 |
|
 |
||
|
||||
 |
התפיסה של האני כדבר הודאי היחידי שקיים היא בעייתית. את הידע שלנו אנו שואבים משלוש מקורות : 1. תפיסה חושית; 2. תפיסה לוגית; 3. הנחות ולמידה. אם תתבסס רק על התפיסה החושית, הרי שאתה צודק. אתה היחיד שקיים בעולם, ובעצם - הקיום של כל דבר אחר מלבד עצמך, לא ודאי בעליל. תפיסה זו, המתאימה בדרך-כלל לילדים בני 5 הנמצאים בשלב האגו-צנטרי, היא נוחה למדי, שכן היא מאפשרת לאדם להיות המרכז. וזאת היא הרי שאיפתו המוסתרת (והלא כל-כך מוסתרת) של כל אחד ואחד מאיתנו. האדם נאבק כל חייו באותו אלוהים, באם הוא אמיתי הוא לא, במלחמה על מרכז הבמה. באם אלוהים לא קיים, ורק ה"אני" קיים, הרי שכל אחד מאיתנו נמצא במרכז - אבל במרכז שמורה רק נקודה אחת. תפיסה זו היא הגורמת למרבית הקונפליקטים בחברה. אם נשים את אלוהים במרכז, הרי שאנו מצדדיו (או תחתיו, איך שתרצה) ואנו מקיימים עימו מערכת יחסים. ההוכחות לקיום הפיזי המוחלט, כלומר להעדרו של כל תוכן מעבר לרמה האטומית, היא ראייה צרה שמתבססת בעיקרה על תפיסה חושית. זה נורא נוח להתאים את המצב לתפיסה החומרית הזאת - הרי אם מישהו יבוא לי עם נבוט למוח, אני אאבד עצמי לדעת. האין זה הוכחה מספקת לכך שהאופי קיים במוח, בזרמים אלקטרוניים וחיבורים כימיים ? כמובן שניתן לראות זאת כך, אבל יש בזה מעין יומרה אנושית. הרי אם האדם הינו רק כימיה ואלקטרוניקה מתוחכמת, קיימת האפשרות שביום מן הימים נייצר אנו "אנשים" חדשים מאפס, באמצעות איגוד כמה מיליארדי אטומים. מנגד, ניתן לתפוס את הנבוט בראש שלי ואת האיזון העדין בין כימיקלים לתודעה כעין סוג של שלמות חומרית-רוחנית, כשפגיעה בחומר ו/או ברוח מפירה את האיזון העדין הזה ומשנה את מצב התודעה. יש מושג פילוסופי גרמני שקרוי גאשטלט (ואני בטח תועה באיות, אבל תסלח לי, אני לא מתיימר להיות מעודכן בנבכי הפילוספיה הרשמית), המושג הזה תופס את "המכלול" כפרט אשר שווה יותר מסכום חלקיו. הנטיה המדעית (שלך ושל מרבית העולם המערבי) נוטה לבנות את השלם מתוך פירוקו למרכיביו הבסיסיים ביותר ובנתיים מחדש - אבל בהרכבה הזאת נעלם רכיב מסויים. אותו הרכיב שנעלם הוא הקסם שהופך את האדם מערימת בשר לנשמה חיה ופועמת, אותו הדבר שמקיץ מידי בוקר את הפרחים. ניתן לראות כל אילו בצורה הקרה והמרוחקת, כמובן, של כימיה ופיזיקה. אבל לאילו יש מחדלים משל עצמם - אם מוות, לדוגמא, הינו בסך-הכל מצב כימי, מדוע אינך יכול להחזיר גופה לחיים ? ואם כל התודעה שבי הינה כימקלים טהורים הכיצד היא מודעת לעצמה וחשה דברים לא הגיונים ולא מתאימים לשום תפיסה מדעית כמו זעם, חמלה, וצחוק. מדוע אנו זקוקים למוסיקה, ספרים ואהבה ? האם אילו בסך-הכל פרמטרים במשוואה המבולגנת מידי של דארווין ? אם לקחת את התיאוריה שאתה עצמך אימצת - לבחור בתהליך הפשוט על פני המורכב. הרי שלהסביר את כל העולם באמצעות חוקים על גבי חוקים, (האהבה קיימת במקור עבור הוולד והמשך הדור, המוסיקה עיוות של יצר חברתי שגם הוא שימש בימים עברו להגנה וקיום בטוח וכו'), מורכב הרבה יותר מאשר להחליף הכל במילה אחת פשוטה, הבנה אחת ברורה : תודעה רוחנית מעבר לחומר, שהופכת חתיכת בשר במשקל שמונים קילו - לאדם שמחייך, צוחק, ועונה לך על מכתבים. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |