בשנת 2001, בעקבות הפגנות סוערות בעד חידוש המלחמה בישראל, שידרה הטלוויזיה המצרית ראיון ישן ששוחרר מצנזורה בת עשרות שנים עם רמטכ"ל צבא מצרים במלחמת יום הכיפורים, סעד א־שאזלי. בראיון סיפק א־שאזלי פרטים באשר למהלך המלחמה, שהיו עד אז עלומים עבור חלק גדול מן הציבור המצרי. לדבריו, הצבא הישראלי התגבר במהירות על ההפתעה הראשונית, וימים ספורים לאחר פתיחת המלחמה הפך את הקערה על פיה ופלש לעומק מצרים עד למרחק של מאה קילומטרים מהבירה קהיר, שנותרה כמעט ללא הגנה.
עבור רבים במצרים, "מלחמת אוקטובר" נתפסה עד אז כניצחון צבאי גדול שגם היה לאירוע מכונן עבור הלאומיות המצרית, בכך שהחליפה את תודעת הנחיתות הצבאית המצרית ממלחמת ששת הימים במיתוס שבריריותה של המדינה היהודית. עבור אחרים במצרים ומחוצה לה, לא חידשו דבריו של א־שאזלי מאומה. אך משהו בנחרצותם של הדברים העלה בי אז תהייה באשר לאופן שבו זכורים בישראל מהלך המלחמה, האירועים שקדמו לה והשלום שהגיע אחריה. לפני כשנתיים, עם פרסומם של פרטים נוספים מן הימים ההם, קיבלתי אישוש נוסף לעיקרה של התמונה, כמתואר להלן.
מאמר זה אינו חותר לתיאור שלם של האירועים, אלא מנסה לסכם את עיקר התמונה בנוגע לארבע (בלבד) מן הסוגיות המרכזיות הקשורות למלחמת יום הכיפורים:
א. האם היה בידי ישראל כדי להגיע להסדר מדיני שימנע את המלחמה?
ב. האם היו הנהגת המדינה והצבא שבויים בהלך רוח שמנע מהם לזהות את המתקפה המתקרבת?
ג. כיצד עמדו הצבאות הערביים ביעדי המלחמה? עד כמה הצליח צה"ל להתמודד עמם וכמה כבד היה המחיר?
ד. כיצד תרמו תוצאות המלחמה לשלום עם מצרים?
האם ניתן היה להגיע להסדר מדיני שימנע את פרוץ המלחמה?
בפברואר 1971 הצהיר אנואר סאדאת, נשיאה החדש של מצרים, בפני שליח האו"ם גונאר יארינג, על נכונות עקרונית לשלום עם ישראל, אם זו תיענה לדרישותיו הטריטוריאליות. כדי להבין מדוע לא היה בכך כדי למנוע את המלחמה על ספיחיה, בה נפלו כ-2,600 מחיילי צה"ל ונפצעו כ-6,000, נתעכב על כמה אירועי מפתח שקדמו לפרוץ המלחמה.
מלחמת ששת הימים
בשנת 1964 קיבלה הליגה הערבית החלטה על "חיסולה הסופי של מדינת ישראל". למשימה נרתמו 11 ממדינות הליגה בהובלתה של מצרים, שהונהגה אז על־ידי הנשיא גמאל עבד אל נאצר. ההכנות נמשכו כשלוש שנים ובסופן חזר נאצר על יעדן: "המטרה הבסיסית שלנו היא חורבן מדינת ישראל". בדומה לו הכריז גם נשיא עיראק, עבדל רחמן עארף: "המטרה שלנו ברורה: למחוק את ישראל מהמפה", ואחמד שוקיירי, מייסד ומנהיג אש"ף, התבטא: "מי שישרוד יישאר בפלסטין, אבל לדעתי, אף אחד לא יישאר חי". כבר שנה לפני כן, הצהיר חאפז אל־אסד, שר ההגנה הסורי דאז ולימים נשיאה של סוריה: "אנו נחושים להספיג את האדמה הזו בדם שלכם, לזרוק אתכם לים".
אל מול ההתחייבויות הגלויות לרצח עם, בלט מלך ירדן בסגנונו המאופק. חוסיין, שהתחנך במוסדות בריטיים ואף קיים קשרים חשאיים (כולל פגישות) עם ההנהגה בישראל, נמנע מהצהרות מתלהמות והסתפק בפקודה חשאית לראשי צבאו ב-25 וב-26 למאי 1967, לפיה בכל מקום שייכבש במלחמה "יש לטבוח את כל תושביו".
ב-23 במאי 1967 חסמה מצרים את מצרי טיראן לשיט ישראלי וניתקה בכך את ישראל ממדינות אפריקה והמזרח הרחוק. היה זה בניגוד לערבויות בכתב שהוגשו לראש ממשלת ישראל, דוד בן גוריון, בפברואר 1957. הערבויות, בחתימת נשיא ארצות־הברית דאז, דווייט אייזנהאואר, ניתנו בתמורה לנסיגת כוחות ישראל מן האי טיראן. במקביל לחסימת המֵצָרים, הזרימו המצרים כוחות גדולים לסיני ולרצועת עזה, תוך סילוק כוחות השלום הבין־לאומיים שהוצבו שם כדי למנוע מהלכים מסוג זה.
מימין: מבט אחרון על האי טיראן עם פינויו ע"י ישראל במרץ 1957 (צילום: לשכת העתונות הממשלתית)
משמאל: תותח מצרי הפונה לכיוון מצרי טיראן, לאחר שנהרס ביוני 1967 (צילום: משה מילנר, לשכת העתונות הממשלתית)
המלחמה הסתיימה כידוע בכישלון ערבי, כאשר השטחים מהם היא נפתחה עברו לשליטה ישראלית, הפעם ללא לחץ הממשל האמריקאי לנסיגה מהם. אך לישראל, שלא עברו עשרים שנה מאז הועידו שכנותיה את אוכלוסייתה לרצח עם (לאחר החלטת החלוקה של האו"ם ב-1947), התבררו פעם נוספת ערכן של הסכמות בין־לאומיות ושל ערבויות ידידותיה שמעבר לים. מעניין, אגב, שכבר ב-1965, שנתיים קודם לפרוץ מלחמת ששת הימים, הביע אייזנהאואר חרטה על הלחץ שהפעיל ממשלו על ישראל לסגת מסיני, לחץ שאותו תפס כטעות הגדולה של מדיניות החוץ שלו.
תשעה ימים לאחר שוך הקרבות קיבלה ממשלת ישראל החלטה חשאית, שלפיה היא מוכנה להחזיר את סיני ואת הגולן במלואם, בתמורה להסכם שלום. סוריה ומצרים, שאליהן העבירו האמריקאים את ההצעה הישראלית, דחו אותה על הסף.
מלחמת ההתשה ולידת הקונספציה
את מפח הנפש מתוצאות מלחמת ששת הימים תרגמה מצרים לשני לקחים צבאיים עיקריים: האחד היה ההכרה בצורך לתת מענה, ולו חלקי, לעליונותו האווירית של צה"ל; השני היה העדפת חשאיות ההכנות על פני כוחה המגייס של הפומביות. באותו הזמן נולדה באגף המודיעין של צה"ל (אמ"ן) השערה, שבעתיד תקרא "הקונספציה", לפיה מצרים תימנע ממלחמה נוספת בישראל כל עוד אין לה מענה לעליונות האווירית של חיל האוויר הישראלי. במקביל, פיתח צה"ל אמצעי האזנה משוכללים, שלימים כונו "האמצעים המיוחדים", ומיקם אותם בשטח מצרים.
לא עברה שנה מאז לידת הקונספציה, ומצרים פתחה במלחמת התשה בישראל והתמידה בה כשנה וחצי, תוך שהיא סופגת כ-10,000 הרוגים, מאות אלפי פליטים המציפים את קהיר, וחורבן כלכלי. בישראל, למרבה ההפתעה, גם התבדותה המהירה של הקונספציה השאירה אותה בלב המחקר והדיונים באמ"ן בשנים הבאות.
בו בזמן החלה מצרים ליישם את הלקח הראשון מתוצאות מלחמת ששת הימים, באמצעות הכנת מתקפת פתע בת 12 יום בשם "תכנית 200" לכיבוש כל סיני ורצועת עזה מידי ישראל. לאחר הכישלון המצרי במלחמת ההתשה, החלו בצבא המצרי לעבוד על תכנית רזה יותר בשם "מבצע בדר", שגרסתה הסופית והמינימלית היתה כה חשאית, עד שהיא הוסתרה גם משותפיה העיקריים של מצרים ללחימה בישראל – הסובייטים והסורים; אפילו מפקדי השדה של הצבא המצרי לא ידעו עליה. על פי גרסה זו, יעדה של המתקפה יהיה כיבוש של רצועה ברוחב של 40-70 קילומטרים בלבד ממזרח לתעלת סואץ.
ההנחה המרכזית של מבצע בדר היתה שגורם ההפתעה יאפשר לכוחות הצבא המצרי להכניע את הכוח הסדיר של צה"ל קודם שזה יתוגבר על־ידי כוחות מילואים, דבר שיאלץ את ישראל לוותר על חצי האי סיני, מבלי שמצרים תצטרך להגיע להסדר עם ישראל. כדי להתמודד עם העליונות האווירית הישראלית, הציבה מצרים טילי קרקע אוויר סובייטים בסמוך לתעלת סואץ. היה זה ב-8 באוגוסט 1970, מספר שעות לאחר שמצרים חתמה על הסכם סיום מלחמת ההתשה, שבמסגרתו היא התחייבה להימנע מפעולה זו. ישראל העדיפה להבליג. זאת אולי מתוך תקווה שעדיף לתת לטילים להחליד מאשר לספק עילה לשיגורם, עבור מי שהיו מוכנים לחורבן כלכלי ואנושי פנימי ממושכים ונרחבים, בניגוד לכל היגיון כלכלי או בטחוני.
רחוב נטוש בעיר המצרית קנטרה בסיום מלחמת ההתשה באוגוסט 1970 (צילום: משה מילנר, לשכת העתונות הממשלתית)
המהלכים המדיניים שקדמו למלחמה
חצי שנה לאחר תום מלחמת ההתשה הצהיר סאדאת בפני שליח האו"ם יארינג על נכונות עקרונית לשלום עם ישראל בתמורה לוויתורים טריטוריאליים מצידה. בישראל, שמאז הקמתה חתרה לכונן יחסי שלום עם שכניה, קיבלה הממשלה בראשות גולדה מאיר החלטה על כניסה מיידית למשא ומתן עם סאדאת. אלא שסאדאת סירב לכל משא ומתן עם ישראל קודם שזו תתחייב לנסיגה מלאה מסיני, ל"פירוז הדדי", שכלל הרחקה תמידית של צה"ל מדרום ישראל (בנגב ובאזור אשקלון), כאשר מן הצד השני נמצאים, בין השאר, כוחות סובייטים שלחמו נגד ישראל מספר חודשים קודם לכן. כמו כן דרש סאדאת שישראל תפתור את בעיית הפליטים הפלסטינים. סאדאת אף סירב למצב בו ישראלי ומצרי יישבו באותו החדר קודם למילוי כל תנאיו. רק בתמורה לכל אלו, יאפשר סאדאת את קיומו של משא ומתן בין שתי המדינות, שבו תציג מצרים את דרישותיה הנוספות.
בסופו של דבר נואש יארינג ונטש את מאמצי התיווך.
גולדה מאיר, אבא אבן וגונאר יארינג בירושלים בינואר 1970 (צילום: משה מילנר, לשכת העתונות הממשלתית)
לאחר פרסומה של הצעת סאדאת הומטרו על ישראל ומצרים יוזמות שלום והצעות תיווך לרוב. בין המציעים היו מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינג'ר, שליט רומניה ניקולא צ'אושסקו וקנצלר מערב גרמניה וילי ברנדט. ישראל נעתרה לכל ההצעות הללו ואף הציעה מספר הצעות שלום משלה (לפחות 15, על פי בנה של גולדה), אך סאדאת דחה את כולן.
נראה שלא רק שהצעותיו של סאדאת לשלום לא היו כנות, אלא שהוא סירב אפילו להעמידן למבחן. בראיון שנערך עם אלמנתו ג'יהאן ב-1987, היא אישרה את הדברים.
במרץ 1973 העבירה מאיר לסאדאת הצעה נוספת, לפיה תיסוג ישראל מסיני גם ללא שלום, בתמורה להסדרי ביטחון נאותים. סאדאת אף לא טרח להשיב להצעה זו, וחצי שנה לאחר מכן פתח במלחמה.
תחייתה של הקונספציה והתבדותה השניה
במאי 1973, חצי שנה קודם לפרוץ מלחמת יום הכיפורים, זכתה הקונספציה לעימות נוסף עם המציאות, כאשר צבא מצרים ערך תרגיל שנקרא "תחריר 23", שכלל היערכות התקפית וצליחה של תעלת סואץ. בצה"ל הוכרזה כוננות מלחמה, למרות בטחונו של אלי זעירא, ראש אמ"ן הטרי שהיה מחסידי הקונספציה, שפני מצרים אינן מועדות למלחמה, ולמרות מידע חד משמעי שהגיע מן האמצעים המיוחדים לפיו מדובר רק בתרגיל. אחת הסיבות לכוננות הייתה התרעתו של אשרף מרואן, חתנו של נאצר ששימש כסוכן "המוסד" במצרים, שטען כי פני מצרים למלחמה. במקביל, פתח צה"ל במבצע "כוננות כחול לבן" שנמשך כמה חודשים, ובמהלכו שופרה ההצטיידות, אומנו כוחות ועודכנו תכניות המבצע לקראת מלחמה עתידית.
להתבדותו של החשש ממלחמה במקרה זה היו שתי השפעות מרכזיות על מקבלי ההחלטות בישראל. הראשונה הייתה התגברות האמון ביכולתם של האמצעים המיוחדים לחוש מה קורה בצד השני, מעבר למסכי ההונאה וניסיונות הטשטוש של המצרים, כדי לספק התראות מוקדמות על מתקפות מצריות. ההשפעה השנייה הייתה בעיקר נחלתם של ארבעה קצינים באמ"ן – ראש החיל, האלוף אלי זעירא, עוזרו תת אלוף אריה שלו, ראש ענף מצרים, סגן אלוף יונה בנדמן וקצין המודיעין של פיקוד דרום, סגן אלוף דוד גדליה. עבור זעירא היוותה צדקתו באשר לתרגיל המצרי במאי הוכחה ניצחת לנכונות הקונספציה ולעליונותו האינטלקטואלית. הוא ושלושת הקצינים האחרים החלו להתעלם ממידע מודיעיני שלא תאם את הקונספציה.
כמה חודשים לאחר התרגיל המצרי החלו שוב להצטבר סימנים למתקפה ערבית מתקרבת. תצפיות זיהו העברה של טילים נגד מטוסים וציוד לחציית תעלות כנגד טנקים מסביבת דמשק אל גבול ישראל, כאשר צבאות מצרים וסוריה עוברים למערכים התקפיים צפופים. על־פי הקונספציה, מאחר שצבאות מצרים וסוריה עדיין לא השיגו עליונות אווירית, לא היה לזעירא ספק שאין מדובר במלחמה והוא החליט שלא להפעיל את האמצעים המיוחדים. בשלב זה כבר דאגו הארבעה למחוק נתונים ואף לשרוף חוות דעת שהעמידו בספק את הקונספציה. קצינים אחרים באגף המודיעין, שלא היו שותפים לאדיקותה של החבורה ביחס לקונספציה, הושתקו באמצעות נזיפות והשפלות, במטרה למנוע את הגעת הנתונים והפרשנויות הללו אל פיקוד צה"ל ואל הממשלה.
במקביל לידיעות שהוצנעו או נחסמו על־ידי הארבעה, הגיעו לממשלה ולמטכ"ל ידיעות ממקורות "עוקפי אמ"ן". חוסיין מלך ירדן שנפגש עם גולדה, המרגל אשרף מרואן בפגישה עם ראש המוסד, וכן ה-CIA, טענו כולם בהחלטיות שמלחמה עומדת לפרוץ בשבוע הראשון של אוקטובר. מידע זה הגביר את החששות בלב פיקוד הצבא וחברי הממשלה. לזעירא, שאולי חש שנותר בבדידותו האמונית, נותר אמצעי אחרון שימנע את הסחף ה"אנטי־קונספטואלי". בהכירו את המוניטין שלהם זכו האמצעים המיוחדים, החליט הוא לדווח לרמטכ"ל ולשר הביטחון שאלו פועלים כסדרם. עקב מוניטין אלו, ברור היה אחת משתיים: או שלא מדובר בהכנות אמיתיות למלחמה, או שתהיה שהות של 48 שעות מרגע שהתארגנות הכוחות המצריים תתחיל להיקלט כדי לגייס כוחות באופן מסודר ואולי אף להנחית מכה מקדימה.
בארבעה באוקטובר, לאחר שהתברר שמשפחות היועצים הסובייטים עוזבות בבהילות את סוריה ואת מצרים, כבר היה ברור לכפופים לזעירא שמדובר במלחמה. אך תחינותיהם לפניו (כולל זו של עוזרו, תת אלוף שלו) למען הפעלת מערכת ההאזנה עלו בתוהו.
בשישה באוקטובר, סמוך לשתיים בצהרים, פתחו צבאות סוריה ומצרים במתקפה מתואמת על ישראל. 21 שעות קודם לכן פוענחה באמ"ן הידיעה שהובילה לפינויין של משפחות היועצים: סוריה ומצרים מודיעות לרוסיה על פתיחת מלחמה כנגד ישראל. נאמן לאמונתו, מנע זעירא את העברת הידיעה לרמטכ"ל ולממשלה.
בסיכומו של דבר, נדמה שלמעט זעירא, בנדמן, שלו וגדליה, לא נפל איש מהנהגת המדינה, מבכירי צה"ל (ואמ"ן בפרט) והמוסד בשבי הקונספציה, וגם לא בקסמו של ראש אמ"ן. משעה שהגיע אליהם מידע הנוגד את רעיונותיו של זעירא, הם לא שעו עוד להרגעותיו. מה שהמטכ"ל והממשלה לא צפו הוא שראש אמ"ן יספק להם מידע כוזב ויסתיר מהם את נתוני האמת. אלמלא בחר זעירא לעשות כן, סביר להניח שדי היה בעצם הידיעה שהאמצעים המיוחדים כבויים כדי להטות את הכף ולקדם את פני המלחמה מבעוד מועד.
בחלקו השני של המאמר נסקור את מהלך המלחמה, נדון ביחסי השלום עם מצרים ונסכם את המאמר.
|
קישורים
פקודתו של חוסיין - משה אלעד, Ynet
אשרף מרואן - יובל נוב, האייל הקורא
ד"ר יארינג - מאת יעקב רוטבליט בביצוע "כיף התקוה הטובה"
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש