 |
|
חייו של גבריאל (אוריאל) א קוסטה - סיפור היסטורי ונמשל בצדו.
|
|
| תרבות והיסטוריה • יוסי גורביץ • יום ג', 26/9/2000, 9:33 |
|
| |
גבריאל א קוסטה נולד בשנות התשעים של המאה ה-16 בפורטוגל שתחת שלטון האימים של האינקוויזיציה. כפי שמעידים תיקי האינקוויזיציה, שעקבה אחריו אך לא הספיקה לשים עליו את ידה, היה אביו נצר למשפחה קתולית ותיקה, ואילו אמו היתה ממוצא מאראנוס ("חזירים", כינוי גנאי שהפך לרשמי למשפחות יהודים שהתנצרו). המשפחה היתה עשירה ומכובדת; רשומות האינקוויזיציה מעידות כי א קוסטה למד חוק קאנוני (חוק כנסייתי) באוניברסיטה המקומית, ואף היה גזבר הקתדרלה.
אלא שמשהו לא היה בסדר. משהו חרק. משהו הציק. בשלב מסוים החל א קוסטה במסע הארוך החוצה, אל מחוץ לקונפורמיות. בשלב מסוים - על פי עדותו שלו - במהלך לימודיו; על פי תיקי האינקוויזיצה - באמצעות מגע עם מאראנוס אחרים - הוא החל לעבור אל היהדות.
אלא שבפורטוגל לא היו חיים יהודיים - לפחות לא על פני השטח - במשך מאה וחמישים שנים לערך. א קוסטה לא יכול היה למצוא רב שילמד אותו את עיקרי דת אבותיו; הוא אף לא יכול היה לשים את ידו על עותק של התלמוד (ויש לשער כי אילו היה שם ידו על אחד - לא היה יודע מה לעשות בו, שכן עברית וארמית לא ידע). א קוסטה בנה, על כן, את היהדות מדמיונו. היהדות שלו היתה יהדות תנ"כית, ללא פלפולים ואבסורדיות, ללא מצוות בלתי סבירות ואגדות אוויליות. היא היתה, בקצרה, קרובה יותר לקתוליות בנוסח ארסמוס מאשר ליהדות ההיסטורית. בניסוח ברור יותר - היא היתה אגדה.
והאגדה התנפצה אל סלעי המציאות. א קוסטה "מגייר" את בני משפחתו; ליתר דיוק - הוא מעביר אותם אל אמונתו אשר, מבלי דעת, הוא היחיד המחזיק בה. בשלב זה, כפי שמעידים תיקי האינקוויזיציה, היה ללשכה הקדושה מושג ברור מאד מה מתרחש אצל משפחת א קוסטה; וגבריאל ומשפחתו נמלטים לאמסטרדם, בירת הסובלנות של המאה ה-17. גבריאל מתגייר רשמית, ומשנה את שמו לאוריאל.
לזוועתו הוא מגלה כי היהדות בנוסח אמסטרדם דומה מאד לקתוליות שנטש מאחוריו, ולא מזכירה את "דת התבונה" שהעלה בדעתו. מאוכזב, הוא מעלה את מחשבותיו על הכתב; ב-1616 הוא כותב את אחת עשרה התזות - התקפה על עיקרי היהדות הרבנית. משסירב לדרישת רבני קהילת אמסטרדם - הקהילה הנאורה ביותר ביהדות של אותה התקופה - לחזור בו מכתביו, הוחרם.
קשה, היום, להסביר את חשיבותו של החרם. א קוסטה היה יהודי, וכיהודי השתייך לקהילה שעם בניה בא במגע יומיומי. כאנוס נמלט הוא לא ידע הולנדית - רק ספרדית, פורטוגלית ולטינית - ורוב מגעיו באמסטרדם היו עם יהודים. משהוחרם נקטעו הקשרים הללו באחת; אסור היה לבוא איתו בקשרי מסחר, אסור היה לארח אותו, להציע לו מזון ומשקה, להציע לו מחסה... החרם, ככלי היסטורי, היה בומרנג; יהודים שהוחרמו נטו להתנצר או להתאסלם, ובכך לשייך את עצמם, מחדש, לקהילה. בעולם שעודו דתי, הקשרים החברתיים הוגדרו על בסיס דתי; אף ההשתייכות לגילדה המסחרית היתה השתייכות לאגודה דתית. החרם אסר על מכירת מזון למוחרם; יהודים שעדיין ראו את עצמם ככאלה נאלצו לאחר זמן לאכול מזון לא כשר, משום שאיש לא היה מוכן למכור להם מזון כשר; ומכאן הדרך החוצה, אל הנצרות, היתה קלה יחסית.
אלא שהדרך הזו היתה סגורה בפני א קוסטה; הוא כבר היה נוצרי, וזנח את הנצרות. לשם לא יכול היה לחזור. הוא סבל שבע שנים כמוחרם, כשרק אמו שומרת לו אמונים ושומרת על מגע איתו (ועל מעשה חסד אנושי זה הוחרמה אף היא, ורק בקושי רב הצליחו בניה האחרים להביא לקבורתה בקבר ישראל לאחר מותה). ללא ידיד ומנחם, ללא ידיעת השפה המקומית, הוא סבל במשך עשר שנים - בינתיים הצליחו הרבנים לשכנע את מנהיגות העיר לשרוף את ספרו החדש, בחינת מסורות הפרושים, באשמת מינות - ונשבר. בחיקוי מבעית של טקס החזרת המין אל הכנסיה, התוודה א קוסטה בפומבי על "חטאיו" ו-"שגיאותיו", וקיבל עליו את סמכות הרבנים. קהילת אמסטרדם היתה קהילה של אנוסים לשעבר; והנה, במין סימביוזה מעוותת, היא מפעילה את כלי האינקוויזיציה כלפי המינים מתוכה פנימה, והופכת כמה מהם לאנוסים. שכן א קוסטה לא היה הרוח החופשית היחידה בקרב קהילת אמסטרדם; אחריו קמו הדוקטור פראדו והמפורסם בבני אמסטרדם - בנדיקט שפינוזה.
וכך הפך א קוסטה לאנוס בקרב היהודים. אלא שהוא לא יכול היה לזנוח את אמונותיו, ואם לא נתן לו להעלותן על הכתב, הרי שהוא לחש אותן, כמנהג אנוסים, באוזני אנשים שבהם בטח. החשש מפני הבדידות המצמיתה היה כה גדול, עד כי הוא לא העז לומר דברים ברורים וגלויים, והעדיף לחיות באמסטרדם כפי שחי בפורטוגל.
אלא שהקהילה קטנה, והשמועה עפה, ולאחר ששכנע שני נוצרים שלא להתגייר - הוחרם שנית. הפעם החזיק מעמד זמן קצר יותר, כשבע שנים, כשהוא ממשיך לגור בחלקה היהודי של העיר - שהרי נוצרי לא היה - וסובל מהצקות בלתי פוסקות של הילדים, הרוגמים אותו באבנים ובבוץ ומנפצים את חלונותיו. ההיה בנדיקט שפינוזה אחד מן הילדים הללו? האם זכר את מראה המנודה?
הוא מבקש לחזור, כאמור, לאחר שבע שנים קשות. וכאן מגיעה הטרגדיה לשיאה: יהודי אמסטרדם, האנוסים לשעבר, עורכים לא קוסטה טקס אוטו דה פה. לאחר שהוא חוזר בו מ-"שגיאותיו", הוא מולקה ל"ט מלקות, ובסוף תפילת השבת, הוא מושכב על מפתן בית הכנסת, וכל הקהילה צועדת החוצה, על גבו החשוף. בנדיקט שפינוזה היה אז בן שמונה. האם נכח במעמד זה, שהבהיר מה חושבת הקהילה היהודית על החושב החופשי?
קרוע בין ההשפלה לפחד מן הבדידות, אוריאל א קוסטה, לשעבר גבריאל, יוצא מהמצב הבלתי אפשרי הזה בדרך היחידה שנותרה לו: זמן קצר לאחר האוטו דה פה בבית הכנסת, הוא כותב את סיפור חייו - Examplar Humanae Vitae, דגם של חיי אדם - ויורה בעצמו יריה אחת, קטלנית. הקהילה הצליחה לרמוס את האינדיוידואל. הקהילה היהודית הוכיחה את עצמה, בסיכומו של דבר, כחסרת רחמים לא פחות מן האינקוויזיציה שממנה נמלט, והיא מביאה עליו את אובדנו. לא, הקהילה היהודית לא שרפה את המינים שיצאו ממנה; אלא שיש מקום לשאול אם אין הדבר נובע מחוסר העוצמה הנדרשת ולא מחוסר רצון. כשמספרים לכם כי "דרכי תורה נועם", חישבו על אוריאל א קוסטה במפתן בית הכנסת, וכל הקהילה העוברת על גבו - בשביעות רצון? בהנאה? בתחושת נקמה? מתוך תחושת השפלה משותפת עם הקורבן? מה חשבו האנשים הללו, יהודים בני אנוסים, כשהשתתפו בהשפלתו הפומבית של בן קהילתם, אף הוא אנוס?
אין לדעת מה חשבו. אנו יודעים רק מה עשו.
אבל המאבק לא תם. כעשרים שנים לאחר מכן, עומד בנדיקט שפינוזה הצעיר בפני אותה דילמה עצמה שעמד בה א קוסטה: בדידות או נסיגה מעקרונותיו. הוא בוחר בבדידות, ובכך קונה לו שם עולם. הפעם לא ניצחה הקהילה. מעניין הדבר, שאיש אינו זוכר עוד את שמות רבני קהילת אמסטרדם שהחרימו את אוריאל א קוסטה ובנדיקט שפינוזה, את שמותיהם של בני הקהילה המשתתפים בטקס ההשפלה, את שמות הילדים המיידים בוץ; רק שמותיהם של א קוסטה ושפינוזה זכורים לנו, נרות מבהיקים בחשכה העוטה אותם.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש