על שלטי החוצות ועל אוטובוסים ניתן לראות לאחרונה מסע פרסום לבייגלה, שסיסמתו "רק תאכל, יבוא המזל". נו, מה נגיד על סיסמה כזו? מסע הפרסום הזה, יש לקוות, אינו אלא פארודיה על האמונות הטפלות ועל אמונות הניו־אייג' שניתן למצוא בכל מקום בארצנו כיום. חאמסות, קמיעות, קברי צדיקים, קוראים בקפה, אנרגיות, צ'אקרות, קבלה... כולם משמשים בערבוביה אצלנו, וכל זאת כדי לספק את הצורך האנושי הבלתי־ניתן לסיפוק להסביר את הקורה סביבנו, ובעיקר - לתת לנו בטחון שיש תכלית, שיש סיבה, ושיש מטרה.
בסקר האחרון של האייל הקורא, נשאלתם האם אתם מאמינים במיסטיקה. נכון לכתיבת שורות אלו, 46 קוראים הצהירו כי כלל אינם מאמינים ואינם מתעניינים במיסטיקה. 25 אמרו כי הינם מסתפקים לכל היותר בקריאת ההורוסקופים היומיים. רק 7 אנשים טענו כי הם מאמינים באמונות כלשהן המוגדרות בתחום המיסטיקה, מהם שלושה שאף לוקחים קורסים בנושאים אלו.
אין לי ספק כי המספרים הללו אינם מייצגים את כלל האוכלוסיה. בקרב האוכלוסיה כולה היה מצטמצם חלקם של שוללי המיסטיקה לאחוזים בודדים. גם ההגדרה של מיסטיקה הינה בעייתית בסקר שכזה. אני הייתי מכניס כל אמונה באלוהים וקיום מצוות דתיות כפולחן מיסטי, בעוד שמרבית האנשים היו שוללים גישה כזו - אמונה באלוהים עבורם אינה מיסטיקה, אלא דבר בסיסי. לא אחת נתקלתי בתגובה לדעותי באמירה "אין אדם שלא מאמין בשום־דבר". אכן, האמונה בכח עליון היא חזקה מאוד אצל בני האדם. לא קיימות, למיטב ידיעתי, תרבויות עתיקות שלא תיארו אלים כלשהם - אם בדמות האל המונותאיסטי, ובין אם בדמות האלילים הפגאניים הנפוצים יותר.
בעקבות הסקר, התפתח דיון ביני לבין אייל רון בשאלת קיומה של הנפש. מכיוון שאני אישית מצאתי את הדיון מעניין למדי, חשבתי לסכם כאן את הדיון, עבור מי מכם שעשוי לרצות להצטרף ולהוסיף את דעתו שלו.
יש לציין מראש כי הנושא הינו מטאפיזי, ועל כן קשה לדבר במונחים של הוכחות או אפילו קבלת כיוון כללי מתוך חקר העולם הסובב אותנו. בסיס הדיון היא השאלה כיצד עלינו להביט על היקום לפני שנתחיל לחקור אותו.
כידוע, הראה דקארט כי הדבר היחיד אותו ניתן להוכיח מעל לכל ספק הוא קיומו של האני ("אני חושב - משמע אני קיים"). כל דבר חיצוני לאני נתון לפרשנות של החושים, אשר יכולים להטעות אותנו, ולכן לא ניתן לסמוך עליהם. בהמשך המסה של דקארט, הוא מוכיח לאיטו את קיומם של כל הדברים המוכרים לנו - עד וכולל קיומו של אלוהים, אך הוכחות אלו גדושות בזינוקים לוגיים, ולכן לא נדון בהן כעת. אם נקבל את הטיעון הזה לקיומו של האני, הרי שנותרנו ללא הוכחה ברורה לקיומו של גוף פיזי - אלא רק לקיומו של משהו, שאנו מכנים "אני" - נפש?
הצרה היא שעולם שכזה אינו מאפשר שום מחקר, ואפילו אינו מאפשר תקשורת עם אנשים אחרים. גישה שבה מקבלים כקיים רק את האני מובילה לסוליפסיזם - האמונה שרק האני קיים וכל השאר אינו אלא פרי דמיונו של האני. אם כן - אם ברצוננו לקיים עולם מלא, עלינו להוסיף אקסיומה כלשהי - וכאן נחלקו הדעות ביני לבין אייל: אני טענתי כי האקסיומה צריכה להיות קיומו של העולם הפיזי, ואילו אייל טען כי האקסיומה צריכה להיות קיומה של הנפש. מאוחר יותר, הוא אף ויתר על הנפש כאקסיומה נפרדת, וטען (בצדק) כי האני של דקארט הוא אותה הנפש.
השאיפה שלי להכרה דווקא בקיום הפיזי מתבססת על "התער של אוקהם" - הקביעה כי בין שתי מערכות כשהאחת פשוטה מהשניה, יש להניח שהמערכת הפשוטה יותר היא הנכונה. על פי השקפת עולמי - העולם הפיזי מסוגל ליצור מתוכו את התודעה - את האני - על ידי פעילות פיזית של המוח. למעשה, אני טוען כי המוח הוא כל האדם כולו, ואין דבר בילתו. כסימוכין, הבאתי את מקרי הפגיעה המוחית שיצרו שינוי ברור באופיו, רגשותיו ואמונותיו של הנפגע.
אלא מה? שמערכת שבה קיים רק האני היא מערכת פשוטה יותר - אם כל מה שקיים הוא הנפש, הרי שיש לנו מערכת בלי אף אקסיומה - רק העובדה הידועה שהאני קיים. את בעיית המחקר ניתן לעקוף בטענה שהאני יכול בהחלט לחקור את עצמו ואת יציר כפיו.
כאן התעוררה עבורי נורה אדומה - אין לנו אפשרות לשלוט בעולם סביבנו. הטענה כי קיים רק "אני" אחד ויחיד, מצריכה גם שליטה מוחלטת של האני הזה בדמיונות שלו. כפי שכל אחד מכם יוכל להוכיח לעצמו, אין לנו שליטה על העולם שסביבנו, מעבר למה שמשגת ידנו הפיזית. יש צורך להפריד את הנפש למודע ותת־מודע.
כאן אנו מגיעים לקונספט הבלתי־נמנע: אלוהים. האני התת־מודע, כפי שתואר עד כה, חייב להיות האלוהים - הבורא, היוצר - בעוד שהמודע הוא אנחנו עצמנו, המתמודדים עם העולם שיצר הבורא.
כשאנו מציבים את הרעיון של אלוהים אל מול הרעיון של קיום פיזי, הטיעונים לעדיפות על פי התער אוקהם קיימים לשני הצדדים: מצד אחד, קיום פיזי מצריך רק כמות קטנה של חוקים, אל מול ישות סופר־אינטליגנטית ואומניפוטנטית, השולטת ביקום ובכל מה שבו. מצד שני - יותר קל וברור להסביר את עולמנו המורכב כתוצר של ישות מורכבת ובעלת תבונה, מאשר על ידי קומץ חוקים דטרמיניסטיים, שעשויים אולי ליצור תמונות יפות לאיור מאמרים על כאוס, אבל קשה לראות כיצד יצרו את המגוון הביולוגי המדהים שנמצא על כדה"א, אם לקחת דוגמא אחת מיני רבות.
כאן, פחות או יותר, נעצר הדיון. אתם מוזמנים לנדב את דעתכם בנושא, ולהצביע על שגיאות שנעשו או כיוונים אפשריים שלא נלקחו בחשבון.
אחד המדדים למצבו הכלכלי של משק מסויים, הוא מדד השיוויון, הידוע כמדד ג'יני. מדד זה בודק כמה אחוזים מההון הכללי במשק, מוחזקים על־ידי כמה אחוזים מהאוכלוסיה. כאשר המשק בשיוויון מלא, כל אדם במשק מחזיק כמות זהה של הון, כך שאחוז אחד מהאוכלוסיה יחזיק אחוז אחד מההון, 50 אחוז מהאוכלוסיה - 50 אחוז מההון, וכיו"ב. במצב הקיצוני ביותר של אי־שיוויון, רק אדם אחד במשק מחזיק בכל ההון.
מדינות רגילות, נמצאות איפשהו באמצע. מדינות מערביות נמצאות קרובות יותר לשיוויון המלא. ישראל, למרבה הצער, לא כל־כך. ככל שעובר הזמן, כך מצטבר יותר ויותר הון בידי משפחות מסויימות, הון שעובר הלאה לבניהם של בעלי ההון, וכך כסף מושך כסף, והון מצטבר להון.
במדור הדעות של ידיעות אחרונות מהיום, מציע ירון לונדון להחזיר את מס העזבון ואת מס הירושה, שבוטלו בשנת 81', מכיוון שעקב כל ההקלות שהוצמדו אליהם, המסים נעשו בלתי־רווחיים ומיותרים. לונדון מוסיף ומציין שבארצות הברית מס העזבון מגיע עד לכדי 55% משווי הרכוש ביום פטירתו של האדם, ובאנגליה - כל רכוש מעל חצי מיליון ליש"ט מחוייב במס. עצים גבוהים מספיק כדי להתלות בהם, אין ספק.
קיומן של המשפחות החזקות במשק (רקנאטי, אייזנברג וקומץ אחרים), כמו גם המולטי־מיליונרים שנולדים בישראל בזכות עסקאות בתחומי ההיי־טק, מציבים בפני ישראל שאלה: האם ההון הזה ישאר בתוך המשפחה, כפי שהיה עד כה, או האם יש לאפשר להון הזה, או לפחות לחלקו, להגיע דרך המדינה אל כלל האזרחים, וכך להמשיך ולגלגלו במשק לטובת הכלל?
זו שאלת הסקר החדש שלנו: האם יש להנהיג מיסי עזבון וירושה בארץ? נשמח לראות אתכם משיבים על הסקר, ואף מגיבים על התוצאות עם התגבשותן.
אגב, בהמשך עיוני בעיתון, נתקלתי במודעה של שבועון הנוער "ראש 1". בין ההבטחות לפוסטרים וכתבות מקיפות על להקות נוער אלו ואחרות, מצויין בגאווה גם פרוייקט מיוחד: "כל הדרכים להיות מקובלים".
אם נתעלם לרגע מהעובדה שהמונח "מקובלים" נוטה להעלם מהלקסיקון בסביבות כתה ה' אם לא לפני כן (והרי קהל היעד, לכאורה לפחות, הינו בוגר מעט יותר), הרי שעצם הרעיון שמאחורי הכתבה הזו הוא מרגיז למדי.
לא קראתי את הכתבה, אין לי כל כוונה לקרוא אותה, כמובן, אך ביכולתי לנחש מה יהיה כתוב שם. כמי שהיה, בימי בית הספר העליזים, חנון גאה, אני רוצה להביע את מחאתי על החינוך לקונפורמיזם ורדידות נפשית שבוקע מתוך ה"רצון להיות מקובל". נכון, ראש 1 הוא לא בדיוק המקום לחפש גדלות נפש, אך בכל זאת כדאי להזהיר - אם יש לכם ילדים (או אחים צעירים), אנא מנעו מהם את העוול שבטמטום חושים שכזה.
ישנם, בסופו של דבר, מספיק כתבי עת שיכולים להתגאות ביותר מאשר צמד פוסטרים של רובי וויליאמס וכריסטינה אגילרה.
קריאה מהנה!
דובי קננגיסר, עורך ראשי.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש