 |
|
בטכס פרסי ישראל תש''ס, נבחר פרופסור ירמיהו יובל לנאום בשם מקבלי הפרס. פרופסור יובל בחר למסור דו''ח על מצב התבונה. להלן, קצת באיחור, הטקסט המלא.
|
|
| חברה וכלכלה • ערן בילינסקי • יום ד', 23/8/2000, 23:57 |
|
| |
דו"ח על מצב התבונה
ירמיהו יובל
דברים בטכס פרסי ישראל, יום העצמאות תש"ס / 2000
כבוד נשיא המדינה, כבוד נשיא בית המשפט העליון, כבוד ראש הממשלה, כבוד שר החינוך, כבוד ראש עירית ירושלים, ד"ר גולדברגר, עמיתי מקבלי ומקבלות הפרס, קהל נכבד:
ראשית, הרשו לי להודות בשמי ובשם עמיתי על פרס ישראל שהוענק לנו, ועל ההכרה בעבודתנו הגלומה בו. כאשר מדינה נותנת פרס גבוה כל כך לאדם יוצר או הוגה, גבר או אישה, היא עלולה ליצור בהם מבוכה בגלל החיבוק הרשמי הצמוד הזה. אבל במחשבה שניה, מקבלי הפרס נבחרו בבחירה חופשית על ידי עמיתיהם, כל אחת ואחד בתחומם; המדינה רק הוסיפה לכך את הגושפנקה שלה, שבתור כזו היא רצויה ומכובדת. לקבל את הפרס מגוף המגלם את הריבונות המדינית של היהודים, ואת חידוש תרבותם בשפה העברית - זו בהחלט שמחה. מה גם, שכדברי שלישיה שקיבלה לפני רגע את הפרס מיד הנשיא: "העולם מצחיק, אז צוחקים".
את דברי הקצרים אקדיש הערב למושג התבונה. אני בא מעולם הפילוסופיה, שבו מושג התבונה הוא מרכזי; אבל הרבה מעבר לזה, למושג התבונה יש בעצם תפקיד מכונן בעצם בניינה של התרבות שלנו - של עולם המחקר, ההגות, המשפט, החברה, וגם של הדת העילית והאמנות. התבונה בגלגוליה ובפרצופיה השונים בנתה גם את העולם הרומי־הלני העתיק, גם את ימי הביניים ובמידה ניכרת הרנסאנס, וגם - בעיקר - את העולם המודרני שצמח מאז, כולל אותן הסתעפויות שלו שמכנים היום "פוסט מודרניות", ולמעשה הן תיקונים וחיפושי דרך בתוך המודרניות עצמה.
בדקות הבאות אמסור אפוא, בראשי פרקים, דו"ח על מצב התבונה, אצלנו ובעולם.
התבונה היא, ביסודה, צירוף של השכל והניסיון. זהו שכל מבוקר על ידי הניסיון, וניסיון מודרך ומפורש על ידי השכל. השכל הוא כוח המחשבה; הניסיון הוא המגע עם העולם הממשי; ושניהם אחוזים זה בזה בכוח התבונה, שאינה מרשה לאחד מהם שלטון בלעדי. הניסיון אינו בעל ערך ומשקל בזכות עצמו סתם, אלא מפני שהתבונה מייחסת לו ערך זה - מפני שהיא רואה אותו כמרכיב של עצמה ושל תרבות החיים הבנויה עליה. יתר על כן, התבונה זקוקה לניסיון כדי לרסן את עצמה, כלומר את כוח המחשבה המתפרץ והיומרני, השואף תמיד לעבור מעבר לעצמו. לכן הניסיון - לפחות בתרבות שלנו - הוא חלק של מושג התבונה עצמו.
ואולם, למרות מרכזיותה של התבונה לתרבות ולעצם הגדרת האדם, אנו חיים בתקופה שבה רבים מערערים על סמכותה ומעמדה של התבונה.
אויביה באים מתוכה היא - וגם מבחוץ.
אויב מסוכן ראשון של התבונה זו היא עצמה - כאשר היא מתגבשת כתבונה דוגמאטית. פירוש הדבר: שהיא מתיימרת להיות מוחלטת, נצחית, אינסופית - שאינה מכירה בסופיות של עצמה (שהיא סופיות האדם), ואינה מגלה סובלנות וסבלנות כלפי גורמים של ארעיות ושל אי־וודאות, שהם מרכיב הכרחי של תבונה ביקורתית. באחת, כאשר התבונה מנסה להתחפש בדמותו של המוחלט הדתי.
אך יש כאלה הקוראים תגר על התבונה מבחוץ, ומהם אמנה הערב שלושה.
1. היום יש גל חדש של פניה אל האמונה הטפלה, המאגיה, הכישוף והחוויה הסתמית וחסרת הפשר - כל זאת מפני שהתבונה, לפי טבעה הביקורתי, אינה מסוגלת לענות על כל השאלות. לכן בני האדם מבקשים להם תשובה באשליה ובהזיה, בקוסמים ומעוננים ואצטגנינים ומכשפים למיניהם, ואלה, המנצלים את חולשת בני האדם, יוצרים להם ממסדי כוח על חשבון אשליותינו, או סוחרים בפחדים ובתקוות שלנו; וכך הם סוחרים, למעשה, בנו, ומתעשרים או רוכשים עוצמה פוליטית על חשבון אי הוודאות הלא־נמנעת שבחיינו. אפילו הדת הרצינית מתביישת באמונה טפלה שכזו.
התוצאה היא שאנשים אלה, והנופלים ברשתם, הורסים את מה שהתבונה כן מסוגלת לבנות - וזה אינו מעט כלל (אדרבא, זה עיקר התרבות האנושית); ובמקביל הם יוצרים אשליה, כאילו אפשר לענות על הכל, ולגרש מעולמנו את כל יסודות השאלה ואי־הוודאות. כך אנו נופלים קורבן לשרלטנים מצד אחד, ולממסד כוח דתי המשתמש באמונה התפלה לצרכיו, מצד שני.
אגב, אין זה מקרה שיריבי התבונה האלה הם גם אויביה של השאלה. הרי מותר האדם אינו רק בשכלו, אלא גם ביכולתו לשאול. אלמלא יכלנו לשאול, לא היינו מסוגלים גם להשיב, ולכן לדעת את המעט שניתן לדעת; ומצד שני, אלמלא יכלנו לשאול יותר ממה שאפשר להשיב, אולי לא היינו בני אדם. כי האדם שואף תמיד ליותר מכפי שתבונתו מסוגלת לתת לו, והרבה פעמים הוא שואף לוודאות, למוחלטות, לנצח ולאינסוף. בתור שאיפה, אולי אין דבר אנושי מזה; אך כאשר נדמה לנו שהגשמנו שאיפה זו, או שהיא בכלל ניתנת למימוש - חרגנו מגבולות האנושי לעולם האגדה, ואולי גם ההונאה העצמית, כי סיפקנו לעצמנו נחמות שווא ואפשרנו לאחרים להשלות אותנו ולשלוט בנו.
2. יריב אחר של התבונה הוא הטענה האומרת שהתבונה היא עריצה, שתבוניות (רציונליות) משמעה דיכוי החיים ועריצות פוליטית. טענה זו נשמעת היום בחוגים שונים ונעשתה לסיסמה אופנתית (יש אפילו כאלה המוסיפות, שהתבונה היא "המצאה גברית" שבאה לדכא נשים). ודאי, התבונה, כמו כל דבר, יכולה להסתלף ולשרת מטרות עריצות, אבל זה לא נובע ממהותה, אלא ממה שעושים בה בעלי הכוח והשררה. העריצים מוצאים כמעט תמיד כלים ואידיאולוגיות שישרתו אותם. ובכל זאת, כפי שאנו זוכרים, העריצות הגרועה ביותר במאה האחרונה השתמשה דווקא בהתקפה על התבונה, ונשענה בעיקר על אויבי התבונה – על הרומנטיקה השבטית, על הלהט האתני והלאומני, על הגזענות וטיפוח יצרי הזהות הקבוצתיים כערך עליון.
אלה המוציאים את דיבת התבונה כאילו הדיכוי הוא ממהותה, אינם מבינים את השחרור, את חירות המעט, את מידת האמנציפציה האנושית שמסוגלת להעניק התבונה הביקורתית. ואמנם, כאשר טענתם של אנשים אלא היא רצינית, היא מתייחסת רק לתבונה דוגמאטית; ומצד שני הם עצמם נבנים מתוך התרבות הרציונלית שהם קוראים עליה תגר. כי נגד התבונה הכללית הם מעלים על נס את זכויות הקבוצות המיוחדות (או "התרבויות" הנבדלות, כפי שקוראים להן); אבל כאשר שואלים אותם: מדוע עלינו להתחשב בכל הקבוצות הללו, לטפח את תרבותן וכיוצא בזה - אין להם תשובה רצינית אחרת מאשר הצבעה על האנושיות שלהן, על היותן ביטוי לאיזו ערכיות הגלומה בבני אדם או שראוי להעניק להם; ובכך הם חוזרים ונשענים על התבונה הכללית שאותה יצאו להרוס.
3. אויב שלישי של התבונה הם כמה מצאצאיה, החוקיים ובעיקר הלא־חוקיים. בראשם הטכנולוגיה המנצחת, הגלובאליזציה המתקדמת, ותפיסת התרבות כבידור ממוסחר (מה שמכונה אצלנו 'תרבות הרייטינג'). אינני מתכוון לטכנולוגיה כמכשיר גרידא - שיש בה גם הרבה ברכה - אלא לתרבות הטכנולוגית שנבנתה על יסוד המכשיר הזה, להשתלטותו על עצם יסודות הציוויליזציה. יחד עם הקפיטליזם הגלובלי - שגם הוא בנוי על מושג של כלליות מזויפת - נוצר תהליך שעוקר את האדם מאנושיותו והופך אותו במהותו לצרכן; חובתנו היא לצרוך, וזה גם מה שמודד את ערכנו כבני אדם; והחופש האנושי הוא חופש הבחירה בין מוצרי צריכה דומים וכמעט זהים. יתר על כן, גם חופש הדיבור והמחשבה - לכאורה היסוד האנושי ביותר, והתבוני ביותר שבתוכנו - מתגלגל בהיפוך שלו. חופש הדיבור והמחשבה נעשה גורם של כוח ועוצמה המתבטא בבעלות על אמצעי התקשורת, שמטרתם לטשטש אותנו, לשבש את חופש הבחירה והמחשבה שלנו ולהציף אותנו בפיתויים וגירויים, כדי שנצרוך יותר ונחשוב פחות. והכניעה למתקפה זו על האוטונומיה שלנו - כלומר השאלה, האם אנו מתנהגים יפה וצורכים בהתאם להוראות שקיבלנו ממדרבני הצריכה הידועים כ"מפרסמים" ומנציגיהם במה שנקרא "תקשורת" - נעשית אפילו מבחן לאזרחותנו הטובה. אגב, הביטוי תקשורת הוא כמובן מסולף, שהרי איננו מתקשרים עם אף אחד באמצעותה; אנו רק נחשפים באופן סביל להפצצת גירויים חד־צדדית, המנסה לשבש את דעתנו ולהוזיל את טעמנו ואת איכות חיינו, וזאת בשם חופש הביטוי "שלנו" כביכול - כשלמעשה הוא הכוח שנמסר לאחרים לנסות לשלול את החופש שלנו.
בדרך זו התבונה עצמה נעשית לגורם מניפולטיבי, כמו שהתרבות יורדת לרמה של בידור ממוסחר; ובני האדם - יצורי התבונה - נתפשים במערכת זו כקיימים לשם המערכת, כאמצעי להזין ולדחוף אותה קדימה, ולא כמטרות וכתכליות בפני עצמן, כפי שגדולי ההוגים רצו לראות אותם.
אבל כל אלה הם ממזרי התבונה ולא ילדיה החוקיים; אלה עיוותים ועוויתות שבהם היא מופנית נגד עצמה ונגד משמעותה העצמית.
השאלה עכשיו היא, איך יכולה התבונה לעמוד מול כל ההתקפות האלה. אמנם, אין ערובה שהיא מסוגלת להתמודד בהצלחה נגד אלה שכיניתי "ממזריה"... אבל במידה שהיא יכולה, אפשר לציין שני כיוונים:
הכיוון האחד, שנהיה מודעים להתקפה על האוטונומיה שלנו. שנדע מה קורה לנו, שלא נלך שולל, שלא נניח לעצמנו להיסחף במה שרוצים לסחוף אותנו, אלא נבנה את העצמיות שלנו, את הייחודיות שלנו, את ערכו של כל יחיד בפני עצמו.
כמובן, דבר זה קשה מאוד לעשות ביחידות. אולי זה פרדוקס, אבל יחיד לא נבנה מתוך יחידות. יש צורך בריבוי של יחידים, דרושה אווירה שמעודדת אותם, תרבות שלמה שעושה אותם לאפשריים. אמנם בהכללה, זה אינו היום המצב ובכל זאת, לא הכל שלילי במצב הקיים. לשמחתנו, יש לתבונה גם הצלחות, ויש לה עוגנים ומאחזים אותנטיים בתרבות שלנו. מאחזים אלה ניתן וצריך לטפח, באופן שבני אדם יחידים יוכלו להישען על העוגנים ועל המאחזים הללו כדי לומר: אני מסרב (או מסרבת); אני לא מסכים להיסחף; אני מתכוון לשמור על החופש שלי; ובעיקר - אני מתכוון לחשוב בעצמי.
עד כאן מה שיכול היחיד לעשות (ובמילה "יחיד" אני מכוון לאיש ולאשה בלי הבדל) מצד שני, חשוב ביותר - וקשה לא פחות - לדחות את הגילויים הדוגמטיים של התבונה, ולהשחיז את החוד הביקורתי שלה - גם לגבי מה שמסביבה, אבל קודם כל לגבי עצמה. וזה מחייב שלא נסתפק במושג התבונה הביקורתית של הדורות הקודמים, שלא היה מושחז דיו. אנו זקוקים לתרבות רציונלית שונה, שתתפוס את מושג התבונה אחרת מכפי שהורגלנו, ובאופן ביקורתי עוד יותר.
פירוש הדבר, במשפט אחד: אנחנו צריכים ללמוד לחיות בשלום עם הארעיות והחלקיות של התבונה, לקבל את אי־הוודאות בתור מרכיב חיוני של כל תבונה ביקורתית, ולראות את התרבות, את הציוויליזציה המבוססת על תבוניות ביקורתית וסופית אשר כזו - כבעלת משמעות וכבעלת ערך - גם ערך נורמטיבי - ובלי שתהיה מוחלטת.
במילים אחרות, לא לעשות מן התבונה תחליף לדת. זה לא תפקידה, וזה לא מה שהיא יכולה לעשות. איננו צריכים לחוש בכישלון כאשר התבונה אינה נותנת תשובות בנוסח הדת, כלומר, כשאינה מספקת לנו אשליות. לאדם רציונלי ישנה רק התבונה. התבונה היא יסוד של כל אמת, של כל ערך שיכול להיות לנו בעולם הזה. אבל היא לא נצחית, ולא מוחלטת, ולא אינסופית - כפי שאנו עצמנו איננו כאלה.
עד כאן הנאום. כעת אנסה לחדד כמה מהנושאים שהעלה פרופ' יובל בדין־וחשבון שמסר, לטובת הפולמוס הכללי (יצויין כי פרופ' יובל עצמו לא קרא או אישר הערות אלו):
1. התבונה הדוגמאטית: יש אנשים בימינו שהמירו את דתם. הם כבר לא יהודים או נוצרים או אפילו אתאיסטים - הם מאמינים במדע, שהוא שלוחה עיקרית של התבונה. דת המדע נותנת מבטחה במחקר המדעי ובתוצאות ההנדסיות־טכנולוגיות שלו. כוהני הדת - המדענים עורכים את הטקסים - טקסי מעבר (בגרות, תואר ראשון, שני ושלישי), חגים (הידועים גם בשם כנסים שנתיים) כתבי קודש (מאמרים ופרסומים) ואפילו אגדות (מדע בדיוני). לא, לא נהייתי פוסט־מודרניסט, וגם לא כל העולם המדעי הפך לרדוף שדים משלו. אולם, ישנם כאלו המשליכים את כל יהבם על המדע תוך התעלמות מהבסיס המעניק לו יסודות - הפילוסופיה של המדע. דיכוטומיה גסה לזיהוי אותם דוגמאטיסטים היא נייר הלקמוס של הגיית המילה פילוסופיה בפא דגושה, במעין זלזול בדיבורים הריקים מתוכן לכאורה. אותם אנשים לא שואלים את עצמם את השאלות שמעלה ד"ר יובל שטייניץ בספרו "טיל לוגי מדעי לאלוהים ובחזרה" כגון "היכן כתובים חוקי הטבע? כיצד הם נאכפים?". אותם אנשים מתעלמים מהנחות היסוד הנחוצות למדע המודרני לאחר שהפכו אותן לאמיתות בלתי ניתנות לערעור. וכעת, מה מבדיל בין אמונה ב"מה שהיה הוא שיהיה" ההכרחי לקביעת חוקי טבע לבין אמונה באל משגיח ומתערב?
2. האמונה הטפלה: האמונה הטפלה מייצגת את הקיצוניות השניה. את האמונה בבלתי־מוסבר, בלא־רציונלי. בקללות, ברכות, שדים ורוחות. בין אם זו אמונה שלילית בסגנון וודו או אמונה חיובית בנוסח הדרואידים או גל הכישוף והפגאניזם ששטף את שנות התשעים של המאה הקודמת. יש משהו מאד רומנטי במכשפות, קוסמים ושדונים. גם אני שיחקתי הרבה די־אנד־די, ונהנתי. אולם, שטף הקריסטלים, הקמיעות, סדנאות הניו־אייג' ואפילו החיפוש העצמי המזויף משהו במזרח, משקפים איזשהו אובדן דרך; איזושהי בריחה מהמציאות ומהתמודדות עם אותה אי־וודאות. מעין ניסיון למצוא דטרמיניזם בעולם סטוכסטי־לכאורה. בקיצור, קמיע ב-10 ש"ח טוב יותר מקמיע ב-20 ש"ח?
3. עריצה היא התבונה: מצדדי המחנה מציץ הפוסט־מודרניזם וקורא "הכל נכון, אין אמת, זה הכל עניין של נראטיב". קריאה זו איימה לפורר את המדע לרסיסים. לאחר מכן המדע המודרני השתחרר מכבלי האריסטוטליות וחזר לעמוד על בסיס איתן יחסית שהקנו לו הפילוסוף הסקוטי דיויד יום, שביקר את הסיבתיות, ועימנואל קנט, שהקים את המדע, מחדש, על רגליו, וסיפק בסיס איתן למחקר המדעי על סמך התבונה. אז קמו הפוסט־מודרניסטיים וניסו להציג את המדע כתהליך חברתי שאינו שונה ממדורת השבט או מכפר הדייגים. מאז הוצאת "ההיסטוריה של המהפכות המדעיות" של תומס קון בשנת 1962, הפכה המילה "פרדיגמה" לשוט בישבנו של המדע המודרני. אולם בחינה מדוקדקת של הפוסט־מודרניזם מעלה מילים ריקות ושטחיות אין קץ. ולראיה, המהתלה של פרופ' אלן ד. סוקל במאמרו בעל השם המפוצץ "פריצת הגבולות: לקראת הרמנויטיקה טרנספורמטיבית של הכבידה הקוואנטית".
4. התקשורת העוינת: הגבול בין "תקשורת" ו"בידור" הולך ומיטשטש. אם אלו כתבי חדשות, בעיקר בערוץ 2, כגדי סוקניק, עימנואל רוזן או מיקי חיימוביץ', המתארחים בתוכניות האירוח, או מלחמת הרייטינג בין מהדורות החדשות, שאינה נסובה על השאלה "מי מביא חדשות מדויקות יותר ופרשנויות טובות יותר" אלא "מי עובר מסך יותר טוב" - כדוגמת צווחת האימים "סקוווווופ!" של החרצוף יעקב מלון. עקב ההתפתחות הטכנולוגית כבר עברו ימי Film at Eleven - היום רוצים דם! יתר על כן, אחת הבדיחות הגדולות של הטלוויזיה בישראל היא התוכנית בערוץ הקניות הנקראת "חדשות הקניות". האם התוכנית מכילה כתבות תחקיר מעמיקות? סקופים? חשיפות? אגב, מעניין היה לגלות שהעורכים בעיתון מעריב, שפרסם את הנאום, בחרו לקצוץ את החלק העוסק במפרסמים - האם מתוך דאגה למטה לחמם? מעניינת גם האבחנה שעושה פרופ' יובל בניתוח המילה "תקשורת". די להשוות בין מספר העמודים המוקצים למדור "מכתבים למערכת". דווקא ה"אייל" מהווה דוגמא חיובית לתקשורת דו־כיוונית, ומי יודע לאן יפנו פניו בעתיד וכיצד ישמיע את קריאתו.
5. ההחזרה ה"מדעית" בתשובה וה-Christian scientists: לפני חודשים אחדים, אספתי חוברת שהייתה מונחת בערמה בפקולטה למכונות בטכניון. החוברת נקראה "אל המקורות" בהוצאת מנוף - מרכז ההסברה החרדי. כשעיינתי בה גיליתי שקרוב למחציתה הם מאמרי מדע פופולרי, שתכליתם הייתה להראות כיצד המדע מוכיח את קיומו של האל - בעיקר טענות המסתמכות על טיעון התכנון - הידוע גם כטיעון השען או ה-"בואינג-747". איני מתכוון להתייחס לתוכן אלא דווקא לצורה: יש כאן ניסיון לרתום את הרציונלי - המדע - לידי האי־רציונלי בעליל - הדת. מושג האמונה כולל בתוכו אי־רציונליות בסיסית - אי אפשר למדוד אמונה, אי אפשר לחוש את אמונתו של האחר. אולם הדת, כאויבת התבונה, עושה שימוש בכלי התבונה - ההגיון - כדי לשכנע את התבוניים (או התבוניים למחצה) להצטרף אליה. אמנם יש כאן פרסומאות נכונה - פנה לקהל היעד שלך בשפה שהוא מבין. אולם הגיע הזמן להוקיע את ההיתממות הזו ולהבין שהדת והמדע לא נפגשים, בגלל הנחות היסוד השונות שלהם. הרמב"ם ידע את זה, הרב קוק כתב את זה (בעקבות הרמב"ם), אולם לידיהם של אותם חוזרים בתשובה שמוצאים פתאום תשובות לכאורה לשאלות שהמדע לא מסוגל להתמודד איתן, המידע הזה לא מגיע. אני לא מצפה שבסמינרי "ערכים" יתחילו פתאום לחלק את כרוזי "דעת־אמת". התופעה הזו אינה ייחודית רק לישראל. בארה"ב מתנהל מאבק מתמשך על אופן לימוד הביולוגיה - בגישה האבולוציונית או הגישה הבריאתנית. באופן מפתיע, מאמצים הבריאתנים את הגישה הפוסט־מודרניסטית ודורשים ללמד את שתי השיטות, לאחר שגורשו בבושת פנים מכיתות הלימוד האמריקאיות כ"מדע אלטרנטיבי".
|
קישורים
הנאום המקורי באתר האוניברסיטה העברית
כמה דברים על אלן סוקל באתר האתאיסטים הישראלי
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש