 |
|
מערכת החינוך הישראלית סובלת מחוליים שונים, אבל משרד החינוך, על שריו המתחלפים, רק מוסיף עליהם עוד ועוד.
|
|
| חינוך והשכלה • יותם אדלר • יום ג', 31/7/2001, 23:27 |
|
| |
בשנה הבאה מתחילה "המהפכה" במערכת החינוך העל תיכונית: שיטת הבגרויות אמורה להשתנות, יתווסף מקצוע חדש העונה לשם "מורשת עם ישראל", וכבר מתחילים לדבר על ביטול הבחינה הפסיכומטרית. לא יודע לגביכם, אבל אני אישית שמח שכבר סיימתי את התיכון.
זה שנים שכל שר חינוך חדש מודיע, מיד עם כניסתו לתפקיד, על מהפכה חינוכית חדשה וחדשנית. אך למעשה, כל המהפכות הללו מסתכמות בלא כלום - שרי החינוך רק מורידים את הסף במטרה להיזכר כשרים המוצלחים, שהצליחו להעלות את אחוז הזכאים לבגרות. מאז ומתמיד מערכת החינוך לא מספקת אף אחד: לא את ההורים, לא את התלמידים ואף לא את המורים עצמם. כל שנה יש הבטחה לשינוי, ועדיין אלפי תלמידים מסיימים תיכון ללא בגרות, למרות שהבגרות עצמה לא קשה להשגה, ואף לא דורשת יותר מידע מינימלי בחומר.
סיבה אפשרית אחת היא הדרך לצבירת יחידות הלימוד: שני מבחנים בלבד, הבגרות והמגן, מהווים כ80%- מהציון הסופי. קורה לא פעם שצריך "להקיא" חומר שנלמד במשך ארבע שנים בתוך שלוש שעות. עומס החומר העצום, חרדת המבחנים הנלווית אליו בטבעיות והבלבול הרב הנובע מהביורוקרטיה הענפה במערכת, גורמים לכך שהציונים בדרך כלל לא משקפים את הידע והטכניקה של התלמיד. גם העובדה שיכולים להערך עד ארבעה מבחנים בשבוע אחד, גם היא אינה מועילה לתלמידים שמנסים להוכיח כי הם מכירים ומבינים את החומר הנדרש.
הפתרון החביב על השרים והאחראים למיניהם הוא להוריד את הרף, ולאפשר קבלת תעודת בגרות גם עם נכשל אחד, בתנאים מסוימים, או להפחית מן החומר (המצומצם למדי בין כה וכה, בהתחשב בכך שהוא נלמד על־פני ארבע שנים) שהתלמידים נדרשים להכיר לקראת הבחינה. ברור שהפתרון רק מגביר את הבעיה, שכן מטרת העל של מערכת החינוך היא לחנך, ולא להנפיק תעודות. הפיכת תעודת הבגרות לעיקר העיקרים של מערכת החינוך - עליונה אפילו על החינוך עצמו! - פוגע במוסד החינוכי מצד אחד, ופוגע בתלמיד הנתון ללחצים קשים מצד שני.
נראה שמטרת־על זו אינה בת־השגה, אם נתחשב בכך שכל שנדרש מאדם כדי להיות מורה תיכוני הוא הכשרה קצרה, ותואר במקצוע ההתמחות. אין כוונתי כאן לפגוע במורים עצמם! הבחירה במקצוע ההוראה מטילה אחריות כבדה ועבודה קשה, ורוב המורים (לפחות אלו שאני מכיר) פשוט אינם יכולים לבצע את עבודתם כראוי, מחוסר כישורים והכשרה מתאימים. כל מערכת חינוך ראויה בעולם צריכה רף קבלה למורים, אך בישראל נראה כאילו הרף הוא הסמכה בלבד. כל מורה צריך, פרט לידע בחומר, לתפקד כשוטר, פסיכולוג, ולדעת ללמד. רוב המורים, לצערי, פשוט לא מתאימים. יש מורים בעלי לב רך שלא מסוגלים להשתלט על כיתה רועשת, יש מורים שהציונים של תלמידיהם נחשבים אצלם יותר מהידע שלהם, ויש גם כאלה שבאים בשביל המשכורת, שאינה תלויה באיכות העבודה.
ויש, כמובן, את עניין המשמעת: אני העברתי את ימי בבית־ספר תיכון טכנולוגי בעל מוניטין, אך מעולם לא קראתי את תקנון ההתנהגות בשלמותו, לא שמרתי על החוקים, ומעולם לא נענשתי כראוי. עישון בתחום בית הספר, האסור על־פי החוק, הפך לעניין שבשגרה גם על־ידי חלק מהמורים. אף ידוע על מקרה בו תלמיד שבר את רגלו תחת השגחת מורים, והם גילו זאת רק ביום שאחרי. עד היום איש מהצוות האחראי לא יודע את נסיבות המקרה. לא יתכן שתלמיד ילמד כראוי אם הוא מפחד לבוא לבית הספר, או עסוק בלהתחמק מעונש, או מתכנן "מעשה קונדס", כמו לזרוק מאחורי בניין הלימודים תיק של מישהו אחר, ולהזמין חבלנים שיפוצצו את "החפץ החשוד".
לרוע המזל, משרד החינוך רק מוסיף לעיסה הקלוקלת. השפעתו העיקרית היא על חוקי הזכאות לבגרות. כל שנה נוספים ונופלים תת־סעיפים וחוקים "סודיים" רבים, תוצר המהפכה השנתית, ומרבית התלמידים, שלא ידעו על קיומם, גם אינם יודעים על החלפתם או הסרתם. בתוספת המיקוד השנתי (הפחתת פרקים מתוך החומר לבחינה עליה מודיעים לקראת סוף השנה) המיותר, נוצרת מערכת ביורוקרטית ענפה, שביכולתה לסבך את חייהם של תלמידים ומורים רבים, ואף לשלול את הזכאות לבגרות במקרים מסוימים (למרות שמקרה זה נדיר, שכן רוב השינויים מקלים, ולא מחמירים).
אבל רגע, יש עוד. אפשר להוסיף אפליה של תלמידים בידי הנהלת המוסדות השונים, שיוקרתם גורמת לכך שבגרות טכנולוגית שווה יותר מבגרות עיונית, ששווה יותר מחצי בגרות. תלמידים שהתקבלו למגמה טכנולוגית מועדפים, וניתן להעלים עין מכשלונותיהם פעמים רבות. בנות במגמות אלה נחשבות יותר מבנים, בגלל מיעוטן במקצועות המחשב, החשמל והטכנולוגיה, ויכולות להתקבל ולהשלים את המגמות ללא הכישורים הנדרשים לכך, ועוד כהנה וכהנה העדפות מתוך שיקולי יוקרה ומוניטין.
כל זה טוב ויפה, אך עדיין נותרנו עם השאלה שהיא עיקר ענייננו - מה הפתרון למשבר העמוק של רמת החינוך בארץ? אי אפשר לפקח אישית על התנהגותו של כל תלמיד, וככל הנראה אין מספיק אנשים מתאימים בארץ להיות מורים (שלא לדבר על אנשים מתאימים שגם יבחרו ללמד מרצונם החופשי). לדעתי, מספר צעדים ראשונים שמפורטים להלן עשויים לשפר את המצב:
1. לא לוותר בשום אופן לתלמידים שעוברים על חוקי ההתנהגות, וגם לא למורים שמתנהגים בצורה לא מקצועית. אמנם לו הדברים אכן היו כך, אני עצמי לא הייתי זכאי לבגרות, אך בכל זאת אני עדיין תומך בהצעה במאה אחוזים.
2. לפרוס את הבגרויות לחלקים ושנים. דוגמא מצוינת לכך היא בחינת הבגרות בפיזיקה 5 יח"ל, המחולקת למספר חלקים: בכיתה ט' נלמד בשלמותו (או לפחות כך הדברים אמורים להיות) כל החומר של חלק הנקרא "פרקי בחירה", אך הבחינה על חלק זה נעשית רק בכיתה י"ב, חצי שעה לאחר בחינה בחלק אחר (חשמל). פריסת הבגרויות היא תהליך שבוודאי ימשך מספר שנים, אך מספר בגרויות, כמו פיזיקה ומתמטיקה, כבר מחולקות לחלקים אך לא לשנים. מה ההגיון בכך?
3. לפשט את החוקים שבאותיות הקטנות, להפחית, אם לא להשמיט, את המיקוד, ולדאוג שכל תלמיד יהיה מודע לזכויותיו וחובותיו. רשת קורי העכביש הביורוקרטית שעוטפת כל מוסד לימודי בארץ לא מועילה לאיש. גם העובדה שקיימות תוכניות שונות (עם חומר שונה, לדוגמא - אותה בחינת בגרות ידועה לשמצה בפיזיקה, בה תלמידים דתיים נתבקשו לענות על שאלות הלכתיות) צריכה להשתנות.
4. להתייחס לתלמידים כאל בני אדם, ולא כאל פועלים המפיקים ציונים. אין זו המטרה, וחשוב לזכור זאת.
מניסיוני במערכת החינוך הישראלית, ידע בניווט ובתמרון בית־הספר חשוב כיום יותר לכל תיכוניסט מאשר ידע בהיסטוריה או ספרות. אבל את חכמת הרחוב עדיף להשאיר לרחוב. הגיע הזמן שבית־הספר הישראלי יתחיל ללמד את תלמידיו חכמת בית־ספר.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש