 |
|
 |
||
|
||||
 |
הנאמנות למולדמת, לצבא, ליחידה ובעיקר לחברים הלוחמים היא לא דבר רציונלי שבא לאחר לבטים פילוסופיים שהביאו למסקנה "טוב למות בעד ארצנו"; אמנם לוחמים רבים מנמקים ברציונל זה או אחר את בחירתם, אבל הדחף להסתער תחת אש הוא משהו עמוק וקמאי יותר, אמוציונלי כמעט לחלוטין. את הדחף הזה מתחילים לבנות עוד מגיל אפס בחברות כמו שלנו, שבניגוד למה שרבים חושבים, הן לא מיליטנטיות כלל, אלא רק מוקירות את פעולותיהם של בניה במסגרת הגנה על המולדת. לקראת הגיוס מתחיל שלב בו האחריות עוברת במידה מסויימת לנוער, מתחילים לפתח בהם זהות ספציפית לגבי הנאמנות הזו שהם אמורים להפגין (זה הוא תהליך בלתי מודע עבור כל הגורמים, לצבא אין שמץ של מושג מה מניע את הנוער), זה הרעל שעליו מדברים. הוא חיוני מאין כמוהו, משום שהוא יוצר את הקשר בין המורשת שספג הילד לנאמנות שצריך להפגין הנער. חברות ערכיות יותר (ואין לי שום בעיה להגיד שבממוצע חברות דתיות בארץ הן ערכיות יותר) יכולות להביא להפנמה טובה יותר של מסרים כמו חשיבות הגיוס ובמקרים של גיוס קבוצות (נגיד בני ישיבות) הנאמנות כבר קיימת, לכן עבורן התהליך נחוץ פחות ומוחצן פחות. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אתה ור' לא מדברים על אותו הדבר. שניכם מסכימים שצריכה להיווצר נאמנות למדינה ונכונות להתגייס. ואילו במאמר רעל "מתייחס ליצירת הזדהות רגשית דרך האדרת הכוח והמסגרת הצבאית...כמעין השתתפות בסרט אקשן מרגש, כמשהו נוצץ, יוקרתי וכדאי", ואם התהליך שאתה מציג הוא טבעי וכללי כל כך, ובנוסף מסתורי, רק מתחזקת השאלה למה להשתמש דוקא בדרך הזאת, ואיך היא אמורה לעבוד. מלבד השטחיות וכו', לפעילות ראותנית וחד פעמית כזאת קשה יותר, אני מנחש, לחלחל לחברה ולדורות הבאים, מאשר תהליך חינוכי אמיתי. חוץ מזה אתה ואחרים בדיון מדמים את אלטרניטבת ה"הכנה לצה"ל" כאילו ר' פשוט יחלק לתלמידיו מקטרות להחליט בהן על ערכיהם. האם אתה לא מאמין שניתן לנהל שיעור ערכי נחרץ יותר (נגיד הרצאה או משימות כתיבה, כשה"דיון" שולי יותר)? והאם אין צורך להתמודד (ואולי לרתום למטרה) כל מיני לבטים אישיים ודילמות חברתיות, גם הם קמאיים ועמוקים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בכוונה נמנע מלהתייחס לאותו טיול, מהסיבה הפשוטה שלא היתי בו, את הביקורת כיוונתי לשלילת התהליך הרגשי והחלפתו בדיון ערכי נטו. עיקר החילחול לדורות הבאים הוא תוצאה של "והיגדת לבניך", היותו של הצבא צבא עם והסיפור של הדור שקדם לנו קשור בצבא; מפגן הכוח אמור אולי לתת תחושה ראשונית של שייכות (אני לא טוען שזה עובד), או לפחות של קירבה ורמיזה ששייכות תגיע דרך גיוס ליחידה. מערכת החינוך לא נראית לי כיום טובה מספיק כדי להנחיל ערכים. אם מורים אילו או אחרים מצליחים להשריש ערכים בנוער, זה כמובן מבורך, אבל קשה לי לראות בזה כלל והצבא לא צריך לסמוך על כך. לא ירדתי לסוף דעתך במשפט האחרון שלך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל מהו אותו רגש מסתורי? האם הוא נובע מהרצון לתרום/להבטיח את קיומה של מדינת ישראל, האם הוא ביטוי ליצרים אלימים של כיבוש והרג, האם הוא תוצאה של תפיסות פאשיסטיות, האם הוא ביטוי ליצר התאבדותי (אני מנחש שזה מה שעדה למפרט תגיד) או אולי בכלל סתם קונפורמיזם או רצון להרוויח את מקומך בחברה? חשוב להבין שלתשובה על השאלה הזו, ולתשובה הרצויה/מכוונת ע"י צה"ל, יש חשיבות מכרעת לגבי התנהגות החיילים בכל הדרגים, שאין צורך להסביר מדוע ההשלכות שלה יכולות להיות משמעותיות ככל שתוכל להעלות בדעתך. אני חושב שמעבר להשמצת קהלני, זאת השאלה שעולה מהמאמר הזה. באופן אישי,השאלה הזו לא מפסיקה להעסיק אותי, ויחד איתה התחושה (המבוססת כל כך) שמשהו מאד לא טוב בצבא שלנו (או לפחות לא כמו שאני הייתי רוצה שיהיה) ואולי בכל צבא, מבחינת המניעים של כל הגורמים להיות שם ולהילחם, ואתה בטח יכול לנחש מה אני חושב שהם ומה אני חושב שהם צריכים להיות. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |