במאמר שכותרתו היא "אסור לומר את האמת — למה אובמה מסרב להכיר בטרור האיסלאמיסטי?" טוען גדי טאוב במוסף הארץ השבוע, כי הסרוב של אובמה הוא רק סימפטום לתופעה עמוקה ורחבה יותר שבסיסה בגישות הפוסט־מודרניות שנפוצו בעולם האקדמיה ושלא רק מרחיקות את האקדמיה מאחד מעמודי התווך שלה — חקר האמת והוצאתה לאור — אלא אפילו דוחקות בה להסתיר את האמת מעיני הציבור:
"כדי להבין את היקף התופעה צריך להסתכל גם מעבר לפוליטיקה של חסידיה, אל העורף האינטלקטואלי שלהם, מפני שבאקדמיה קרתה בחצי המאה האחרונה מהפכה שהיא לא פחות ממדהימה: בדיסציפלינות שלמות השליחות המקורית של גילוי האמת התחלפה בהיפוכה — האיסור לומר את האמת.
לא מדובר באיסור מוסדי, כמובן... זוהי עמדה פילוסופית, שהאמת, המציאות וערכים כמו זכויות אדם אוניברסליות הם מושא התקפתה הישיר. קוראים לעמדה הזאת פוסט־מודרניזם ויש לה יחסי ציבור טובים מספיק כדי שרובנו לא נשים לב במבט ראשון להשלכותיה היותר חמורות.
האופן המטעה שבו העמדה הזאת מציגה את עצמה משווה לה מראה בלתי מזיק, שיש לו אפילו ניחוח דמוקרטי. הנה כך זה מובן מחוץ לחוגים של יודעי חן פוסט־מודרנים: פעם האמנו שיש אמת אחת, אוניברסלית, אובייקטיבית ומוחלטת. הדבר הפך אותנו ליהירים ובסופו של דבר גם לדכאניים. הוא נתן לנו לגיטימציה לכפות את האמת האחת הזאת — האמת של בעלי המעמד ההגמוני — על כל שאר ה"אחרים". אלא שמאז התבגרנו והבנו שאין אמת אחת, רק נקודות מבט שונות, וכך הפכנו לסובלניים יותר."
טאוב מביא דוגמאות מענפים שונים, מהמזרחנות באקדמיה האמריקאית, עבור בביטול שיעורי יוגה בקנדה, המחלקות ללימודי נשים ומגדר, ועד ליחסה של הציונות לעדות המזרח ומורשתן התרבותית.
"ההיגיון מאחורי האיסור ללמוד את המציאות הוא על כן כזה: אם אתה מתאר את מה שנדמה לך שהוא המציאות, אתה רק מחזק את אותה המציאות ומקבע את יחסי הכוחות שבה..."
יתירה מזאת, הוא טוען שמעבר לענין האקדמי גרידא והנרקיסיזם שנובע ממנו, הנזק של הגישות הנ"ל מביא לבעייתיות מוסרית שגולשת ומשפיעה מעבר לגבולות האקדמיה על הפוליטיקה, התקשורת, המשפט והנורמות הציבוריות.
"חלקים נרחבים של האליטות בנות זמננו — רבים מהפוליטיקאים, העיתונאים, המשפטנים, אנשי הרוח, האינטלקטואלים והמורים — התחנכו בתוך האווירה האקדמית הזאת, ויצאו אל העולם שהם אמורים לדאוג לעתידו, להבין אותו, לפרש אותו בשביל אחרים, וחשוב מזה, להתערב בהתנהלותו... כשהם נתקלים בבעיה, הם מעיינים בעצמם ולא בה. מאחר שיש חשש של איסלאמופוביה, אסור לבקר את הסתגרותן של קבוצות מוסלמיות בתוך חברות מערביות; מאחר שיש חשד לגזענות בשאלות על תרבות של מהגרים, אסור להציע מגבלות על הגירה; מאחר שיש חשש צל של מיזוגניה, אסור לשאול אם נעשה שימוש לרעה בתלונות שווא על אלימות במשפחה; מחשש פגיעה בדימויו העצמי של תלמיד, אסור לומר לו שהוא זקוק לשיעורי עזר במתמטיקה; מחשש תמיכה בהתנחלויות אסור לדבר על הגזענות הגלויה של ספרי הלימוד הפלסטיניים; מחשש צל צלו של חשד לאי־ביקורת נלהבת מספיק נגד הקולוניאליזם, אסור לומר שמצבן של נשים בסעודיה רע לאין שיעור ממצבן של ערביות אזרחיות ישראל."
ולבסוף הנזק מהשיח הציבורי גם מתרגם לנזק במציאות חייהם של אנשים, קהילות ומדינות — "וכשאסור לומר, אי אפשר לפעול. ואם לא פועלים מפקירים חפים מפשע: לגזענות, לשוביניזם, לטרור, לאלימות ולדיכוי פרוע. רוב הנפגעים הם לא בפריז ובסן ברנרדינו. הם הרחק מחוץ למערב. אבל הרי אסור לומר שמוסלמים הורגים מוסלמים, וכל התערבות בענייניהם חשודה באימפריאליזם וביהירות תרבותית, אז דמם של מאות אלפים נעשה הפקר."
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש