 |
|
המסע של ישראלים צעירים לגיא ההריגה בפולין הוא בעיקר חווייה רגשית ייחודית לנו כיהודים, וככזה אינו משיג את מטרותיו. אנחנו חייבים לדעת ולהבין, וגם להתייחס לסבלם של אחרים, ולא רק להרגיש ולהשתתף בטקסים.
|
|
| תרבות והיסטוריה • יאיר רובין • יום ב', 22/12/2008, 3:23 |
|
 |
|
| טקס במסע לפולין, 2002. צילום: גל רוזנברג |
|
המסע לפולין הפך לסוג של טקס חניכה, מסע של צעירי העם היהודי בישראל אל אתרי ההשמדה. הם יוצאים לפולין כדי לראות בעיניהם את המקומות שבהם התרחשה הזוועה, להיות במקומות שבהם נרצחו בני העם היהודי ולהיווכח שהשואה לא קיימת רק בין דפי הספרים או קטעי הסרטים בשחור־לבן – יש שרידים מוחשיים המעידים על התרחשותה. אלא שהמסע לפולין אינו שיעור ב"היסטוריה חמש יחידות". מאז 1988 עודדו שרי החינוך השונים, בלא הבדל מפלגה או תפיסה פוליטית, את המסע לפולין כדי "לחזק את הקשר של הצעירים הישראלים עם עברם הקיבוצי־היהודי, להעמיק את הזדהותם עם גורלו של העם היהודי ולחזק את ההרגשה ואת ההכרה בדבר המחויבות האישית להמשכיות החיים היהודיים ולקיומה הריבוני של מדינת ישראל" כמו גם "לחזק את שייכותם של התלמידים לעם ישראל ואת זיקתם למורשתו ולדורותיו"[1].
בשנת 1995 ציין פרופ' אמנון רובינשטיין, במסגרת תפקידו כשר החינוך, ש"בסיורים אלה מתחזקת תודעתם הציונית והכרתם הלאומית היהודית־ישראלית של בני הנוער. הם עומדים ביתר שאת על חשיבות הקמתה וקיומה של מדינת ישראל… לנוכח הזוועה שחוללה התנועה הנאצית־הטוטליטארית מתחזקת בלב הנוער ההכרה בחשיבות העקרונות הדמוקרטיים לבניין משטר צודק ומוסרי. הרגשות ההומאניים מתחזקים, מתגברת ההוקרה ל"חסידי אומות העולם", ששמו נפשם בכפם כדי להציל יהודים…"[2].
כדי להשיג מטרות אלו הוקמה מערכת מסועפת של הכשרת מורים מלווים, מדריכים למסע וראשי־משלחות, הופקו חוברות עם חומרי לימוד, טקסטים לטקסים, מדריכים להכנה פסיכולוגית ולעיבוד הרגשי שאחרי המסע, מדריכים למורה, מדריכים למנהל, חוזרי מנכ"ל, הנחיות לגבי בתי־מלון, רשימות של אתרי טיול להפגת המתח הנפשי וחוברות חווייה של הנוסעים עצמם. כל אלה מבלי להזכיר סוכני נסיעות, מארגני חבילות ומערך אבטחה.
במאמר מ-2001 טוען ד"ר ג'קי פלדמן שהמסע לפולין הוא "עלייה לרגל שהיא ביטוי של הדת האזרחית... מטרתו העליונה של המסע לפולין היא לעגן את קדושתה של המדינה בחוויית השואה". הוא אף מוסיף ואומר: "העיצוב המודע והלא מודע של חוויית פולין אמור לשנות את התלמידים ולהפוך אותם מילדים לקורבנות, לניצולים מנצחים ולבסוף לעדים של העדים, מוטלת עליהם החובה לספר ולהציג את מה שראו וחוו בפולין ולהגן על מדינת ישראל, המוצגת כתשובה האולטימטיבית לשואה"[3].
מטבע הדברים, המסע לפולין הוא מאבק כנגד השיכחה. אין זה מקרי שהקבוצות הראשונות שיצאו למסע ראו לעצמן חובה לקחת איתן עדים, וכך נהוג גם בחלק ניכר מהקבוצות כיום. במשלחות שאינן נוהגות כך, המפגש עם עדים נחשב למרכיב הכרחי בתהליך ההכנה למסע, שמעוגן בהוראות משרד החינוך. מרכיב זה של המסע הוא תגובה טבעית ומתבקשת לתהליך היסטורי וחברתי בלתי־נמנע – מספר הניצולים הולך וקטן. כדרכם של אנשים וחברות אנחנו שוכחים והמסע הוא חלק מתגובת החרדה מפני היום שבו לא יהיו עוד ניצולים־עדים. החברה הישראלית זקוקה להוכחה מוחשית כדי לשמר את הזיכרון והתודעה, ומכאן המחשבה שאם יהיו בינינו מספיק אנשים שראו את הגדרות, את הדרגשים ואת שרידי המשרפות במו עיניהם, נוכל להאמין שאכן הדבר התרחש גם ביום שבו לא יהיו איתנו יותר ניצולים.
אנחנו ורק אנחנו
יצחק נבון, בעת שהיה שר החינוך, אמר שהמסע לפולין הוא מסע אל "בית קברות אחד גדול"[4]. נראה שמעבר לכך, זהו מסע ישראלי־יהודי שבו אנחנו מתייצבים מול חורבות יהדות אירופה כפי שנותרו במחנות ההשמדה, מסע שבו אנחנו לבד בעולם, בהיסטוריה האירופית, במלחמת העולם השנייה. המסע מדגיש את התפיסה שהעם היהודי הוא היחיד שנאלץ לעמוד מול הניסיון לחיסול פיזי מוחלט. מעבר לכך, מילותיו של יצחק נבון וההתייחסות ל"זווית היהודית" בלבד בעת המסע לפולין הופכות את הפולנים לניצבים במחזה ישראלי. בעת הביקור בפולין איננו רואים אזרחים במדינה דמוקרטית ריבונית, אלא נותני שירותים במקרה הטוב ו"עוזריהם של הנאצים" במקרה הפחות טוב.
במסגרת המסע, כמו גם במסגרת לימודי ההיסטוריה בבתי־הספר, אנחנו מתעלמים מהצלקת האיומה שנשארה בתודעתם של עמי אירופה ובמיוחד הגרמנים והפולנים. הוויכוח אם יש או אין "גרמניה אחרת" (או עולם אחר) הוכרע אצלנו למעשה, ורוב גדול של הישראלים החליט, באופן לא־מודע, שאין "גרמניה אחרת" (חלק מתפיסת "העולם כולו נגדנו"). מתוך כך גם אין מבחינתם של רוב הישראלים שום טעם לנסות ולהבין מה עובר על הדור השני והשלישי לשואה בגרמניה. אברהם בורג טוען שבכך אנחנו הופכים למכחישי שואותיהם של אחרים: "במהלך העשור האחרון הפנימו אומות העולם את המשמעות העמוקה של שואת אירופה. הן הבינו את מה שכאן אצלנו טרם מבינים, כי מי שמכחיש את שואתו של האחר, סופו שמישהו יכחיש את שואתו שלו"[5].
ממחקרים שנערכו בשנים האחרונות נראה שאיננו מצליחים להשיג את מטרות המסע כפי שהן מנוסחות בחוזרי מנכ"ל ובחוברות משרד החינוך. במחקר שערכו ד"ר איתן שחר וד"ר לאה קסן נמצא שיש פער גדול, ההולך ומתרחב, בין הגדרת המטרות לבין ההתרחשות בפועל. בתשובה לשאלה אומרת תלמידה שכתבה יומן מסע והתראיינה לצורכי אותו מחקר: "... נסענו לראות מחנות וכאלה ואנחנו חוזרים... כיף, מתנות, צחוקים... הסרט שצילמנו, כולו מלא בנסיעות באוטובוס, בבדיחות שסיפרנו ולא במחנות. כאילו המחנות זה פשוט היה משהו, שהיה צריך לעשות אותו כי אנחנו בפולין, ולגמור אתו..."[6]. מעבר לכך, המסע הוא חווייה סגורה, מעין מסע בזמן שמחזיר את התלמידים למקום אחר: "המסע הסטנדרטי נערך שמונה ימים וכולל ביקורים בארבעה מחנות מוות או ריכוז, שני בורות הריגה, כמה בתי קברות, בתי כנסת ריקים, שרידי עיירות, גטו וורשה וכמה אתרי תיירות פולניים. לוח הזמנים העמוס, הדגש על ביטחון, נוכחותם המופגנת של דגלי המדינה וסמליה ובידוד הקבוצה מן הסביבה הפולנית המודרנית יוצרים יחדיו בועה סביבתית המחלקת את העולם המובנה של המסע לשני תחומים מקוטבים: המרחב הפנימי, שמזוהה עם ישראל; והמרחב החיצוני שמזוהה עם פולין של זמן השואה"[7].
בניגוד למטרות המוצהרות, תהליך ההכנה כמעט שאינו עוסק באירועים ההיסטוריים הגרמניים והכלל־אירופיים. יש עיסוק שטחי וקצר בתהליכים שהביאו לעליית הנאצים לשלטון; אין עיסוק בתנועת ההתנגדות הפולנית; מעטים התלמידים הישראליים המכירים את שמו של פון־שטאופנברג; למעט אוסקר שינדלר אין היכרות עם חסידי אומות העולם. יתרה מזאת – תלמידים ישראליים לא יודעים מי היו שלום עליכם או מנדלי מוכר־ספרים וכמעט שאין להם ידע לגבי העולם הרוחני־תרבותי של יהדות אירופה בכלל ויהדות פולין בפרט.
חוסר הבנה
אני סבור שאחת מהסיבות לכך שהמסע לא משיג את מטרותיו היא מפני שהוא לא ממלא צורך עמוק של בני הנוער בישראל, מעבר לצורך בחווייה רגשית מעוררת הזדהות, וזהו הצורך בהבנה. המסע הוא חווייה רגשית חזקה, אך הוא לא מוסיף לבני הנוער שמשתתפים בו ידיעה טובה יותר או תובנה מעמיקה על מה שהתרחש. לעיתים קרובות השיחה היומית בערבו של יום מסע עוסקת בפורקן רגשי אבל אין בה משום תובנה שמאירה את החווייה באור חדש: רותם, הנערה שיומנה הוא הבסיס למחקרם של ד"ר שחר וד"ר קסן, אומרת: "כשהיינו בתוך המחנה דיברנו רק על המחנה, אבל זהו, אחרי זה כלום..."; היא מוסיפה ומציינת: "היה נורא מעניין להיות שם וגם להיות בתוך המחנות. היה מאוד מעניין חוץ מהקטע של להרגיש, והעובדה שכל זה קשור אלינו ולעברנו"[8]. ד"ר פלדמן אף טוען ש"כך נבנה המסע כחזרה פולחנית של מעשה ההישרדות"[9].
לדעתי המסע לפולין צריך להשתנות מיסודו. אין ספק שהוא יכול להיות חווייה משמעותית אם נבין שני דברים. הראשון הוא פשוט ואין עליו ויכוח, אלא שהוא לא מיושם די הצורך – אנחנו חייבים ללמוד, לדעת, לחקור ולהעמיק, ולא רק להרגיש ולהשתתף בטקסים. עלינו להרחיב את בסיס הידע של תלמידי התיכון משום שמהם יבואו האנשים שימשיכו ללמוד ולהעמיק בעתיד. זו האלטרנטיבה היחידה לנוכחותם של עדים ממקור ראשון – אנשים לומדים, חוקרים וכותבים. העיסוק בשואה לא יכול להיות רק פרק חובה אחד במסגרת הלימודים בבית־הספר התיכון.
הדבר השני שעלינו לעשות הוא שינוי עמוק באופן שבו אנחנו מטפחים את זכרון השואה ומבססים את התודעה: עלינו להבין שאנחנו לא לבד בסיפור הזה, שהנרטיב היהודי הוא אמנם ייחודי אבל הוא לא היחיד. אין ספק שהנאצים תכננו והתחילו לבצע השמדה שיטתית של היהודים מתוך מטרה להכחיד אותם מעל פני האדמה, אלא שלא היינו היחידים בקטגוריית המיועדים להשמדה. צוענים, הומוסקסואלים, מפגרים, חולי נפש וקומוניסטים עמדו באותו מצב בדיוק, ולגבי חלקם ההשמדה התחילה עוד לפני ההשמדה של היהודים. עדיין לא הזכרנו את תוכניות הנאצים ביחס לעמים הסלאביים. למזלם, גרמניה הנאצית הפסידה במלחמה לפני שהספיקה לממש את התוכניות.
אנחנו יודעים היטב כמה קשה לבני הקורבנות לשאת את נטל הזיכרון; אנחנו יודעים כמה נורא הוא נטל האשמה של הניצולים וצאצאיהם; אנחנו מכירים את עוצמתה של התחושה ש"לעולם לא נלך כצאן לטבח" אל מול אימת המצור המתהדק כמו ב-1967 או ב-1973. את כל אלו אנחנו, כיהודים, יונקים עם חלב אמנו מִדֵי יום זיכרון לשואה ולגבורה, מִדֵי צפירה ומִדֵי טקס. אלא שבמקביל, אנחנו מתעלמים מהנטל הכבד של בני הרוצחים; אנחנו מתעלמים ממשא האשמה של בני העומדים מן הצד ואיננו רוצים לראות את הקושי של מי שבחצרם האחורית (או הקדמית) התחוללו הזוועות, גם אם הם לא היו שותפים להן.
האם ייגרע מעוצמתה של הטראומה הלאומית שלנו אם נכיר בכך שגם לאחרים יש טראומה משלהם? האם נאבד משהו מתחושת העוול על מה שנעשה ליהודי אירופה אם נבין שלא כל הפולנים שיתפו פעולה? האם יקרה משהו לנפשותיהם של צעירים ישראלים אם יידעו שמספרם של הפולנים הוא הגדול ביותר בקרב חסידי אומות העולם – גם במספרים אבסולוטיים וגם באחוזים מהאוכלוסייה? מדוע איננו יכולים להפריד בין נטל האחריות הרובץ על ממשלת גרמניה לבין ההבנה שהאדם הגרמני היום אינו אחראי ובוודאי שאינו אשם? מדוע כל־כך נוח לנו לא לראות את האנשים החיים בפולין כבני־אדם אלא כ"עוזריהם"?
אחת מהמטרות המוצהרות של הוראת פרק השואה, שהמסע אמור להיות אחד משיאיה, היא להזהיר מפני האפשרות של הישנות שואה. אלא שהאזהרה הזו מכוונת רק כלפי חוץ, אל העולם. ומה איתנו? האמנם המסע לפולין מביא לכך ש"לנוכח הזוועה שחוללה התנועה הנאצית־הטוטאליטרית מתחזקת בלב הנוער ההכרה בחשיבות העקרונות הדמוקרטיים לבניין משטר צודק ומוסרי... הרגשות ההומאניים מתחזקים"[10]? האם ההקצנה הגזענית שאנו עדים לה בדעת הקהל הישראלית מעידה על הצלחת המסע?
אני משוכנע שכדי להוסיף למימד הרגשי את מימד ההבנה, כדי שנבין שאנחנו לא לבד, כדי שנוכל להפיק מהשואה לקח אוניברסלי וכדי שנוכל להפוך את הנרטיב היהודי למשמעותי יותר, עלינו לפגוש את "האחרים", את השותפים שלנו לפרק הזה בהיסטוריה העולמית והאירופית. עלינו להכיר את אלה שגם בעבורם מלחמת העולם השנייה היא טראומה – לא גדולה יותר, לא נוראה יותר, לא "יותר" – פולנים וגרמנים. במפגשי נוער תלת־לאומיים צריכים בני הנוער שלנו לשמוע ממקור ראשון על תחושות האשמה והאחריות שבני נוער גרמנים נולדו אליהן, בדיוק באותו אופן שבני הנוער שלנו נולדו לתחושת קורבנות; בסיורים משותפים צריכים בני הנוער שלנו לראות ולהבין שביקור באושוויץ הוא חווייה קשה מבחינה רגשית, חברתית ולאומית גם לבני־נוער גרמניים, גם אם הקושי שלהם אחר, שונה משלנו; במפגשים כאלו בני נוער ישראליים יוכלו להיווכח שבניהם של העומדים מן הצד נושאים עליהם נטל של אשמה לא מנוסחת ולא ברורה, מה שהופך את ההתמודדות איתה לקשה במיוחד; ואיננו יכולים להמשיך להתייחס לפולנים כמקשה אחת – פולין היא לא רק בית־קברות, בדיוק כמו שישראל אינה רק שדה־קרב.
אסור לנו להניח לתודעת השואה להתבסס אך ורק על עדות ממקור ראשון של הקורבנות או צאצאיהם; אסור לנו להסתפק בעדויות כאלה כמכשיר יחיד לשימור זכר הזוועה והגבורה; אסור לנו לחדד את התודעה רק באמצעות טקסים, השפעה רגשית ו"חזרה פולחנית של מעשה ההישרדות". כדי שנוכל להתמודד עם שוביניזם לאומני, עם גזענות ועם האלימות הנובעת ממנה, עלינו לשתף פעולה, להיפגש ולשוחח ולא להתבודד מתוך התנשאות קוֹרבַּנִית.
מראי מקום:
[1] חוזר מנכ"ל משרד החינוך תשס"ה/4, סעיף 7.6-10, פרק ראשון
[2] 'בשביל הזיכרון' 7, אוקטובר 1995, יד ושם
[3] "בעקבות ניצול השואה הישראלי", עמ' 168, 'תיאוריה וביקורת' 19, 2001
[4] 'את אחי אנוכי מבקש – סיור בני נוער לפולין', משרד החינוך, 1990
[5] 'לנצח את היטלר', עמ' 259, ידיעות אחרונות, 2007
[6] "הטיול שלא הפך למסע", 'פנים' 16, מרץ 2001
[7] "בעקבות ניצול השואה הישראלי", עמ' 176, 'תיאוריה וביקורת' 19, 2001
[8] "הטיול שלא הפך למסע", 'פנים' 16, מרץ 2001
[9] "בעקבות ניצול השואה הישראלי", עמ' 174, 'תיאוריה וביקורת' 19, 2001
[10] 'בשביל הזיכרון' 7, אוקטובר 1995, יד ושם
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש