 |
...ולא לשכוח להפוך את הספר "הגזענות כפי שהסברתי לבתי" לחלק אינטגרלי מתוכנית הלימודים בבתי הספר היסודיים, גם.
המאמר מעניין ומעמיק מאוד, אבל אין בו כמעט זווית רגשית. אם יורשה לי להעז ולהוסיף הערה, אומר רק שאני, כתלמידת תיכון, לא יצאתי למסע לפולין. עברתי כמעט את כל תהליך ההכנה, ובסופו של דבר החלטתי לבטל את יציאתי למסע עצמו. הסיבה שלי היתה שהמסע הוא לא חוויה לימודית, אלא חוויה רגשית; בכל הנוגע להתעמקות ול"מחקר" בנושא השואה, עברתי מזמן את שכבת הגיל שלי - אבל שום דבר בתהליך ההכנה לא היה בעל משמעות או קונטקסט הסטורי, לימודי או "הבנתי"... רק רגשי.
לבני נוער (באופן כללי ובמדינת ישראל) יש מספיק חוויות להתמודד איתן בחיי היום-יום, ואין צורך להוסיף עליהן גם את חוויות ההישרדות של בני דור הסבים (או, בקרוב מאוד, אבות-הסבים). המסע לפולין, כפי שאני תופשת אותו, הוא שילוב במתכונת רכבת-שדים בין גיבושון/טיול שנתי לטקס יום הזכרון (ששמו השגור בפי כל הוא כבר מזמן "יום השואה"). אני החלטתי לוותר עליו.
[במקום זה ישבתי וקראתי רק -המון - "ספרי שואה" במשך כחודש וחצי, וחטפתי דכאון.]
אני תמיד שוכחת את מי אני מצטטת כשאני אומרת שאין צורך לזכור, אבל יש צורך להבין. אני חושבת שבאופן כללי ילדי עם ישראל - והעולם? - יפיקו יותר מ*הבנת* השואה, המהלכים המדיניים שקדמו להשמדה, וההסטוריה של מדינות אירופה ומלחמת העולם השנייה, מאשר הם מפיקים כיום מהמשפט השחוק "לזכור ולעולם לא לשכוח". הזכרון הרגשי של השואה, שמגיע לעתים עד לרמות של סיוטי-לילה אצל בני-נוער, מפריע להבנה; השתלטות הרגש והזכרון על "לימודי" השואה מתבטאת גם בניסוחים שבספרי ההסטוריה לתלמידי התיכון (מומלץ לעיין בהם, מנקודת מבט מרוחקת/בוגרת מעט יותר. מאלף). זו, בעצם הנקודה הבעייתית העיקרית בהוראת השואה (ביטוי מחריד. אפשר "הוראת ההסטוריה בתקופה הרלוונטית" במקום?) בישראל, לדעתי, עם ובלי קשר למסעות לפולין. שיעורי הסטוריה בתיכון נראים יותר כמו ישיבה שבטית מסביב למדורה, בעוד השמאנים מספרים מה היה בעבר, מאשר כמו שיעור בכל מקצוע אחר (או בנושאים אחרים בהסטוריה).
ברגע שמגיעים אל נושא השואה, כל האובייקטיביות-כביכול נגוזה ונעלמת, והאגוצנטריות משתלטת; רק היהודים קיימים, ורק מה שקרה "לנו" חשוב ורלוונטי. כל עוד נמשיך לזכור, במקום להבין, נמשיך - כעם, כמדינה - לפחד, לחשוש ולצרוח שכולם נגדנו, במקום להתגבר על הטראומה הנוראית של השואה ולהמשיך הלאה אל עתיד קצת יותר בטוח או, לפחות, אל היותנו מעט יותר בטוחים בעצמנו. *זכרון* השואה כובל אותנו, כעם וכמדינה, לעבר. *הבנת* השואה, על-ידי לימוד ומחקר, יכולה אולי לשחרר אותנו. וזו, למעשה, תמצית העניין בעיני: להפסיק לזכור, ולהתחיל להבין.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש