 |
האם יש בסיס מוסרי ל"הרעלת" בני הנוער על הצבא, ולשיווק צה"ל כאילו היה מותג אטרקטיבי? האם יש הצדקה לקידום משנתו הפוליטית של אדם אחד במסווה של פעילות ממלכתית? האגף הביטחוני־חברתי במשרד הביטחון, תחת ניהולו של אביגדור קהלני עשה, עד לאחרונה, בדיוק את זה.
|
|
| פוליטיקה • ר' (השם שמור במערכת) • יום ג', 19/12/2006, 23:15 |
|
| |
מאמר זה נכתב בסוף חודש ספטמבר, טרם הדיבורים והניסיונות להדיח את אביגדור קהלני מתפקידו. אם אכן ימונה מר יואל מרשק מן התנועה הקיבוצית לראשות האגף הביטחוני־חברתי במשרד הביטחון, יהיה בדבר משום ניצחון קטן להקשר שוחר־השלום של ההכנה לצה"ל. הברית ההיסטורית בין צה"ל לתנועה הציונית ההתיישבותית (התנועות הקיבוציות ותנועות הנוער) היתה דוגמה מובהקת לאופי המוסרי שיכול ללבוש הקשר בין הצבא לחברה. מיי ייתן וישכיל מרשק לבנות מחדש את האגף ברוחו המקורית – "עם בונה צבא בונה עם" – כביטוי לקונסטרוקטיביזם שהיה עמוד תווך כל־כך חשוב בציונות.
שמי ר' ואני מחנך בתל־אביב. בתחילת שנת הלימודים הנוכחית השתתפתי עם תלמידי במבצע משותף של צה"ל והאגף הביטחוני־חברתי, בראשותו של אביגדור קהלני. במסגרת המבצע נשלחים במשך עשרה ימים כארבעים אלף תלמידי תיכון מרחבי המדינה לרמת הגולן. תוכנית היום כוללת:
- מורשת קרב של אביגדור קהלני בעמק הבכא
- מיצג של ביתנים של חילות צה"ל השונים
- ביקור באתר "קסם הגולן" בקצרין
- (אם נותר זמן) ביקור באתרים שונים ברמת הגולן: מורשות קרב נוספות, תצפית קונייטרה ועוד
- מפגן אש הכולל הפגזות של טנקים ותומ"ת
למיטב ידיעתי, ביום זה מושקע הון עתק - כמחצית מתקציב המשרד הביטחוני־חברתי.
עד כאן העובדות.
אטען כאן כי מפעל "חינוכי" זה הינו ביזיון למערכת החינוך בארץ, הנערך תחת אצטלה של מעשה "ציוני" ו"הכנה לצה"ל. לצערי הרב, הוא משתלב היטב במגמות העכשוויות של התחזקות הפשיזם בישראל.
הכנה לצה"ל או רעל?
אחת הבעיות הקשות העומדות בפני כל מחנך של גילאי העשרה במדינתנו היא נתוני הגיוס הנמוכים בשנים האחרונות. השבר הגדול שפוקד את העם היהודי בארצו בעשורים האחרונים – התפרקות האתוס הציוני, התנערות המדינה מאחריות לאזרחיה והתעצמות תרבות של אינדיבידואליזם דורסני – לא פסח על תחושת המחויבות לשירות. שבר זה הינו בעיית עומק, שהעמדה כלפי השירות בצה"ל היא רק סממן אחד שלה. לבעיות מסוג זה יש לרוב פתרון עומק ופתרון שטחי.
כמי שעסק לא מעט בתחום זה, אציע כאן הבדלה מושגית בין "הכנה לצה"ל" לבין "רעל". זוהי הבחנה חשובה לכל העוסק בחינוך גילאי התיכון, המתלבטים בשאלות גיוס ומחויבות למדינה ולעם.
המושג "רעל" - מושג החביב על גופי הכנה לצה"ל בצבא (כגון הגדנ"ע, מיצג החילות בתל־השומר ועוד) - מתייחס ליצירת הזדהות רגשית דרך האדרת הכוח והמסגרת הצבאית. ריח חריף של מיליטריזם נודף מגישה זו, ואבסורד הוא שהיא מיוצרת על ידי חיילים וקצינים בחיל המכנה עצמו חיל החינוך והנוער. ההדרכה בגישה זו מאופיינת בעיקרה בניסיון להציג את השירות הצבאי הקרבי כמעין השתתפות בסרט אקשן מרגש, כמשהו נוצץ, יוקרתי וכדאי. תומכי גישה זו גורסים: הצבא סובל מדימוי נמוך, לכן אם ניצור לשירות הקרבי או לצבא בכלל דימוי "מגניב", ממילא יעלו נתוני הגיוס ואולי אף נצליח למנוע מצב של בריחת מוחות.
כנגד זאת, כותב ג'ורג' אורוול:
"אחת החוויות העיקריות במלחמה היא, שלעולם אינך יכול להימלט מריחות מבחילים שמוצאם מבני־אדם. מחראות הן נושא נדוש בספרות המלחמה, ולא הייתי מזכיר אותו אילולא נתנה המחראה שבקסרקטין את חלקה לניתוץ אשליותי אני על מלחמת האזרחים בספרד. ... הזוועה העיקרית שבחיי צבא (כל מי שהיה חייל יידע מה כוונתי כשאני אומר "הזוועה העיקרית שבחיי צבא") אינה מושפעת כמעט מטיב המלחמה שנזדמן לך להילחם בה. ... הנה אנחנו, חיילים של צבא מהפכני, המגינים על הדמוקרטיה מפני הפשיזם, נלחמים מלחמה שהיא על־אודות משהו, ופרטי חיינו בזויים הם ומשפילים ממש כאילו מדובר בית־סוהר. ... הכדורים מוחצים, הפגרים מסריחים, אנשים שתחת אש הם נפחדים כל־כך עד שהם מרטיבים את מכנסיהם."
המדריכים לפי גישה זו מתעלמים מהאמת הפשוטה, אותה ניסח אורוול באותו מאמר: "כדי להישאר בחיים אתה מוכרח לעתים קרובות להילחם, וכשאתה נלחם אתה מוכרח להזדהם. המלחמה רעה, ולעתים קרובות היא הרע במיעוטו." הדימוי, לגביהם, הוא הבעיה המרכזית. לא חלילה הסובייקט החושב (על השבר הנוראי שהוא חווה בחייו בתור מתבגר בעולם פוסטמודרני) או האובייקט הנחשב (המערכת הצבאית והכיבוש המתמשך בשטחים, המקשים ודאי על הזדהות עם השירות הקרבי בצה"ל).
למכור את גולני כמו מעדן חלב
"הכנה לצה"ל" היא ההפך הגמור מ"רעל" - עיצוב העמדה המוכנה לשירות אך שונאת את הנשק. מבינה את האחריות והמחויבות אך סוגדת לחיים ולבניין ולא לצבא ולהרס. הכנה לצה"ל דורשת תהליך ממושך של בירור ערכי, הפנמה והזדהות עם ערכים של חיים. היא מצריכה הבאת הנער לעמדה בה הוא מבין את אחריותו על עמו, את נחיצותה של המדינה, את הכרחיותו של הצבא, את הסייג של טוהר הנשק (או עמדה בסגנון "יורים ובוכים" לשיח לוחמים) למדיניות הצבאית, ואת השאיפה לשלום המונחת ביסוד קיום הצבא (אם אכן בצבא במדינה דמוקרטית עסקינן). לשם כל זאת דרוש תהליך ארוך, שביסודו שיחה חינוכית. כן, עלונים מנייר כרומו, פיצוצים ווידאו־קליפים יכולים למכור את גולני כמו מעדן חלב, אבל לחנך לשליחות... לא ממש. האם הנער שהתגייס לגולני בגלל דימוי שיצר בו איש שיווק שכיר, מצויד במטען הערכי שאמור להעביר אותו את אותן שלוש שנים (או יותר) בדילמות מוסריות קשות ובעומס נפשי כבד?
מפגן האש בסוף אותו "יום בעקבות לוחמים", בו הביאו את הנערים לצפות בתרגיל אש של שריון וארטילריה, הינו דוגמה מובהקת לניסיון ל"הרעיל" את התלמידים על הצבא. הניסיון לצייר את הצבא והמלחמה כמשהו "סקסי", כמשהו שניתן למכור אותו, כמשהו מגניב, משרתת בבירור את אותם גופים המרוויחים פוליטית מקיומו של סכסוך, לחימה ופחד. לא מפתיע, בהקשר זה, שהמוח העומד מאחור הוא זה של מר אביגדור קהלני. ברור כי לא מדובר בפתרון עומק לבעיית הגיוס לצה"ל אם כי בטלאי, בפתרון זמני־פרטאץ' שלא יארך ימים, ובטח שלא יביא נער מבולבל בעת קשה לפעול בלב נכון.
ממלכתיות בדם ואש
אנסה לצטט מזיכרוני דברים מנאומו הרהוט של קהלני בסיום מורשת הקרב: "ניסינו להביא את השלום אבל לא הצלחנו (שמישהו יראה לי יוזמת שלום שחתום עליה קהלני. ר.)... הדור שלכם ינסה להביא אותה.. אתם לא תצליחו, תנסו, אבל תאמינו לי לא תצליחו". בהקשר זה ניתן להבין בבירור את הביקור באתר "קסם הגולן" - מיצג מגמתי המתעלם לחלוטין מצדדים מורכבים וחשובים של הימצאותנו בגולן. המסר שמקבלים התלמידים הוא ברור: הגולן שלנו לעולם ועד, לחמנו עליו, וחבל על כל יוזמות השלום - לעולם נחייה על החרב. זו הסיבה היחידה להתגייס. יחי הרוויזיוניזם! וכל זה ביום ממלכתי דממלכתי.
אציין כי אני מוקיר ומעריך בכנות את אביגדור קהלני, מג"ד עז 77, גיבור ישראל, אשר עצר כמעט לבדו את הסורים במלחמת יום הכיפורים. אבל יש משהו כמעט לא חינוכי בגאווה הגובלת בהיבריס שהוא מפגין. תארו לכם אדם שהספיק בשלושים ושלוש השנים שעברו מאז שנת 1973 לכתוב על עצמו שני ספרים ולהפיק סרט תיעודי, גם כן על עצמו. עכשיו דמיינו לכם שהאדם הזה חוזר ומספר את אותו הסיפור לארבעים אלף בני נוער במשך עשרה ימים, חמש פעמים ביום.
חינוך בשירות האגומאניה
בצה"ל, כבכל ארגון, קיימים כוחות מנוגדים המעצבים את אופיו. מחד - חסידי ההפרטה והצבא המקצועי, המנסים בכוח לייבא את רוח הצבא האמריקאי ולהתכחש כליל לייעודו החברתי כצבא עם. מאידך - גורמים פרו־חברתיים, המקדמים את תפקידו של צה"ל כשותף בעיצוב החברה באופן מודע (וזאת בניגוד להשלכות המעצבות ההרסניות שאותם חסידי צבא־מקצועי מתעלמים מהן).
חיל החינוך, שהוא שותף פעיל ביום זה בעל כורחו, ולצדו האגף הביטחוני־חברתי (שגם שינוי שמו מ"אגף נוער ונח"ל" מצביע על ההצבאה־מיליטריזציה של האגף), נאנסים ביום זה לאמץ את ההקשר המיליטריסטי של הקשר בין הצבא והעם. קרי, חדירה לנימי הנפשות הצעירות ו"הרעלתן". חיילי חיל החינוך: חיילי הנח"ל בפרק המשימה, המד"נים והמורות החיילות, שמייצגים הלכה למעשה את ההקשר שוחר־השלום, אוהב החיים, של ההכנה לצה"ל, נאלצים לפעול במסגרת "יום בעקבות לוחמים" תחת אותה כותרת ואותו אגף, אבל לשרת מגמה הפוכה לחלוטין - האגומאניה של מר קהלני ודעותיו הפוליטיות?
אביגדור קהלני - אנחנו אוהבים אותך ומוקירים אותך. בלעדיך לא היינו כאן והטנקים הסורים היו מגיעים עד תל אביב. אנחנו מעריכים את פועלך כמג"ד וכלוחם. אבל אם בהכנה לצה"ל, או יותר נכון, בהקשר הביטחוני־חברתי אתה מעוניין לטפל - אפשר לעשות את היום הזה, או להשקיע את הכסף הזה, בצורה שונה לגמרי.
|
קישורים
התחזקות הפשיזם - דני גוטוויין, Ynet
להדיח את אביגדור קהלני מתפקידו - עדכון חדשות באייל הקורא
ג'ורג' אורוול "מבט לאחור על מלחמת ספרד"
בעמק הבכא מורשת הקרב של גדוד 77 במלחמת יוה"כ
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש