלורי היכל התהילה הישראלי". ראיתי אותו נמכר לא רק בחנויות ספרים, אלא גם בחנויות להשכרת סרטים ואפילו בפיצוציות, אז אני מאמין שלא יקשה עליכם למצוא עותק. אם חסרה לכם איזו הפסקת הומור קטנה - הספר הזה הוא בשבילכם.
הציטוט בכותרת, אגב, הוא של אלי אוחנה, לאחר שהשליך נעל על עמיתו לקבוצת בית"ר ירושלים אילן אלהרר. לנעל שלום.
|
קישורים
גלורי היכל התהילה הישראלי
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש