העצמה – בין אוטונומיה לנירמול
אחד המושגים הבולטים בשיח המשפטי היום הוא מושג ה"העצמה", המתמקד בהגברת כוחם המשפטי, החברתי, הפוליטי או הכלכלי של פרטים וקבוצות מוחלשות באמצעות הענקת כלים המאפשרים להם לפעול באופן עצמאי. לאחרונה פורסם הספר העצמה במשפט, קובץ מאמרים ישראליים בעריכת מימי אייזנשטדט וגיא מונדלק, המטפל בסוגייה זו באופן עמוק ומזוויות שונות.
בבסיס מושג ההעצמה טמון מתח. מצד אחד, העצמה נועדה להגשים את החזון הליברלי של פרטים אוטונומיים שיש להם כוחות לנהל את חייהם כרצונם ולהגשים את עצמם. מצד שני, מושג ההעצמה נולד בדיוק מתוך ההכרה במגבלותיה של ההבנה הליברלית את האפשרות לאוטונומיה.
הצורך בהעצמה נובע מכך שלא כל האזרחים שווים זה לזה – לא רק ביכולתם לתרגם את כוחם לפעולה פוליטית אפקטיבית או למיצוי זכויותיהם, אלא גם ביכולת המקדמית, והיא היכולת לדמיין ולרצות, להשמיע קול – אפילו מול המראה – באשר לחזון שלהם לגבי החיים הטובים. זאת, מכיוון שהעדפותיו של הפרט מושפעות מלכתחילה מן האופק הנראה לעין, ממה שביכולתו לדמיין ולרצות. ומה שביכולתו לדמיין ולרצות מעוצב מאופק חייו. לדמיין משהו גדול וטוב פי מאה מנסיבות החיים כרגע, זה משהו שונה לגמרי עבור אדם מהמעמד הבינוני ומהקבוצה הלאומית והאתנית ההגמונית, מאשר עבור אדם שאין לו גישה למים נקיים, הוא בעלים של תרנגולת אחת, והוא שייך לקאסטה נמוכה, למשל. בנוסף, אנחנו יודעים היום שלמשפט יש אפקט מנרמל. לדוגמא, הכוח המעצים להתחתן הופך טווח שלם של בחירות חיים אחרות לבלתי נראות, בלתי לגיטימיות ובלתי מתוגמלות בהון חברתי ובהון של ממש. העצמה של קבוצה אחת עלולה להחליש, ולא להעצים, פרטים חלשים בתוכה, או קבוצות אחרות.
את המתח שרוחש מתחת למושג ההעצמה אפשר להדגים דרך שתי סוגיות משפטיות עכשוויות, החושפות את המגבלות של המושג ושל השימוש בו בהקשר המשפטי: תרומת ביציות והמתת חסד.
תרומת ביציות
בימים אלה נדונה בכנסת הצעת חוק תרומת ביציות. החוק נועד לאפשר מה שעד כה לא התאפשר בישראל – והוא תרומה של ביציות של אישה אחת לאישה אחרת הזקוקה לביצית, וכן תרומת ביציות למחקר.
הדיונים בחוק הזה עטופים ברטוריקה של העצמה מכל כיוון אפשרי. קודם כל של הנתרמות, שהן במצוקה גדולה, בכמיהה להיות אימהות, וגם אם לא מהביצית שלהן, אז לפחות שההריון יהיה בגופן, ואפילו אם לא זה, אז לפחות שבן זוגן יוכל להיות האב הגנטי של הילדים. ההנחה היא שהנשים המקבלות יועצמו, כי יוכלו להרות, ובכך להגשים כמיהה מרכזית של הרבה נשים, לא רק להפוך לאם, אלא להפוך לאם על ידי הריון בגופן. בנוסף, גם ה”תורמות” מוצגות בדיוני הוועדה שדנה בחוק כנשים אלטרואיסטיות, שרק רוצות לעזור לנשים אחרות, אחיותיהן העקרות, ולקידום המחקר.
אבל דרך אחרת להסתכל על הנשים שמגופן מופקות הביציות היא לא כ"תורמות”, אלא כמוכרות. הפרוצדורה של הפקת ביציות היא כואבת, מתישה, ארוכה ובעלת סיכונים, הן מידיים, כגון זיהומים, וכגון הסיכון הכרוך בהרדמה מלאה בעת שאיבת הביציות – והן לטווח ארוך, כמו העלייה בסיכון לסרטן שד ולסרטן שחלות. הטיפולים כרוכים גם בתופעות לוואי כמו שינויים במצבי רוח, התנפחות של הגוף, עייפות ועוד. לפי החוק, הנשים הללו יקבלו תשלום על הביציות שהן נותנות מגופן, ומטבע הדברים, יהיה מדובר בנשים ממעמד סוציו־אקונומי נמוך, שצריכות את הכסף.
אם כן, כשאנחנו מדברים על השימוש בכלי המשפטי לקדם צורך של הנשים המעוניינות בביציות, עלינו גם לחשוב על הקבוצות שנפגעות מהעצמת קבוצה מסויימת. מה שהחמיץ השיח בוועדת הבריאות של הכנסת על החוק כמעט לחלוטין היא הפגיעה בזכויותיהן של נשים אחרות ובאוטונומיה שלהן. ה”נשים האחרות” הן אלה שבשל מצוקה כספית, יפקידו את גופן לפרוצודורות קשות, שאינן נטולות תופעות לוואי וסיכונים, של טיפול הורמונלי להפקת ביציות רבות.
תא זרע מוזרק לתוך ביצית (צילום: RWJMS IVF Laboratory)
המתת חסד
לפני שלוש שנים נחקק בישראל חוק החולה הנוטה למות. אין ספק שאפשר להמשיג אותו במונחים של העצמה. החולה הסופני שנמצא בסבל ובכאב גדולים, מסוגל, באמצעות הכלים שנותן לו החוק, להגדיל את השפעתו שלו על נסיבות חייו. זהו חוק שמתווה דרך לבטא אוטונומיה, לכתוב את סיפור החיים שלנו גם במצבים השבריריים והקשים ביותר. במבט ראשון, באמת מדובר בבעיה אוניברסלית וטראגית של האדם באשר הוא אדם. מה עניין השוויון בין המינים לכאן? ואכן, כשקוראים את החוק, באופן לא מפתיע, אין בו כל התייחסות מגדרית. יש חולה ויש רופא, הגברי הוא הסתמי. לבו של החוק הוא הקביעה כי: “15.(א) חולה הנוטה למות שהוא בעל כשרות (כלומר, מודע למעשיו ויש לו יכולת החלטה רציונלית) אשר אינו רוצה שחייו יוארכו, יש לכבד את רצונו ולהימנע מטיפול רפואי בו".
אבל אקט כזה, אקט של בקשה לא להמשיך לחיות, לא נעשה בחלל ריק. הוא מתבצע על ידי אנשים קונקרטיים, עם תכונות מסויימות, עם תפקידים חברתיים, עם תפיסה עצמית מסויימת, ובתוך מערך חברתי, שהרבה פעמים הוא מערך חברתי של יחסי כוח. מסתבר, לפי מחקרים שנעשו בארצות הברית, שמקרב כל ההמתות שסייע להם ג’ק קבורקיאן (הרופא שישב על כך בכלא), הפציינטית הראשונה שלו היתה אישה בת 54, חולת אלצהיימר. שמונת הפציינטים הבאים היו פציינטיות, נשים, וחצי מהן היו במצב לא סופני. מתוך 75 המתות שביצע, למשל, ב-1997, 72% היו של נשים (54 נשים). רובן לא היו קשישות, אלא בגיל העמידה. והגיל הממוצע של הנשים היה נמוך מהגיל הממוצע של הגברים שהוא סייע להם למות. בנוסף, מההמתות המדווחות שהתרחשו בארצות הברית בין 1960 ל-1992, 65% מאלה שהומתו היו נשים. 90% מאלה שביצעו את ההמתות היו גברים, בדרך כלל בעלים או בנים, ובדרך כלל תוך שימוש בנשק חם.
חוקרת בשם סוזן וולף מבית הספר למשפטים באוניברסיטת מינסוטה, מנסה להסביר את הנתונים הללו, ולעורר מחשבה באשר לבעייתיות שלהם. לטענתה, התפיסה החברתית לגבי מה הופך את חיי האישה לחיים בעלי ערך משחקת כאן תפקיד משמעותי. נשים מחונכות לטפל בסביבה – בילדים, בבני זוג, בהורים מזדקנים. אישה שמגיעה לרגע שבו היא כבר לא מטפלת אלא מטופלת, קל לה מאוד להגיע לתחושה שעדיף שתמות. התוצאה המתקבלת היא בעייתית בין אם מדובר בבקשה שלה, בקשה שהרופא נענה לה במהירות ובקלות, ובין אם מדובר בהצעה עדינה של הרופא, שהיא הסכימה לה בקלות, כי היא עימתה אותה עם חוסר הערך שלה. התפיסה של חיים בעלי ערך עבור הפציינטית היא משתנה שגם היא וגם הרופא שלה מושפעים לגביו מן התרבות והחברה, מן המודלים של חיים נשיים שהם רואים מסביבם.
נתון נוסף – באורגון, המדינה היחידה בארה”ב שבה מותרות המתות חסד, גברים ונשים מתחלקים בערך באופן שווה ביישום ההיתר. מצב זה עשוי היה להרגיע אותנו. אלא ששיעור ההתאבדויות בלי קשר למחלה בארה”ב הוא בערך פי ארבעה גברים מאשר נשים. כשלוקחים זאת בחשבון, התמונה נעשית בעייתית יותר.
השאלות הללו נכונות גם לגבי עניים וגם לגבי מיעוטים אתניים. בארה”ב, הלובי הגדול ביותר בעד חקיקת המתת חסד הוא של גברים לבנים. הקבוצות המתנגדות הגדולות ביותר הן נשים ומיעוטים גזעיים. כשמסתכלים על נתונים של טיפול בשחורים בארה”ב, למשל, מגלים שהם בעלי שכיחות גדולה יותר שיכרתו להם יד או רגל, במקום לנסות שיקום וטיפול חלופי, בהשוואה ללבנים. השאלה היא האם הרופאים והממסד הרפואי מסוגלים לטפל בשחור ובלבן על בסיס ההנחה שהערך שלהם שווה.
עוד נקודה: עלות הטיפול הסיעודי. לא כולם יכולים להרשות לעצמם פיליפינית צמודה בבית, ואלה שאין להם כיסוי ביטוחי נרחב עשויים להיות צפויים ללחצים מהמשפחה או מהממסד הרפואי להפסיק את חייהם. זו הופכת להיות צורה של אפלייה. הקשיים עם חוקים המאפשרים המתת חסד קשורים גם לאנשים עם מוגבלויות. הם חוששים שחוקים כאלה שולחים מסר שהחיים שלהם לא שווים, וכך, החשש הוא שגם החברה שמסביבם וגם הם יפנימו את המסר הדכאני באשר לערך חייהם.
העצמה תהליכית
פתרון אפשרי למתח שעמדתי עליו הוא הבנה של העצמה כתהליך. בהקשר הזה, אני רוצה להצביע על חוק חדש יחסית שאפשר לראותו כחוק שגישתו היא העצמה תהליכית. חוק השלכות מגדריות בחקיקה, מ- 2007, קודם והובא לחקיקה מוצלחת על ידי עמירה דותן. החוק הזה יושב בגאווה בספר החוקים שלנו, וכמו שקורה הרבה עם חוקים ראויים, הוא לא מיושם. חוק השלכות מגדריות בחקיקה קובע בפשטות עיקרון שנראה לנו מובן מאליו, אבל הוא מהפכני ביחס לאופן שבו הדברים התנהלו עד עכשיו: וועדת כנסת השוקלת חוק, או שמביאים לחוות דעתה חקיקת משנה, צריכה לקבל חוות דעת מקצועית על ההשלכות שיהיו לחוק הזה על השוויון בין נשים לגברים, או על תחום מהתחומים הנוגעים לפעולתה של יועצת ראש הממשלה למעמד האישה.
לו היה מיושם חוק זה בזמן דיוני הכנסת או וועדותיה על חוק החולה הנוטה למות, היינו צריכים לשמוע את הנתונים והספקות שהשמעתי. בחוק תרומת ביציות הדבר לא נעשה מתוקף החוק הזה, אלא בשל יוזמה של “אישה לאישה“, ארגון פמיניסטי, ומספר מדעניות וחוקרות כגון כרמל שלו, סמדר קניון־נוי ואחרות. לשאול את הצדדים מה עמדותיהם, כיצד החוק ישפיע על חייהם, זו הדרך. היא תאפשר לנו לבחון בכל עת מי מרוויח ומי מפסיד מה"העצמה".
המאמר הוא גרסה ערוכה של הרצאה שהועברה במסגרת ערב לכבוד צאת הספר העצמה במשפט. את הגרסה המלאה של ההרצאה ניתן לקרוא בבלוג של יופי תירוש.
|
קישורים
הגרסה המלאה של ההרצאה - בבלוג של יופי תירוש
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש