 |
|
עבור חילוניים רבים המפגש עם הממסד הדתי בדרך למיסוד הקשר הזוגי עשוי להיות טראומטי. קבוצת רבנים צעירים נחלצה לעזרתם, ופותחת צהר בין העולמות.
|
|
| טור אישי • איזי נבו • יום ו', 26/10/2001, 23:11 |
|
| |
אחרי שלוש וחצי שנים של זוגיות, כולל שלוש שנים תחת גג אחד וטיול משותף וארוך בחו"ל, הגיע הרגע הבלתי נמנע שבו מחליטים להפוך את הקשר הזוגי לרשמי, ולהפוך את המחויבות ההדדית שלנו לפומבית. לא עבר זמן רב עד שנתקלנו בשאלה באיזה אופן נמסד את הקשר הזוגי שלנו.
אני, כיוצא קיבוץ שהפגישה הראשונה והאחרונה שלו עם הממסד הדתי היתה בגיל שמונה ימים (וגם היא היתה טראומטית למדי), לא הצלחתי למצוא שום סיבה לערב באקט הפורמלי של מיסוד הקשר בינינו ממסד דתי כלשהו. מבחינתי אפילו חתונה אזרחית היא מיותרת כשלעצמה. הסכם ממון, או חוזה משפטי המפרט את חובותינו ההדדיים לאורך חיינו המשותפים ואת הנוהל למקרה של פירוקם חו"ח, הוא צעד מספק מכל הבחינות.
חברתי דאז ואשתי כיום באה מרקע מסורתי יותר. משפחתה הקרובה נוהגת לפי הכלל "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך" - הם שומרים על מטבח כשר, מדליקים נרות שבת, חוגגים את חגי ישראל ומעדיפים לנהל את הארועים המשמעותיים בחייהם "כדת משה וישראל", זאת בצד אורח חיים ליברלי ופחות קפדני מחוץ לבית. עם זאת, לאשתי יש דעה מאוד מוצקה וברורה בכל הקשור למעמד האישה, והיה ברור שקיים פער ניכר בין השקפה זו ובין ההלכה היהודית כפי שהיא באה לידי ביטוי בטקס הנישואין היהודי־אורתודוקסי.
הרעיון לוותר על חתונה ולהסתפק בהסכם משפטי נפל מראש. כמו כן, אני התנגדתי בצורה תקיפה למדי לחתונה דרך הרבנות, וגם אשתי הביעה הסתייגות מהרעיון, אם כי גם רעיון החתונה האזרחית בחו"ל ללא כל סממן יהודי לא מצא חן בעיניה. לזמן מה הסתמן פתרון בדמות טקס אזרחי בחו"ל משולב בטקס יהודי־אלטרנטיבי בארץ, חלופה שהופכת פופולרית יותר ויותר בשנים האחרונות. לפתרון זה התנגדו החלקים המסורתיים שבמשפחה, מה גם שהועלה החשש כי ניתקל בביורוקרטיה מצד משרד הפנים, וכי חלק מבני המשפחה (הפחות קרובה) עשויים לראות עצמם נפגעים מהטקס.
בשלב זה הובא לידיעתנו קיומו של ארגון בשם "צהר", שמגדיר את עצמו כ"צהר בין עולמות", כלומר ניסיון לקשר בין החלק היהודי־אורתודוקסי של העם ובין החלק החילוני. סופר לנו שארגון זה מורכב מרבנים צעירים שמנסים מצד אחד לשמור על ההלכה בכל הטקסים שהם עורכים (ברית מילה, בר מצווה, נישואין וכו') ומצד שני לבנות טקס עם ממד אישי ולשתף את מושאי הטקס בבנייתו. לאחר שהתקשרנו לארגון, הפנו אותנו לרב המתגורר קרוב למקום בו עמדנו להתחתן. הובהר לנו שיש צורך בפגישה אחת לפחות עם הרב המקדש לפני הטקס.
למעשה, נפגשנו עם הרב פעמיים לפני הנישואין. בפגישות אלו, שנערכו בביתו של הרב על כוס שתיה וכיבוד קל והשרו אווירה ביתית ונינוחה, הסביר לנו הרב את מבנה הטקס, את הרקע ההלכתי שלו, על תפקיד העדים ועל הכתובה, וכן מה ניתן להוסיף לטקס על מנת לתת לו גוון אישי. למדנו, למשל, שהטקס הוא למעשה שני טקסים נפרדים - קידושין ונישואין, וכי אין הכרח לעשותם ברצף, אלא ניתן לעורכם בהפרש של עד שנה בין טקס הקידושין וטקס הנישואין (כשבזמן זה הכלה אסורה לכל אדם כולל זה שקידש אותה). כיום מקובל לעורכם בזה אחר זה כשביניהם עושים מעין הפסקה ובה קוראים את הכתובה. טקס הקידושין דורש רק שני עדים, וניתן לשלוח את החפץ המקדש (טבעת או כל חפץ שווה פרוטה מרכושו של החתן) עם שליח, שימסור את החפץ לכלה ויגיד לה שהחתן מקדש אותה בחפץ זה כדת משה וישראל. אם את כל התהליך הזה, ממסירת החפץ ונוסח הקידושין לשליח ועד להבאתו לכלה, ליוו שני עדים יראי שמים, הרי שהכלה מקודשת. בימינו מקובל לברך על היין ואחר כך החתן באופן אישי מקדש את הכלה. טקס הנישואין, לעומת זאת, דורש מניין, על מנת שיבוצע אל מול הקהילה, שקולטת אליה משפחה חדשה. טקס זה כולל גם כן ברכה על היין ולאחר מכן שש ברכות נוספות, ובסה"כ שבע ברכות.
משיחות עם זוגות צעירים שחותנו על ידי רב מהרבנות הראשית, גילינו שהם פגשו את הרב לראשונה ביום החופה, וברור שלא סופר להם דבר וחצי דבר על הטקס ומשמעותו. עבורם היה הטקס לא יותר מאשר הופעת יחיד שמבוימת ומבוצעת על ידי הרב, כאשר החתן והכלה מהווים ניצבים ותפאורה למופע. כל תפקידו של החתן הוא לבצע את "הוראות הבימוי" של הרב ולחזור אחריו כאשר הרב מבקש זאת ממנו. הכלה צריכה בעיקר להיות יפה ולשתוק. במקרה שלנו, הרב התייעץ איתנו על אופן עריכת הטקס - מה היינו רוצים שהוא יגיד (מעבר לתפקידו כעורך הטקס), איך להקריא את הכתובה (בעברית במקום בארמית וללא ציון הסכום) והאם לכבד בני משפחה בהקראת שבע הברכות. כמו כן, הרב התיר לכלה לשאת ברכה במהלך הטקס, אם כי הבהיר שאסור לה להגיד דברים שיתפרשו כקידוש החתן - דבר מקובל בחתונות רפורמיות אבל אסור על פי ההלכה.
הרב הבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שהוא אינו מוכן לקבל כל תשלום שהוא על עריכת הטקס וביקש בכל לשון של בקשה להמנע מ"העמדתו במצב לא נעים" על־ידי מתן מעטפות כאלו או אחרות. לפי הבנתי, זוהי עמדת ארגון "צהר" ולא יוזמה פרטית. הרב גם לא התעניין כלל בשאלת כשרות האוכל במקום ולא ביקש אישור על טבילת הכלה במקווה.
החתונה עצמה הייתה שונה במקצת מהמקובל. במהלך השנים האחרונות יצא לנו כזוג להיות מוזמנים ללא מעט חתונות של קרובים ושל חברים, וקשה היה להימנע מהתחושה שהחתונות הפכו להיות מוצר תעשייתי: בכולן אותו טקס, אותו אוכל תעשייתי, אותה מוזיקה באותה עוצמה שמונעת כל אפשרות לשיחה. רוב האולמות וגני הארועים אפילו היו ממוקמים באזורי תעשיה. אך הדבר שהפריע לנו יותר מכל היה טקס הנישואין עצמו. כאשר הזוג הצעיר ומשפחתו הקרובה עומדים תחת החופה, מאות אנשים מסתובבים למולם, חלקם כמובן עומד וצופה בטקס, אבל הרוב משוחחים אחד עם השני או בטלפון הסלולרי, או אוכלים ושותים משאריות מזנון קבלת הפנים.
אנחנו החלטנו לעשות את החופה בפורום מצומצם של משפחה קרובה וחברים קרובים, בסך הכל כ- 30 מוזמנים. הקהל הרחב הוזמן והגיע כשעה לאחר החופה לקבלת הפנים הסטנדרטית. בין קבלת הפנים לבין השילוב הבלתי נמנע של אוכל וריקודים, ערכנו אשתי ואני טקס נוסף, שאותו הנחינו בעצמנו. סיפרנו כל אחד על השני כדי שכל משפחה תדע משהו על בן המשפחה החדש שנוסף אליה, סיפרנו איך נפגשנו, איך אנחנו חיים ביחד ומה התכניות לעתיד, ואז הזמנו את היקרים לנו לברך. בירכו אותנו ההורים, האחים והחברים של כל צד ולבסוף החברים המשותפים. בסך הכל - שוב שבע ברכות.
הטקס הדתי היה יפה, הרב הגיע בזמן (ארגון "צהר" מצהיר, שרבניו לא עורכים יותר מטקס אחד ביום ומחויבים להגיע בזמן), עשה הכל על מנת לתת לנו ולבני המשפחה הרגשה נינוחה, וערך את הטקס תוך שהוא גם מסביר לקהל את המשמעות של חלקיו. הטקס שאנחנו יצרנו גם כן היה מוצלח וגרף מחמאות על הרעיון ועל הביצוע.
גילינו שיש גם רבנים שרואים אותנו, הלא־דתיים, אחרת. לא תינוקות שנשבו ויש להראות להם את האור ולהחזירם בתשובה, אלא יהודים בעלי אורח חיים שונה, שניתן להסביר להם את משמעותו של טקס הנישואין ואת מקורותיו מתוך כבוד הדדי זה לראיית עולמו של זה, ומבלי לתת הרגשה של ניסיון להחזרה בתשובה ב"דרכי נועם".
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש