 |
|
מזה זמן מה, ישראל מפסידה באחד משדות הקרב החשובים ביותר במאבק בינה לבין הפלסטינאים - דעת הקהל העולמית. יתכן שיש באפשרותנו לסייע לפלסטינאים להביס את עצמם בשדה הזה.
|
|
| פוליטיקה • יזהר מזרחי • יום א', 25/11/2001, 23:31 |
|
| |
כידוע, המאבק הפלסטיני בישראל אינו המאבק המזוין היחיד בעולם כיום, אותו מנהלת תנועה לאומית כנגד מי שהיא רואה ככובש אכזר. אך זהו, ככל הנראה, המאבק בעל הפרופיל התקשורתי והציבורי הגבוה ביותר - זאת לעומת סכסוכים כגון קשמיר, חבל הבסקים, צ'צ'ניה, מזרח טימור ועוד. לדומיננטיות התקשורתית הזו יש סיבות רבות. אחת מהן היא החזית הדיפלומטית וההסברתית אותה מנהלים הפלסטינים ביעילות ובהצלחה מעוררות קנאה.
מדוע, למשל, לא זוכים הצ'צ'נים לאהדה תקשורתית, או לפחות לכיסוי תקשורתי דומה לזה של הפלסטינים, במאבקם נגד הרוסים? כל אחד יודע שאם באותו יום יתרחשו שני פיגועים גדולים, האחד בישראל והשני ברוסיה, זה שאירע בישראל יזכה לעמוד בראש מהדורות החדשות העולמיות, ואילו הצ'צ'ני יידחק לאחריתן - זאת, גם אם מדובר בפיגוע חמור בהרבה. רשתות התקשורת הבינלאומיות אינן משקיעות בסכסוך הצ'צ'ני־רוסי אפילו אחוז אחד מהמשאבים שהן משקיעות בסיקור הסכסוך שלנו. אין צורך להזכיר שאיש בקהילה הדיפלומטית הבינלאומית אינו מתערב בסכסוך הצ'צ'ני, וגם ארגוני זכויות האדם העולמיים אינם עוסקים בו כל־כך. זאת לעומת ההתרוצצות הבלתי פוסקת של העולם כולו סביב הפלסטינים והישראלים, החל מנשיאי ארצות- הברית לדורותיהם שנאלצו לטפל בעניין הטורדני הזה לאורך עשרות השנים האחרונות, וכלה בשרי החוץ האירופאיים שירושלים ורמאללה היו להם לבית שני. אפילו הרוסים עצמם מוצאים לא מעט זמן לבחוש בקלחת הלבנטינית שלנו.
אין זאת אלא שהגורם הוא הצלחתם של הפלסטינים בגיבוש מנגנון דיפלומטי־הסברתי מעולה, שהצליח להתייצב בלבם של ממסדי התקשורת והדיפלומטיה העולמיים.
אין זה סוד שתנועות לאומיות הנאבקות לממש את עצמאותן פועלות בשתי חזיתות במקביל: בשטח פנימה הן מפעילות אלימות, טרור והרג כלפי מי שעומד בדרכן, ואילו בזירה הבינלאומית הן מפעילות מערכה דיפלומטית שמטרתה גיוס תמיכה חיצונית רחבה ככל האפשר שתסייע להן במימוש יעדיהן. ההיסטוריה מלמדת שלרוב נדרשים שני הנתיבים האלה על מנת להגיע אל המטרה הלאומית הנכספת, ופעולה בנתיב אחד לא תצלח. התנועה הלאומית הפלסטינית אינה יוצאת דופן מבחינה זו. למעשה, ביחס לכל תנועה לאומית אחרת בהיסטוריה, ניכר שהפלסטינים משקיעים בזירה הבינלאומית אף יותר מהמקובל.
לא צריך להיות גאון גדול ביחסים בינלאומיים בכדי להבין שהפנים הפלסטיניות המוצגות כלפי חוץ שונות לחלוטין מאלה הפועלות פנימה. את העבודה הקשה של הפיגועים, ההרג והטרור מבצעים גברים צעירים, חלקם נערים, בעלי דבקות פנטית במטרה הלאומית או הדתית. חלקם בעלי השכלה מועטה מאד, דוברי ערבית בלבד, ומסוגלים לדקלם רק סיסמאות וקלישאות לאומניות. אין אלה בדיוק האנשים שהממסד הפלסטיני מעוניין להראות בעולם הרחב. וכך, כפי שקורה בכל תנועה לאומית, מתגבשת שכבה של "אנשי חוץ" הפועלים למען העניין הפלסטיני בזירות הדיפלומטיות וההסברתיות.
מעניין לבחון את הסוגייה הזו דווקא מול ההיסטוריה של התנועה הציונית. בספרו המצוין "ימי הכלניות", מקדיש תום שגב מקום נרחב למידת הקירבה שהייתה בין אישים שונים בתנועה הציונית, ובעיקר חיים ויצמן, לבין העילית הפוליטית בבריטניה. לפי שגב, ויצמן היה אחד האישים הפוליטיים הזרים הבודדים שיכלו להגיע אל ראש ממשלת בריטניה כל אימת שרצו בכך, כולל בימים של משבר ומלחמה. הבריטים העריצו את ויצמן, לפחות בחלקם, ועובדת היותו מדען דגול תרמה לכך רבות. אם ננסח זאת אחרת, נאמר כי היותו של ראש התנועה הציונית מדען מן השורה הראשונה, שגם העמיד את כישוריו לשירות הבריטים במלחמת העולם הראשונה, העלתה את יוקרתה של התנועה הציונית בכללותה והיוותה את אחד הגורמים לגיוס התמיכה הבינלאומית בתביעות הציונות.
אך לא רק ויצמן היה בסירה זאת. התנועה הציונית הפעילה שורה ארוכה של אישים בעלי אוריינטציה מערבית - בעיקר בריטית, כמובן - שייצגו את ענייניה בעולם והסבירו את עמדותיה. אחד מראשי הממסד הציוני בארץ ישראל בתחילת תקופת המנדט הבריטי היה קולונל קיש, בריטי־יהודי ששירת בצבא הוד מלכותו, ולאחר פרישתו הצטרף לתנועה הציונית. אין צורך לומר שלאיש כזה היה קל הרבה יותר לעמוד מול השלטון הבריטי ולייצג את עניינם של היהודים. כמובן, אינני בא לומר שהבריטים היו טיפשים עד כדי כך שכל אדם לבן דובר אנגלית היה מפיל אותם מהכסא וגורם להם להיענות לתביעותיו, אבל אני בהחלט טוען ש"מערביותם" ואפילו "אנגליותם" של חלק מראשי הציונות באותה תקופה סייעה מאד למאבק הציוני על תמיכתן של אומות העולם החשובות.
גם אחרי הקמת המדינה טרחה ישראל לשלוח אל הזירה הבינלאומית את אותם אנשים שמוצאם ואורחותיהם הקלו עליהם להתקבל שם, כמו למשל אבא אבן שהיה שגריר באו"ם ואחר־כך שר החוץ. אפילו היום מהווה הפופולאריות של שמעון פרס בארה"ב ובאירופה אחת מן הסיבות לשותפות המלאכותית שמקיים איתו אריאל שרון.
גם מבלי לקרוא את תולדות התנועה הציונית, פועלים הפלסטינים לפי כללי הברזל הללו, והם טורחים להעמיד בחזית התקשורתית והדיפלומטית שלהם אנשים בעלי אוריינטציה מערבית. בולטים במיוחד בהקשר זה הם סאיב עריקאת וחנאן עשראווי. עריקאת הוא דוקטור ליחסים בינלאומיים, בעל התמחות - למרבה האירוניה - ביישוב סכסוכים. הוא למד, בין היתר, בסן- פרנסיסקו, והדבר ניכר היטב באנגלית המצוינת שבפיו. עריקאת תמיד לבוש בחליפות אופנתיות, ולמעט הכאפייה שטרח להבליט בימי ועידת מדריד - וגם אז לא על הראש - לא ניתן להבחין בערביותו או בהיותו פלסטיני. הוא גם מן הבודדים ברשות הפלסטינית שלא היו מעורבים מעולם בפעילות חבלנית עוינת.
חנאן עשראווי היא פרופסור לספרות אנגלית, בעלת כושר ביטוי מצוין באנגלית. בהופעותיה הבלתי פוסקות ב-CNN וב-BBC היא מציגה כלפי העולם דובר האנגלית את מצג השווא של האשה הפלסטינית המשוחררת, המשפיעה והמשכילה. למותר לציין שבכל יום שעובר מתרחקת האשה הפלסטינית הממוצעת מהמודל של עשראווי, וזאת בשל תהליכי ההקצנה הדתית שעוברים על החברה הפלסטינית וגם בשל הסיבה הפרוזאית שלמרבית הנשים הפלסטיניות אין אפשרות כלכלית לרכוש השכלה כמו של פרופסור עשראווי.
אבל עד כאן, בעצם, לא נאמר משהו מפתיע במיוחד. בהנתן מצב בו ישנם פלסטינאים המסוגלים לייצג את עמם באנגלית רהוטה, לא צריך להיות נביא כדי לדעת שייעשה בהם שימוש נכבד. מה שכן עשוי להיות מפתיע, הוא כי נראה שלא רק האינטליגנציה דוברת האנגלית הרהוטה מובילה את התדמית הפלסטינית בעולם - דווקא דמותו של יאסר ערפאת תורמת לכך לא פחות, וזאת למרות - ולמעשה בגלל - היותו לובש מדים אנכרוניסטיים ודובר אנגלית רצוצה.
חלק ניכר מהאליטות הפוליטיות המערביות של ימינו, ובעיקר אלה של אירופה, משתייך לדור שבשנות הששים נהה אחרי הסוציאליזם, הקומוניזם והרדיקליות האנטי־אמריקנית. בהקשר זה בולט במיוחד שר החוץ הגרמני, יושקה פישר, שהשתייך בצעירותו לקבוצות מרקסיסטיות רדיקליות בגרמניה של שנות הששים והשבעים. אך גם פוליטיקאים ממפלגת הלייבור הבריטית, מן המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית ומגופים פוליטיים נוספים באירופה, משתייכים לאותה קבוצה של גברים בגיל העמידה שבצעירותם תלו פוסטרים של צ'ה גווארה על קירות חדרם וחלמו על מהפכה עולמית כזו או אחרת. בלבותיהם פנימה שמורה פינה חמה לאותם "מהפכנים" מן העולם השלישי, לבושים מדים מצחיקים ועוטי כובעים משונים, שמזכירים להם את נעוריהם. צריך לזכור שהשקפת עולמם של אנשים כמו פישר, גם אם כיום הם לבושים בחליפות שלושה חלקים, עוצבה באותם ימים בהם הם האמינו שעליהם לכרות ברית עם "ארגוני השחרור" של העולם השלישי על מנת לסלק את הקפיטליזם, האימפריאליזם, הקולוניאליזם ועוד כמה "איזמים". משהו מזה נותר גם היום.
(מן הראוי לשאול גם האם עברו השמאלני של ביל קלינטון כ"נער פרחים" טיפוסי של שנות השישים, לא תרם בעקיפין לעובדה שבשמונה שנות כהונתו היה יאסר ערפאת למנהיג הזר בעל מספר הביקורים הגבוה ביותר בבית הלבן.)
השילוב הקטלני בין פידל קסטרו הפלסטיני לבין האינטלקטואל הערבי מן הדגם של סאיב עריקאת, עושה את שלו. הוא מצליח להסתיר את העובדה שהחברה הפלסטינית של היום הולכת ומתרחקת הן מזה והן מזה. הפלסטינים כבר מזמן שכחו מכל אותן תיאוריות פסאודו־מרקסיסטיות שליוו אותם בשנות השבעים, כאשר צירופים של מחבלים גרמנים וערבים חטפו מטוסים ברחבי העולם. הם גם לא ממש קרובים לעולמן של האליטות הפלסטיניות שהתחנכו באוניברסיטאות היוקרתיות של אמריקה ובריטניה. משנה לשנה הם הופכים להיות יותר עניים ויותר אדוקים בדתם. למרבה האירוניה דווקא סאיב עריקאת עמד על כך, כאשר בראיון לעיתון ישראלי הוא חזה שאם המצב הנוכחי יימשך, תהפוך החברה הפלסטינית דומה יותר ויותר לחברה האפגאנית תחת שלטון הטליבאן. במקור הוא השתמש בכך כאיום על ישראל, אך דומה שיותר מכך זהו איום עליו עצמו, שכן במקרה כזה - מה יחפש איש כמו עריקאת בפלסטין?
אם נחזור לצ'צ'נים, אותם הזכרתי בראשית דברי, הרי שנקל להבין מדוע הפרופיל התקשורתי של מאבקם הוא כה נמוך. מעל לכל שאר הסיבות, מזדקרת העובדה שאין לצ'צ'נים מה למכור לתקשורת העולמית. עבור אזרחי המערב, כולל אלו בעלי המודעות הגבוהה ביותר לעניינים בינלאומיים, הצ'צ'נים אינם אלא שבט נידח של אנשים מזוקנים החובשים כובעי פרווה מוזרים. כאשר מחריב הצבא הרוסי עוד רובע של גרוזני, בירת צ'צ'ניה, מדינות המערב אינן מגיבות בשל זהות התוקף, אך העיתונות העולמית עוברת על כך לסדר היום משום שלצ'צ'נים אין דובר יעיל השולט באנגלית רהוטה, שיוכל לעלות מייד לשידור ולזעוק כי הרוסים טובחים בהם.
מה המסקנה מדברים אלה? תלוי, כמובן, בזהות המתבונן. מי שסבור שיש הבדל מהותי בין אנשי הרשות הפלסטינית לבין הנהגת החמאס והג'יהאד, יאמר ששפר עלינו מזלנו כי הם אלה העומדים מולנו ולא טיפוסים דוגמת הטליבאן או התנועה הצ'צ'נית. אני סבור אחרת. לדעתי, כאשר ישלטו החמאס והג'יהאד באופן רשמי בפלסטין, יהיה בכך משום ברכה לישראל, שכן אז תוסר מעל הפלסטינים המסכה הכוזבת של בוגרי אוקספורד ופרינסטון, ויתגלה פרצופם האמיתי - שאכן אינו שונה בהרבה מקיצוני האיסלאם בעולם כולו. כאשר ב-CNN יתראיינו אנשי דת מזוקנים שאינם מסתירים את כוונותיהם באשר לגורל היהודים, יעמיד הדבר את תמונת הסכסוך בעיני העולם בצורה טובה יותר, גם אם זה לא יהפוך את כולם לחובבי ציון אוטומטיים. מעבר לכך, סביר להניח שמינון העיסוק בסכסוך בתקשורת העולמית ילך ויפחת.
יהיו אנשים שיקראו זאת ויאמרו שהכותב הינו מטורף. הוא חושב ששלטון החמאס בשטחים יביא לנו ברכה! כמובן, מי שדעותיו הפוליטיות שונות אכן סביר שיחשוב כך. ובכל זאת, לסיום, ברצוני להעלות עוד שתי נקודות קטנות. ראשית, מאוהדי העניין הפלסטיני בתקשורת הישראלית, דוגמת דני רובינשטיין ועמירה הס מ"הארץ", אני למד שכיום נהנים "ארגוני הסירוב" מרוב ברור ומוצק ברחוב הפלסטיני, כך שהשלטון הקיים שם כיום הינו במקרה הטוב שלטון מיעוט שאינו מייצג את הפלסטינים, וגורלו נחרץ ליפול במוקדם או במאוחר.
שנית, מה כבר יקרה אם ישלטו החמאס והג'יהאד בשטחים? מתאבדים יתפוצצו ברחובות ישראל? מחבלים יירו לכל עבר בנשק אוטומטי? ישראלים יירצחו מדי יום באין מפריע? אולי אפילו שרי ממשלה יירצחו? מה, באמת? כל זה עלול לקרות אם ערפאת יסתלק?
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש