 |
|
אובדן התקווה בקרב רבים מהשמאל, והאגרסיביות הטבעית של אנשי הימין, מעודדים פעולות צבאיות שרק מסכנות את ישראל. אבל כדי לראות זאת צריך להסתכל מעבר לגבולות ישראל והשטחים.
|
|
| חדשות • ניתאי ארטנשטיין • יום ו', 13/10/2000, 20:09 |
|
| |
מאז תחילת המצב החדש בשטחים ניתן היה לראות כמעט בכל כלי תקשורת, כולל "האייל הקורא", כמות חסרת תקדים של שטויות ללא שחר. תפיסת המצב בקרב היהודים בישראל היא כה לוקה, כה נאיבית, שהיא עלולה להוביל למלחמה כלל אזורית אם לא תשתנה בקרוב.
השאלה הטפשית ביותר, וזו שנשאלת מספר הפעמים הרב ביותר, היא האם "יש פרטנר". כמובן שאין "פרטנר". "פרטנר" יש בעולם העסקים ואולי בחיי האהבה, אך בוודאי שלא בהסכמים מדיניים. בהסכמים מדיניים יש רק אינטרסים, את הכדאיות שכל צד מוצא בהם. כרגע, ערפאת לא מצליח להשיג את יעדיו המינימליים באמצעות המשא ומתן. על כן, האינטרס שלו מכתיב יציאה לעימות עם ישראל, תוך כדי שמירה על שליטה כלשהי בשטח.
כיצד יממש את יעדיו באמצעות יציאה לעימות עם ישראל? החשיבה היא פשוטה. באמצעות מהומות מתוזמנות היטב, יצליח ערפאת להשיב לעצמו את האהדה הבינלאומית, עם דגש על מדינות אירופה וארה"ב. ימים ספורים לאחר פרוץ אירועי ראש השנה כבר פירסמה מחלקת המדינה האמריקנית מזכר לפיו היא שוקלת הגשת נייר עמדה אמריקני חדש לנשיא קלינטון, שונה מזה שנוסח במהלך פסגת קמפ־דיוויד. נושא זה, יחד עם פגישה בין מדליין אולברייט לסאיב עריקאת עוד באותו יום, כמעט ולא כוסה בתקשורת. מותר לציין ששינוי זה בעמדות האמריקנים לטובת ערפאת היא הישג עצום עבורו.
אך מה מניע את השינוי הזה בעמדות ארה"ב? יתרה מזאת, על מה עוד בונה ערפאת על מנת לשנות את עמדות ישראל?
לפני כשבוע, במהלך ביקורו של ערפאת במצריים לאחר כשלון פסגת פריז, באה ההכרזה הרשמית על הדבר לו חיכה יו"ר הרשות בקוצר רוח מאז שהכשיל את פסגת קמפ־דיוויד: בין התאריכים 21-22 לאוקטובר, תיערך פסגה כלל ערבית, שתדון בנושא ירושלים. פסגה זו צפוייה להוציא הודעה, לפיה כל ארצות ערב מכירות במזרח ירושלים, כל מזרח ירושלים, כבירתה היחידה של פלסטין. את החשש של האמריקנים מפסגה כזו ניתן היה לראות מיד, והוא מובן לגמרי: פסגה של הליגה הערבית בנושא שעליו יש קונצנזוס בכל מדינות ערב תביא בהכרח לגיבוש עמדה ערבית מגובשת כנגד ארה"ב גם בנקודות אחרות, בהם הצליחה אמריקה לפלג את ארצות המזרח התיכון עד עתה, לדוגמא: נפט, או האמברגו על עיראק, או גרוע מכך - הסרת נוכחותו של הצי השישי במימי המפרץ הפרסי. במצב כזה, ארצות הברית מבינה כי שומה עליה לטרפד את הפיסגה הזו, והאמצעי לכך הוא חיזוק תמיכתה בצד הפלסטיני וסיוע לו בהשגת ויתורים גדולים יותר בירושלים.
לחץ גדול מופעל על מנהיגי ערב מלמטה, על ידי בני עמם, וזאת נקודה שיש להבין עם כל חשיבותה. הרצון להתאחד כנגד ישראל בזירה הבינלאומית הולך ומתעצם עם כל ילד פלסטיני הרוג. אך זו לא כל האמת: הרצון לצאת למלחמה גם הוא הולך ומתגבר, ובאופן מורגש. לא רחוק הזמן בו אסד, מובארכ ואף עבדאללה יאלצו לנקוט מהלכים צבאיים כנגד ישראל, לפחות ברמה מוגבלת, על מנת לשמור על יציבות משטרם.
וזה מה שעמנו הפשוט אינו מבין: במקום לראות את התמונה הבינלאומית הרחבה, שהופכת ונהיית מסוכנת יותר ויותר, ישנה התמקדות ברמה המיקרו־טקטית, וגרוע מכך - ברמת הכבוד והאגו. מעתה, על כל אירוע צריך להגיב בתגובה קיצונית, לא כי זה משרת את האינטרסים של המדינה, אלא פשוט כי "מרביצים לך, אז תחזיר". מגדילים לעשות אנשים אחדים בכך שהם קוראים לברק "פחדן", כאילו שראש מדינה המחזיקה את הצבא החזק באזור והשישי בחוזקו בעולם בכלל חושב וחש במונחים כאלו. על כל צלף פלסטיני יש לירות עם מסוק קרב, לא כי צריך, אלא כדי להדגים שישראל מגיבה על כל נסיון לפגוע בצבאה ובאזרחיה. יש לירות בילדים המיידים אבנים לא כי זה מסייע למשהו, אלא כי הדבר מהווה "גביית מחיר". האקסיומה החדשה היא כי יש לפעול לא בשכל, אלא עם "ביצים".
אך ההרתעה של ישראל כלל אינה משנה במשוואת הכח הזו. הפלסטינים אינם מהווים גורם צבאי שקול לישראל. בוודאי שלא החיזבאללה. מלחמה עם סוריה, לעומת זאת, כן תזיק לישראל. גם מלחמה עם ירדן, ובוודאי שמלחמה עם מצרים, שעמה הוא בין העוינים ביותר לישראל. הסכנה האמיתית במשבר הנוכחי היא לא בזירת הפנים - לא מהפלסטינים, לא מהערבים־ישראלים ולא מהחיזבאללה - כי אם בהידרדרותו לעימות כלל־אזורי.
ועל פי המונחים הללו, ההפגזה אתמול ברמאללה ובעזה רק הזיקה לישראל. היא גרמה לשינוי החלטי בחוות הדעת העולמית לרעת ישראל, כפי שהיה קורה לכל מדינה שתפעיל מסוקים כנגד עם שאין ברשותו אפילו צבא. היא חיזקה את ההבנה בקרב מחלקת המדינה האמריקנית כי יש להגמיש את העמדה כלפי הפלסטינים ולאפשר להם לגרוף הישגים רבים יותר במו"מ. גרוע מכך - הזזתו של סדאם חוסיין את "משמר הרפובליקה" שלו, שמונה כ-15,000 חייל, לכיוון גבול ירדן, מהווה תקדים מסוכן שעשוי לגרום ללחץ עממי על מנהיגי מדינות ערב לעשות מהלך דומה. יותר מדי מהלכים דומים כאלו - ואנחנו במלחמה.
הדברים צריכים להאמר. יש לקרוא למנהיגי העם לנהוג באיפוק, גם לעומת מעשי הטרור והטבח הגרועים ביותר. מדינה היא גוף שצריך להגיב מהראש ולא מהלב, והכל, אבל הכל, עדיף ממלחמה. בעיקר כזו שתשרת אך ורק את ערפאת.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש