"ויתקע המלאך החמישי... ותחשך השמש ופני השמים מקיטור הבאר.
ומתוך הקיטור יצא ארבה על הארץ וכוח ניתן להם ככוח העקרבים בארץ.
והם צוו לבלתי שחת את עשב הארץ ולא את הירק ולא את עץ השדה
כי אם את האנשים לבדם אשר אין־להם חותם אלוהים על המצח."
הברית החדשה, החזיון, פרק ט' פסוקים 4-1.
רבים מכנים את "יום הארבה", ספרו של נתנאל וסט, "הרומן ההוליוודי הראשון", ורואים בו את הספר הטוב ביותר שנכתב אי פעם על עיר הסרטים. וסט (1940-1903) נולד בניו יורק כנתן ויינשטיין, בן למשפחת מהגרים יהודים מליטא. הוא הסופר היהודי־האמריקני הראשון שזכה למעמד קנוני בספרות האמריקנית של המאה ה-20, אף שיצירתו מועטה יחסית. הוא פרסם ארבעה רומנים קצרים שהבולט בהם, "יום הארבה" (1939), זכה להצלחה רק שנים אחדות לאחר מותו בתאונת דרכים בגיל 37. ספריו רוויים סאטירה על החלום האמריקני, ומתארים כיצד החירות והחופש של ההמונים המודרניים הופכים לסיוט גרוטסקי, קודר.
וסט תופס בספרו את חוסר הממשות של הוליווד. דומה כי העיר עצמה עשויה צלולואיד: אנשי מכירות לבושים כמטפסי הרים ומרכזניות כשחקניות טניס; בתי מגורים נראים כמו מיניאטורות של מבצרים גרמניים עתיקים, מקדשים יפניים, חוות מכסיקניות; כוכבת סרטים אילמים הופכת למדאם שתחביבה לדבר עם לקוחותיה על ספרות אוונגרדית; ילד שחקן בן שמונה שר בלוז בנענועי ירכיים וב"קול טעון כאב מיני". הוליווד מתוארת בספר כבבל חוטאת.
גיבור הרומן, טוד הקט, מגיע לקליפורניה עם תקוות גדולות להיות צייר נוף. הוא למד אמנות באוניברסיטת ייל, אבל בהגיעו להוליווד הוא נעשה צייר תפאורות באחד האולפנים, ועד מהרה מצטרף לחבורה של שחקנים סוג ב' וטיפוסים מפוקפקים החיים בשולי תעשיית הסרטים ההוליוודית. אך יש בדמותו של טוד גם פן של נביא זעם - הוא מנבא שהעיר הנלוזה תעלה בלהבות, ושואף לצייר תמונה גדולה, אמנותית, שכותרתה "שריפתה של לוס אנג'לס". טוד הוא, במידה רבה, בן דמותו של הסופר. וסט הגיע לראשונה להוליווד ב-1933 ושב אליה ב-1935. הוא התגורר במלון קטן לא הרחק מ"שדרת הוליווד" והתפרנס עד יום מותו מכתיבת תסריטים לסרטים סוג ב' שהפיקו אולפנים קטנים.
טוד מתוודע להארי גרינר, שחקן וודוויל מזדקן, שכבר אין ביקוש לאמנותו וכעת הוא מנסה להתפרנס ממכירת שיקויי פלאים רפואיים מדלת לדלת. הוא מתאהב בפיי גרינר, בתו של הארי, השואפת להיות כוכבת קולנוע, הוא משתוקק לשכב אתה, אולם היא "יכולה לאהוב רק גברים יפי תואר ותניח רק לגבר עשיר לאהוב אותה" - מישהו שיכול לקדם את הקריירה שלה. כך היא מסבירה לטוד שעליו להסתפק בידידותה בלבד. במקצת מחסדיה זוכה הומר סימפסון, רואה חשבון שפרש מעבודתו מסיבות בריאותיות. פיי ניחנה בכל הנתונים החיצוניים של כוכבת קולנוע, לדעתה חסרה לה רק "הזדמנות", והומר, המסונוור מהזוהר ההוליוודי המזויף שלה, תומך בה כלכלית, "בינתיים, עד שתתפרסם", והופך להיות עבד כנוע לה ולמאווייה.
להומר תכונה גופנית משונה, אין לו שליטה על ידיו הגדולות. הן נתקפות בעוויתות ועושות כרצונן. הסבר מעניין לתו הכר זה בדמותו של הומר שמעתי מפיה של פרופ' חנה וירט־נשר, מומחית לספרות אמריקנית מאוניברסיטת תל־אביב. ב-1931, שנתיים לפני שהגיע וסט להוליווד, יצאה לאקרנים הגרסה הקולנועית של פרנקנשטיין בכיכובו של בוריס קרלוף. גם לאדם המפלצתי שברא המדען המטורף פרנקנשטיין מחלקי גוויות אין שליטה על ידיו. הומר סימפסון הוא דמות מקבילה לו ברומן של וסט - איש מת מהלך, אדם שמת מוות נפשי. הומר הוא אחד מרבים שהגיעו לקליפורניה מהמערב התיכון, אנשים שטוד מבחין בהם על כל צעד ושעל במהלך שיטוטיו בעיר, אותם הוא מכנה "האנשים שהגיעו לקליפורניה כדי למות".
וסט העיד על עצמו שהוא נמשך בחבלי קסם למה שכינה "החיים הפנימיים הסודיים של ההמונים" - חיים שבהם, לתפיסתו, יש בכוחן של תשוקות לא ממומשות להפוך לאלימות ממאירה. ואכן, רבים מהמפגשים בין הדמויות אליהן מתוודע טוד במהלך הרומן מסתיימים בתגרה. האלימות בין שכנים במלון או בסיומה של מסיבה הוללת ופרועה אינם אלא מבשריה של התפרצות המונים אימתנית בסופו של הרומן.
"תרבות, במיטבה, יכולה להיות אחת מן הצורות החזקות ביותר של ריסון מרצון של ההתנהגות האנושית. היא מקנה לחיים מבנה ומשמעות. היא מעודדת את קיומם של שורה שלמה של הרגלים וריסונים התנהגותיים, ציפיות ומסורות המעצבים את החיים" (תומס פרידמן, הלקסוס ועץ הזית, ע' 230). אולם תרבות ההמונים, התרבות הפופולרית שמתאר וסט בספרו, אינה תרבות במיטבה – היא תרבות כוזבת, הבונה אשליות וציפיות שאינן יכולות להתגשם.
קהל המונים מתכנס בפתח "היכל התענוגות של מר חאן" כדי לצפות מקרוב בכוכבים ההוליוודיים, לגעת באשליה. טוד מתבונן באנשים המגיעים, חלקם הגדול בני המעמד הבינוני הנמוך. הוא שם לב שכיחידים הם שומרים על פרופיל נמוך, ביישנים כמעט, אולם מרגע שהם מצטרפים להמון חל בהם שינוי קיצוני, הם נעשים יהירים ולוחמניים, בפרט המבוגרים שבהם. השעמום והאכזבה הם שהופכים אותם לאנשים מרים ופראיים.
כל ימיהם עבדו קשה מאחורי מכתבות, דלפקים ומכונות, חסכו פרוטה לפרוטה וחלמו על היום שבו יהיה להם פנאי. ולבסוף הגיע היום המיוחל, הם הגיעו להכנסה שבועית של 15-10 דולר. לאן יבואו אם לא לקליפורניה, ארץ השמש והתפוזים? אבל עד מהרה הם מגלים שאין די בשמש. התפוזים נמאסים עליהם, וגם האבוקדו והאפרסקים. אין להם הכישורים הרוחניים ליהנות מהפנאי שלהם. האם עמלו בפרך כל השנים רק בשביל לצאת לאיזשהו פיקניק באייווה? מה יש לעשות בקליפורניה? לצפות בגלי האוקיינוס? הרי אם ראית גל אחד ראית את כולם. וכנ"ל לגבי המטוסים הנוחתים בגלנדייל - לו לפחות התרסק אחד מהם מדי פעם והיו יכולים לראות את נוסעיו נבלעים ב"שואה של להבות", כפי שמתארות זאת כותרות העיתונים. אבל המטוסים אינם מתרסקים אף פעם.
השעמום שלהם נעשה איום יותר ויותר. הם מגלים שרימו אותם ובגדו בהם. בכל יום מימי חייהם קראו עיתונים והלכו לקולנוע. אלה הזינו אותם בחזיונות על מעשי לינץ', רצח, פשעי מין, פיצוצים, אניות טרופות, קיני אהבה, שריפות, נסים, מהפכות, מלחמות. התפריט היומי הזה הפך אותם למתוחכמים. השמש היא בדיחה. התפוזים תפלים. מה יגרה את מוחותיהם, מה ירגש אותם?
אז'ן דלקרואה, "החירות מנהיגה את העם" (1830)
טוד מבחין בהומר סימפסון שנקלע לרחבת התיאטרון. צעדיו כבדים ועל פניו ארשת קפואה וחיוך מכני. הוא קטטוני מרוב אכזבה. פיי שכבה עם בחור מקסיקני ונטשה אותו, וכעת הומר רוצה לחזור הביתה, למערב התיכון. טוד מבחין שהומר מעורער בנפשו, הוא מושיב אותו על ספסל ומנסה להשיג מונית למענו. אך שוב מצטלב גורלו של הומר בזה של היצור הפרנקנשטייני. בסרט רודפים אנשי הכפר אחרי המפלצת בקלשונים מכיוון שהרג ילדה קטנה, ואילו כאן מתנפל הומר על ילד שובב שהתגרה בו והשליך בו אבן. הומר מנסה לרמוס את הילד ברגליו וההמון שהתקהל מסתער עליו. פורצת מהומה, קטטה המונית. בתוך נחשולי האדם הגועשים בחזית התיאטרון של מר חאן נאחז טוד במעקה ברזל, ולמרות כאבים ברגלו שנפצעה הוא מצליח לראשונה לשוות לנגד עיניו את התמונה שהוא שואף לצייר, "שריפתה של לוס אנג'לס".
למעלה, במקביל למסגרת התמונה, מצויירת עיר בוערת, שריפה גדולה של סגנונות אדריכליים, מהתקופה המצרית דרך העידן הקולוניאלי ועד לסגנון המודרני. מימין לשמאל מתפתל רחוב ארוך ומתוכו מגיח אל מרכז התמונה אספסוף של אנשים נושאי לפידים ומחבטי בייסבול. בציירו את קלסתרי אנשי ההמון משתמש טוד בעשרות הסקיצות שרשם של "האנשים שבאו לקליפורניה כדי למות". מבקרים שונים העירו שציורו של טוד מזכיר את ציורי ההמון של גיאורג גרוס או פרנסיסקו גויה; אולם בהתייחסות לקומפוזיציה, האסוציאציה המיידית היא ציורו המפורסם של אז'ן דלקרואה 'החירות מנהיגה את העם' (1830), שבמרכזו דמותה של מריאן, סמל החירות הצרפתית, המנהיגה את ההמון המהפכני. המקבילה למריאן ב"שריפתה של לוס אנג'לס" היא פיי גרינר. טוד מצייר אותה בעיני רוחו רצה בראש ההמון, מרימה את ברכיה גבוה גבוה, אך אין היא מובילה את ההמון הדולק אחריה - היא נסה מפניו, ובה בעת היא סמלו המושלם, היא ההמון עצמו. להמון ההוליוודי אין מטרה, הוא מכלה את זעמו ותסכולו בעצמו. הוא הארבה האפוקליפטי - חרקים בעלי ראש אדם - הפושט על עצמו, אוכל את בשרו שלו בכל פה. לפי וסט, אין התרבות הפופולרית, תרבות העיתונים, הקולנוע והטלוויזיה, יכולה להוות את חישוקי החברה המודרנית; אין בכוחה לתרבת באמת את המוניה.
|
קישורים
יום הארבה - לקניית הספר בדיבוק
Day of the Locust - לקניית הספר באמאזון
Day of the Locust - לקניית הסרט באמאזון
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש