 |
|
אנקדוטה אחת על החיים בחברון יכולה, אולי, להטיל אור חדש ולא כל-כך חיובי על ההתיישבות היהודית באחת מהערים הפלסטיניות הגדולות ביותר בגדה.
|
|
| חברה וכלכלה • ניתאי ארטנשטיין • יום א', 27/8/2000, 21:11 |
|
| |
בעיתון "סופשבוע" מה-18 לאוגוסט התפרסם במדורו של מאיר עוזיאל מכתב שנשלח על ידי נשות הישוב היהודי בחברון לידי מפקד הגזרה, אל"מ נועם תיבון, ושעותק ממנו הועבר גם לכל העיתונים הגדולים - עוזיאל הוא כנראה היחיד שהתייחס אליו בכובד ראש. המכתב דיבר בהרחבה על כי נשות הישוב היהודי אינן חשות בטוחות עוד מפני הטרדות מיניות מצד פלסטינים, וזאת על רקע מספר מקרים שאירעו בשבועות החולפים. בין היתר, כתבו הנשים במכתבן כי "התנכלויות חמורות הפכו לעניין של מה בכך... חבורות צעירים (פלסטינים כמובן - נ.א.) מתגודדים סביבנו, והבעת לעג וניצחון על פניהם, והם נצמדים אלינו עד מרחק של צעד מעקבינו". זאת ועוד: הן מרגישות כי "החוצפה מרחפת מולנו ומאיימת עלינו בכל צעד ושעל. צעירים ערבים תקפו מינית נערות יהודיות כבר כמה פעמים. ארבע נערות יהודיות כבר נפגעו כך באופן חמור ומזעזע, וזה נעשה על מנת לבזותינו".
המכתב הוא מגמתי ומתחסד, כמובן. בעיר חברון אירע בפועל רק מקרה אחד מובהק של תקיפה מינית, כאשר נער ערבי צעיר מאוד, ככל הנראה לוקה בנפשו, זינק על צעירה יהודיה, חיבק אותה, ניסה לנשקה, ואז נמלט כשזו הרעיפה עליו מהלומות. תושבי הישוב היהודי לא הבליגו. שעות ספורות לאחר האירוע, יצאו המוני מתנחלים לרחובות העיר חברון וחסמו דרכי תנועה, זרקו אבנים על מכוניות של פלסטינים והיכו עוברים ושבים. הצבא אומנם היה בנקודה, אך מסיבה כלשהי נעצר מספר זעום בלבד של מפירי סדר יהודים. כמות הפלסטינים שנעצרו היתה גדולה בערך פי ארבע. שלושת המקרים האחרים אליהם מתייחס המכתב, שכללו קריאות גנאי ולעיתים אף זריקות אבנים, לא באו על רקע מיני, ויכלו להיות מכוונים לעבר גברים באותה מידה כמו לעבר נשים.
אך בכל זאת, יש משהו נוגע במכתב. אדם שלא טרח להתעניין בקורה בחברון, או שמגיע מהשקפה מאוד מסוימת, ירגיש כי הנה, מדובר בעוד מקרה קלאסי של רדיפת יהודים. בנות חברון החסודות, שהולכות ברחובות העיר במטרה לקיים את דתן ולחיות על פי אמונתן, נתונות יום וליל להתנכלויות מצד ערבים צמאי דם, שלוטשים לעברם עיניים ורק מחכים לרגע בו יוכלו לשסף גרונן. גם אם מטרתם היא גברים, מה ההבדל? מדובר באנטישמיות חד־וחלק, כפי שאנו מכירים אותה מגלגוליה הקודמים.
מבט קטן, רגעי, במציאות החברונית, עשוי לאזן את ההשקפה הזו.
חברון היא אחת מהערים הפלסטיניות הגדולות והמאוכלסות ביותר בגדה המערבית. אוכלוסייתה הפלסטינית מונה 160,000 איש. אוכלוסייתה היהודית מונה, מאידך, 350 איש בלבד. על מנת להגן על התושבים היהודים מבני עירם, משרתת בעיר כמות עצומה של חיילים, כמות הגדולה בכפי שניים, על פי פרסומים תקשורתיים, מזו של המתיישבים.
מבחינה גיאוגרפית וכלכלית, ממוקם הישוב היהודי כעצם בגרונה של חברון הפלסטינית: ארבעת גושי המבנים העיקריים בהם גרים יהודים, חולשים על אחד מהצירים המרכזיים בעיר חברון, והשכונה המרכזית שבהן ממוקמת בצמוד לשוק הסיטונאי של העיר העתיקה, שמפרנס רבים מתושבי האזור. אין צורך לומר שנוכחות הישוב היהודי בנקודות אלו מזיקה מאוד לחייה הכלכליים של העיר - השוק הסיטונאי עובד במתכונת חלקית ביותר על רקע המהומות הרבות שמתרחשות באזור, ואילו אותו ציר שבסמוך אליו עומדות השכונות היהודיות, ציר השוהאדא, סגור לתנועה של פלסטינים מהשורה עוד מהתקופה שמיד לאחר טבח גולדשטיין, שעליו, באופן פרדוכסלי, נענשו בעיקר הפלסטינים.
בתאריך ה-19 לאוגוסט, נפגע ילד יהודי בצורה קלה כאשר מכוניתו של פלסטיני עלתה על רגלו. בעל המכונית נמלט מהמקום, ביודעו כי תוך מספר רגעים יוצף האזור במתיישבים שישאפו להשיב לו כגמולו. היהודים שהגיעו למקום מיד טענו כי מדובר בנסיון פיגוע; בפועל, נראה כי מדובר בתאונה גרידא, ואין זה מפליא - היהודים בחברון, ובעיקר הילדים היהודים, נוהגים ללכת על הכבישים בסמוך לישוב תוך כדי התעלמות מוחלטת מהמכוניות הפלסטיניות, כאילו הם קוראים עליהן תיגר לבוא ולעקוף אותם. במספר מקרים בהם בעל המכונית אכן ביצע עקיפה, קראו הילדים להוריהם, שעיכבו את בעל המכונית, ולאחר מכן הזעיקו את המשטרה לבוא ולעצרו על נסיון לדרוס יהודי.
חזרה ל"נסיון הפיגוע": לקח דקות מספר עד שהכיכר המרכזית בסמוך לישוב היהודי, כיכר גרוס, התמלאה בכמות גדולה של יהודים שחזרו מתפילת השבת שלהם במערת המכפלה. אלו התפרסו במהרה וחסמו את כל צירי התנועה המרכזיים באזור, והקימו קול צעקה כי נעשה פה נסיון לרצוח יהודי, וכי תפקידו של הצבא עתה הוא להטיל עוצר (כלומר, איסור על יציאה מהבתים) על כל הפלסטינים שבשטח שברשותו. דובר הישוב היהודי שהיה בנקודה מיהר לאתר את הבכירים הצבאיים באזור, והטיף לכל אחד ואחד מהם על הצורך הרב שיש בהטלת עוצר בזמן זה, עוצר שיכלול למעלה מ-20,000 איש, ושיוטל בגלל תאונה, שאפילו נסיבותיה אינן ידועות.
בינתיים הגיעו לכיכר מספר צלמים פלסטינים, נציגים של העיתונים הפלסטינים המרכזיים ושל מספר סוכנויות ידיעות זרות. הצלמים, שניסו להתקרב לאזור האירוע על מנת להשיג תמונות טובות יותר, משכו מיד את תשומת לבם של המתנחלים. "תעיפו אותם מפה!", פקדו היהודים על החיילים, ובמקביל התנפלו עליהם בעצמם. צלם אחד, מוכר ליהודים, זכה לבעיטה עזה מצד אחת הנערות, שלאחריה ברח לנקודה מרוחקת יותר.
במקביל, ניתנה פקודה צבאית לפנות את כל הפלסטינים מהכיכר, כביכול על מנת למנוע חיכוך עם היהודים. מסיבות קצת פחות ענייניות, לא ניתנה פקודה לפנות את היהודים מאותה כיכר, וכך עמדו תושבי חברון הפלסטינים בקצוות הכיכר והביטו על הקורה, בעוד היהודים הסתובבו כרגיל, ואף חילקו פקודות לחיילים: "למה הערבי הזה נכנס לכיכר? אסור לו להיות פה!" לפני שהצועק עצמו, יחד עם כמה מחבריו, הולכים לדאוג שאותו ערבי באמת לא יהיה שם - ואם צריך, אז גם בכוח.
באותו זמן, בעוד החיילים מנסים למנוע מאותם יהודים להתקרב לפלסטינים שעוברים בסמוך לכיכר, נפתחו זריקות אבנים לעבר הכיכר. אחד היהודים מיד פנה לחייל שהחזיק אותו, וזעק: "תטפלו בהם, בערבים! תראה איך הם זורקים אבנים! אם אני הייתי עושה אותו דבר, אני רוצה לראות שלא היית עושה לי כלום!". אותו יהודי, כמובן, התעלם מהעובדה כי באותם רגעים ממש נורו כדורי גומי ורימוני גז מדמיע לעבר זורקי האבנים. כדורי גומי מעולם לא נורו על יהודים.
כחלק מההוראה לסגור את האזור, על החיילים הוטל גם לסגור את החנויות הפלסטיניות הסמוכות לשוק. מספר שוטרי מג"ב הגיעו לאחת החנויות, והורו לבעליה לסגור אותה. בעל החנות המבוגר התנגד, זועם על כי בגלל התפרעויות של מיעוט יהודי, נגזר עליו להפסיד מפרנסתו. מספר מהתושבים היהודים התקהלו בשלב זה מסביב לחנות, וזקנה אחת עם מבטא אמריקני כבד זעקה כי "אם היא היתה מתנגדת כך, כבר מזמן היו פותחים לה תיק במשטרה". דיבורים אלו ככל הנראה הציקו לשוטרים, שעם המשך התנגדות הפלסטיני נכנסו לחנות ושלפו אותו משם בכוח. שוטר מג"ב אחד בעט בבעל החנות באשכיו מיד לאחר מכן, ללא סיבה נראית לעין, ואותו פלסטיני זכה גם לשתי מהלומות בראשו משוטר נוסף, לאחר שהיסס לשים את ידיו מאחורי גבו. מיותר לציין כי אף יהודי בחברון לא זכה ליחס כזה לאחר מעצרו.
בכל אותו זמן, התגודדו פלסטינים על גבול האזור הסגור להם. אלו עסקו בעיקר בהשקפה על הנעשה, שכן חששו לצעוק בגנות היהודים, פן יעצרו על ידי הצבא או המשטרה. ילדה אחת, יהודיה, התקרבה לאותם פלסטינים, ותוך כדי צעקות של מספר יהודים כלפיהם, ירקה על איש מהקהל. אותו אדם יצא לעברה, נזעם, ויהודי אחד שהמתין לידה, ושחיכה רק לרגע כזה, התנפל על הפלסטיני. קטטה התפתחה בנקודה, שגם גררה בעקבותיה זריקות של ירקות מהשוק לעבר היהודים, וזריקות של אבנים על ידי מספר ילדים יהודים לעבר הפלסטינים. מספר שניות לאחר מכן תפס חייל את היהודי בידו וצעק עליו, "מה אתה, דפוק? תעוף מפה!", ואז שיחררו. הפלסטיני עליו ירקה הילדה נעצר ונלקח לתחנת המשטרה הסמוכה.
בשלב זה נעשה הנסיון הראשון לעצור יהודי, לאחר שנתן אגרוף לחייל שניסה למנוע ממנו להשליך אבנים לכיוון השוק. בעוד שצוות קטן של צה"ל מנסה להכניס את האיש לרכב, הגיעו כל שאר היהודים שהתאספו בכיכר לזירת האירוע. אלו זינקו על הג'יפ ומנעו ממנו לזוז, בעוד מספר אנשים מנסים למנוע את מעצרו של האיש – לעיתים באמצעות דחיפות או מכות. החיילים רצו להגיב, אך הרגישו לא נוח. אולי מפני שהם יהודים, אולי מפני שהאיום המרכזי תמיד נתפס בעינם כמגיע מהצד השני דווקא.
עתה הגיעה הפארסה לשיאה. קצין בכיר מהמשטרה עלה על הג'יפ עם רמקול בידו, וכרז ליהודים: "רגע, רגע... אני מציע לכם עיסקה! תנו לי לקחת את העצור הזה למשטרה, ואני מוותר על לעצור את האנשים שהרביצו הרגע וממקודם לשוטרים ולחיילים. אני חוזר, תנו לי לקחת אותו, ואני עוזב את כל השאר בשקט." אפילו לכך היהודים לא הסכימו, והחלו להתווכח עם קצינים שהיו בנקודה, ולטעון כי אין זה ראוי להסיע אדם למעצר בשבת, גם אם תקף, גם אם גנב, וגם אם רצח. באופן מפליא, טיעוניהם התקבלו, וחלקם הקטן של היהודים שהתקיפו חיילים קיבלו זימונים לחקירה משטרתית ליום ראשון. רוב המתקיפים יצאו אף ללא זימון זה.
בסיום היום, מספר הפלסטינים שנלקחו למעצר היה יותר מכפול ממספר היהודים שזכו לקבל זימונים לאותה חקירה ביום ראשון.
בסיום המכתב שפרסם, כתב מאיר עוזיאל את הדברים הבאים: "לאחר השורות המודפסות מופיעות עשרות חתימות... אוסף שמות שנשמע כמו שיר יופי: לאה... אביגיל, נועה... אורית, רבקה... ענת, מלכה..."
אפשר להזכר בשיר יופי, ואפשר לזכור גם דברים אחרים. אפשר לזכור איך לאה צעקה על הפלסטינים שעמדו בצד השוק, "תעופו מפה, יא מלוכלכים!" אפשר לזכור איך אביגיל בעטה בצלם; אפשר לזכור איך נועה ירקה על חייל שבא להוציא יהודי משטח צבאי סגור; ואפשר, כמובן, לזכור איך ענת הובילה חבורת ילדים לזרוק אבנים על מספר מוניות פלסטיניות שנסעו ברחוב השוהאדא.
אך מעל לכל, ראוי לתהות על דבר אחד: הנזק שגורמים מתיישבי חברון לתדמיתה של מדינת ישראל הוא עצום. הנזק הבטחוני גדול גם הוא, שכן הם הופכים את חברון ל"חבית אבק שרפה", כפי שנקראה פעמים רבות בעבר. למה לנו, רוב אזרחי ישראל, לממן מכיסינו ובהשקעה עצומה את שהייתם של מספר תומכי "כך" מובהקים, ואחרים שהם סתם גזענים, בעיר שבה לרובינו אין עניין?
במרכז כיכר גרוס ניצבת אנדרטה לזכרו של תלמיד הישיבה אהרון גרוס, שנרצח בכיכר בשנת 83'. על האנדרטה חרוטים מספר ציטוטים תנ"כיים, והבולט ביניהם הוא זה:
"וישב עליהם את אונם,
וברעתם יצמיתם,
יצמיתם ה' אלהינו".
(תהלים צד')
שלושת רוצחיו של אהרון גרוס נתפסו מספר ימים בלבד לאחר הרצח, אך האנדרטה הוקמה זמן מה לאחר מכן. גובהה הוא גובה אדם בערך, והיא מעוצבת בצורת מגן דוד שכאילו זועק מהאדמה בזעם. היא מסמלת שנאה חסרת פשרות וחסרת מעצורים. השנאה הזו תוסר רק כאשר יוסרו הגורמים לה.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש