 |
כרגיל, עם בוא החורף, מגיעים גם דיוני התקציב, ואיתם האיום בקיצוצים. כרגיל, גם החינוך מועמד לקיצוץ משמעותי - ובדיוק כשהסגל האקדמי הבכיר חושב דווקא לכיוון ההפוך. אז למה, בעצם, להשקיע בכלל בחינוך?
|
|
| חינוך והשכלה • אהוד לם • יום ה', 8/11/2001, 23:09 |
|
| |
דומה שכל עונת תקציב מתחילה בהצהרות על החשיבות של ההשקעה בחינוך, ומסתיימת בשביתה של קבוצת עובדים כלשהי במערכת החינוך. הפעם מדובר בסגל האקדמי הבכיר.
חינוך, וזאת יודע כל אחד, עולה כסף. והרבה. אין בחינוך כלכלה של קנה־מידה (economies of scale): לא ניתן לשכפל פסי ייצור, כמו במפעל אלקטרוניקה, ולהחזיר מהר יותר את ההשקעה במחקר ופיתוח. השכלה דורשת בוקר בוקר להילחם את אותה מלחמה מחדש. כלכלית, חינוך הוא תעשייה עתירת כח־אדם, ולא עתירת ידע. רק בתחום אחד חינוך דומה לתעשיות עתירות ידע: כח האדם יקר, ורגיש מאוד למעמדו ולכבודו.
אם חינוך הוא השקעה, הרי שזו השקעה מאוד מפוקפקת. אחד מאלף תלמידים יביא תרומה כלכלית נכבדה למדינה, וגם אז סביר מאוד שההחזר על ההשקעה בחינוכו, שיגיע ממיסים, יהיה קטן מעלות אותה ההשקעה. אפילו היום יש מניות שיחזירו את ההשקעה טוב יותר. יתר על כן, ההיסטוריה מראה כי אם החינוך מצליח, יש חשש רב לסדר החברתי, למוסדות החברה, ללכידות החברתית ומה לא. לא בדיוק השקעה ששלטון מעוניין בה.
קיום מערכת חינוך היא הוצאה של המדינה - לא השקעה. מדינה מודרנית צריכה לקיים כלכלית את מערכת החינוך, שכן זהו אחד מתפקידיה. אם בסופו של יום, ההוצאה תחזיר את עצמה - מה טוב. אך גם אם לאו, יהיה צורך להמשיך ולהוציא כסף רב על מערכת החינוך.
אוניברסיטאות מוגדרת, במרבית המקרים, כמוסדות ללא כוונת רווח. בפועל, למעט מקרים בודדים, הן מכונות לצבירת הפסדים וחובות. ועדיין אין מדינה שיכולה להרשות לעצמה לוותר על הבזבוז הזה. כן: בצורתה הנעלה ביותר, ההוצאה על חינוך היא בזבוז. המדינה מוציאה כסף על־מנת לקדם את הפרטים בחברה, ולא את מטרותיה של החברה עצמה; בדיוק כמו הוצאותיה של חברה עסקית על משכורות.
למרות כל שנאמר עד כה, מותר לנסות ולבדוק איזה מההוצאות על חינוך דומות להשקעה במשכורות, שיש לה הצדקה ותמורה, ואיזה מההוצאות על חינוך דומות יותר להדלקת הסיגר המיתולוגית בעזרת שטר של מאה דולר. אין צורך להכביר מילים על אותם מגזרים שלא מכניסים לאוצר המדינה מספיק על מנת לקיים הסעות, אך מקבלים במסגרת תקציב החינוך סכומי עתק. כאשר ברור שמערכת החינוך הזו מבטיחה שכך יהיה גם בדור הבא, ניתן בהחלט להעדיף את המחווה עם הסיגר. לפחות בקולנוע נמנע מאתנו הריח.
מוטב לבחון את מערכת החינוך האמיתית. זו שמנסה, כמיטב יכולתה ותוך הצלחתה מקרית בהחלט, לייצר השכלה, דעת, תרבות ומחשבה חופשית. היכן צריך שר האוצר להשקיע אם הוא מעוניין בתמורה (ואיזה שר אוצר אינו מעוניין בתמורה)?
ישנם שני מקומות בלבד, בהם יש טעם להשקיע: ראשית, בגני הילדים ובתי הספר היסודיים, ושנית - בתלמידי מחקר.
הסעיף הראשון ברור למדי: מה שמתקלקל בגן הילדים, לא יצליחו לתקן באוניברסיטה. הנזק של מחדל חינוכי הוא נזק מצטבר. ריבית הפיגורים מביאה את הילד למצב של פשיטת רגל עוד בטרם הוא מסיים את לימודיו בחטיבת הביניים. ילד שחוסן מפני חשיבה דוגמטית, סיסמאות, צרות אופקים, וניכור - יתגבר על מה שמערכת החינוך תנסה לעשות לו על־מנת שיזכה בסוף הדרך לתעודת בגרות.
ומדוע תלמידי מחקר? בעולם של ימינו תרומתו של בוגר אוניברסיטה ממוצע למערכת הכלכלית־עסקית אינה גבוהה. במדד של החזר על השקעה, תלמיד שמסיים לימודי מחקר (בעיקר, אך לא רק, במדעי הטבע) הוא הימור בטוח הרבה יותר. אולי לכן, בקוצר ראות אופיינית, מעוניינים למסות את המלגות שמקבלים תלמידי מחקר (סטודנטים לתארים שני ושלישי). כאן מדובר בפופוליזם שמביא לטפשות: שהרי ההחזר על ההשקעה בתלמידי מחקר שנמצאים לקראת כניסתם לשוק העבודה יגיע במהירות, ויהיה גדול יותר מאשר הרווח המיידי מכך שיפגעו בלימודיהם. מוטב להמתין. את המטרות הפופוליסטיות החביבות על השר הוא יכול לממן דרך ההכנסה שיוסיפו תלמידי המחקר לאוצר המדינה כשיחלו לשלם מיסים.
במבט ראשון, נדמה שההשקעה בתלמידי מחקר היא השקעה לטווח הקצר, וההשקעה בילדי הגן השקעה לטווח הארוך. ראוי להזכיר למקבלי ההחלטות שהתמונה מורכבת יותר.
התמורה המשמעותית ביותר שיש לשלטון מהשקעתו בחינוך היא קולותיהם של הבוחרים, שמבינים ברובם המכריע את חשיבות החינוך. הוריהם של ילדי הגן יצביעו בבחירות הבאות. כדאי לזכור שהם יחשבו על השיפור שחל בגן הילדים במהלך הקדנציה האחרונה, בעת שישלשלו את הפתק לקלפי.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש