במאמר קצר (ראשון במדור חודשי חדש) דן שמעון זנדבנק, חתן פרס ישראל לתרגום, בסוגייה של המידה הרצויה לעדכניות הלשון בתרגומי יצירות ספרות ותיאטרון קלאסיות. תחת הכותרת "על תרגום: הרהורים ריאקציוניים" הוא מבחין בקונפליקט: מצד אחד, רצוי שלשון התרגום תהיה עדכנית וחיה, כדי לתת ליצירה חיוּת עבור קורא בן־זמננו. מצד שני, לא רצוי לנטוע את היצירה יתר על המידה בהוויה הישראלית העכשווית, ובכך לשלול מהיצירה את הקלאסיות שלה.
זנדבנק מבחין בשלוש תקופות בתרגום לעברית, על־פי יעדי המתרגמים בהן. בתקופת ההשכלה נטו המתרגמים לצקת פרטים מהמקור ליסודות עבריים מסורתיים (דוגמה ידועה - עברות "רומיאו ויוליה" ל"רם ויעל"), לדבריו כדי להקל על הקורא היהודי־מסורתי. במאה העשרים נעו המתרגמים לכיוון של נאמנות למקור, כשהם חותרים לשמור על צביונו הזר. ואילו לאחרונה, הוא מאבחן, יש שוב מגמה של קירוב היצירה לאוזנו של קהל היעד - אבל הפעם הקהל הזה אינו מסורתי אלא ישראלי חדש. יש בכך רווח, אך גם הפסד.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש